דני גיבור
דני גבע רצה להיות פייטר בצבא. אולי כדי לחפות על ימי הנעורים, שבהם היה שמן ודחוי. אז הצבא נתן לו. התוצאה הייתה מקבץ של אירועים טראומטיים, שהתפרצו אצלו רק אחרי שנים ברצף של התקפי חרדה קשים. בסופו של דבר, הוא נאלץ להשתחרר ממילואים על סעיף נפשי. למרבה האירוניה, התפקיד שלו בעונה השנייה של הסדרה "פרשת השבוע", שעולה השבוע, חייב אותו לחזור אל מראות האימים שמהם ניסה לברוח
כשמשרדי פרסום התחננו שייתן להם בתוקף תפקידו כסמל מין טרי למרוח את דמותו על השלטים באיילון - דני בוי שלנו ארז את מעיל הבוקרים שלו ועבר לכפר עזה שבארץ הקסאמים כדי ללמוד קולנוע במכללת ספיר. במקום לעשות את המיליון הראשון שלו כפרזנטור של חברת ביטוח גדולה או תפנוקים, גבע ביים, ערך, הפיק, הלחין פסקול ושיחק בסדרת סרטים קצרים על שני מובטלים לוזרים בשדרות. על הקו הזה שבין שדרות לשדרות רוטשילד תתנהל גם שיחתנו, כשעוד מעט תצטרף למשולש הזה גם החזית הצפונית. זה יקרה כשאני אשאל על אווירת המלחמה של הפרויקט החדש שלו, "פרשת השבוע 2", וגבע יפתיע את עצמו ואותי וידבר בפעם הראשונה על טראומת השירות הצבאי שהביאה אותו להשתחרר ממילואים על סעיף נפשי. רק כששומעים אותו מתייסר שעה ארוכה על כך שעזב את צה"ל, כי לא היה יכול להתמודד יותר עם התקפי החרדה, או כשהוא עובר לדבר בלהט של סטודנט נרגש לקולנוע על התענוג שביצירה קבוצתית עם החברים החדשים משדרות, מבינים עד כמה האיש הזה הוא נטע זר בעולם של מפלצות תהילה ואמביציה, או במילים פשוטות יותר: דני גבע הוא פשוט בחור טוב. "מבחינתי הכול השתנה בפעם הראשונה שהייתי על סט של פיצ'ר", הוא נזכר, "אחרי שלושה ימים הסתכלתי על הכיסא של הבמאי ואמרתי לעצמי'שם אני רוצה להיות, זה מה שאני רוצה לעשות בחיים, במאי קולנוע. אז עזבתי הכול ופשוט הלכתי ללמוד".
אנשים לא אמרו לך "התחרפנת, תסחט את לימון ההצלחה שלך עד הסוף" ?
"הרוב התפלאו ודי הגיבו בתמיהה על העזיבה שלי לדרום, רצו שאני אסתער קדימה. נו, אז מה (אני לא רציתי. חברים אמרו לי כל הזמן 'מה אתה מפחד מהצלחה, מפחד להצליח', והכול נכון, זה היה בום לא פשוט ורציתי לעבור אותו בקצב שלי. היו גם רגעים שאמרתי לעצמי 'די, אני לא רוצה להיות שחקן יותר. לא רוצה, כל הראיונות האלה, ולשחק את המשחק הזה של הסלבריטאות המזויפת, די, זה לא בשבילי'. לא רציתי לעשות פאנלים בטלוויזיה, כן, אפילו לא את 'מועדון לילה'. זה נראה לי לא אני. לא מתאים לי לשבת ולקבל כסף בשביל להסתלבט על אנשים. היה לי אז גם חוק שאני לא אופיע בשום מקום בתור עצמי, רק בתור דמויות. הרגשתי כמו קוסם שרוצים לדחוף לו אצבעות מעבר לווילון".
אולי פחדת להיחשף כי יש הבדל תהומי בין הדמות המגה מאצ'ואית שאתה נוהג לשחק כמעט תמיד על המסך לבין הסטודנט הממושקף, העדין והנירוטי שאתה במציאות.
"אולי. מהמקום הזה גם סירבתי לכל קמפיין שהציעו לי. לא אופנה ולא ביטוח. לא הרגשתי נוח אז להימרח על פוסטרים, אבל תראה, אולי בעתיד אני אבחר אחרת. זאת פרנסה מצוינת, אז למה לא? מצד שני, אני אמן וכל הבולשיט הזה. לא יודע, באמת, כל רגע אני משנה את דעתי. נגיד, לפני כמה ימים לקחו אותי עם עוד כמה שחקנים של 'פרשת השבוע' להצטלם לקמפיין של הוט. אתה מבין את האירוניה, משתמשים בי כדי לפרסם את הוט, בסוף אני עוד אמצא את עצמי מרוח על איזה בניין בלי להרוויח מזה גרוש. איזה פראייר. אני גם מאוד רוצה לעשות טלנובלות, יש שם בשר מצוין בעיניי לשחקנים, רואה בקביעות טלנובלות, עכשיו אני מכור ל'בובות'. כזה אני, צופה ב'בובות' ומשחק ב' פרשת השבוע'. רגע , אבל למה אמרת נירוטי".
בדיוק בגלל שאלות כאלה. תירגע. תגיד, ובתוך כל ההתפעלות הציבורית הזאת מהמראה שלך לא הייתה לך תשוקה אינפנטילית פנימית לראות את עצמך בענק על שלטי חוצות?
"בהתחלה היה לי את זה, כשראיתי את הדברים הראשונים שלי בטלוויזיה נהניתי בטירוף להסתכל על עצמי. בסדרה הראשונה שעשיתי הלכתי וקניתי טלוויזיה ענקית בשקם אלקטריק, כי רציתי לראות את עצמי על מסך גדול. אתה יודע,43 אינץ'. ראיתי בחור יפה, מוכשר - נו, הייתי מבסוט. אולי זה קשור גם לזה שעד גיל 17 שקלתי 107 קילו, היו לי ירכיים כמו שני עמודי חשמל, כולם מסביבי יצאו עם בנות ורק אני לא, ורציתי גם. להיות נחשק, להיות אהוב, לקבל אנרגיה מבחורה שנמשכת אליך. נו, רציתי לזיין. ופתאום אחרי שנים ראיתי אותי שם על המסך ואמרתי לעצמי 'וואלה, ניצחת'. אבל מאז נהייתי פחות זחוח. היום אני מתרכז בעיקר בפאקים הקטנים שלי".
שאני אצטט לך איזה טקסט פרובוקטיבי מייצג שכתבו עליך בתקופת הפריצה?
"לך על זה, אני דווקא אשמח לשמוע".
"דני גבע הולך לייסר הקיץ נקבות רבות הצפויות לרייר עליו כאנטילופות מיוחמות".
" זה בטח כל מיני בנות של יחסי ציבור של פרויקטים שהשתתפתי בהם שכתבו טוקבקים כאלה, כדי לפמפם איזה סדרה שלי שעמדה לעלות".
אל תצטנע, זה מתוך טור סגידה שהתפרסם ב"רייטינג".
"בעלת טור כתבה את זה? באמת? לא יודע, זה לא עושה לי כלום. לא מתעכב על דברים כאלה. פעם הייתי צריך מחמאות כאלה, כי היו לי חסכים קשים עם בנות. אז, בזמנו, באמת הייתי אנטילופה, היו שנים פרועות של מלא זיונים, פרופר לכסות על גיל 14-16, אבל זה נגמר מזמן, חוויתי את זה שאני במיטה עם מישהי אחת ואז יש דפיקה בדלת ואני מסתכל בעינית
הלוואי שיכולנו להמשיך לשייט באזורים הרכים שבין מחיר ההצלחה לפרובוקציות בגרוש מ"רייטינג", אבל הסיבה שלשמה התכנסנו מושכת אותנו משיחה נעימה במשקל נוצה לסדרת שתיקות מבולבלות, הפסקות יזומות של הריאיון והתלבטות ארוכה, אמיתית וכואבת של דני על מה לדבר ועל מה לא. הנה מגיע לו הטוויסט, ויש לו משקל של פטיש 5 קילו. בשבת הקרובה יעלו בהוט הפרקים החדשים של הסדרה "פרשת השבוע" בעונה שנייה שכולה הדהוד פוסט טראומטי מטלטל למלחמת לבנון השנייה. 20 דקות לתוך הפרק הראשון מתחשק לך לכבות את הדי-וי-די ולזפזפ מיד לערוץ E. אוף עם כל היצירה המקורית כבדת הראש הזאת, מה הם מתעקשים להזכיר לנו את כל הדם, הקטיושות והמוות, הרי הדחקנו כל כך יפה.
חיינו נעים להם עכשיו בנעימים ברווח שבין "הישרדות 1", " נולד לרקוד 3" והזמרת בעלת הקרחת. ואז אתה ממשיך לצפות כי פשוט אי אפשר להפסיק. הנה יובל סגל רץ בהיסטריה אל הילד הקטן שלו שנשאר בחוץ במכונית בזמן ההפצצה, הנה קרן מור ומנשה נוי, שוב בתפקיד הזוג התל האביבי ממול, קופאים בספה כשמצלצלים בדלת, חרדים עד מוות לפגוש בצד השני את קצין העיר, וכשמנשה נוי, באחת הסצנות הקשות והמרגשות שנראו על מסכינו בעת האחרונה, מסיע את הבן שלו למלחמה ומספר לו שגם אבא שלו הסיע אותו לפני שנים באותו כביש, לאותה נקודת איסוף, למלחמה הראשונה באותה ארץ מקוללת, אתה עושה פאוז, מנגב את הפנים וקם לפתוח את החלון כי פתאום חסר לך אוויר. פתאום אתה נזכר שוואלה, באמת הייתה פה מלחמה. דני גבע משחק בסדרה גבר שזוגתו, שרה אדלר, מתחרפנת לגמרי על רקע האזעקות, חוטפת דיכאון קליני ומבקשת שיבנה לה מחילה אטומה מתחת לאדמה. והוא בונה לה. אבל בריאיון הזה גבע בוחר לא להסתתר, הסצנות של ההפצצות והדם מחזירות אותו מהר מאוד לימים הירוקים שלו ואנחנו מחליטים להתחיל מהתחלה.
אז מה עשית בצבא?
"הייתי מ"כ של טירונים בבסיס שהיה שייך למשטרה צבאית, ככה שגם ספגתי על הדרך כמה קריאות בוז שמיועדות למניאקים, למרות שבכלל הייתי מ"כ ניטרלי. התגייסתי על פרופיל 64 כי גילו לי איזו אסתמה וכל השירות ניסיתי להעלות פרופיל. רציתי להיות בצנחנים, וואי, כמה רציתי. התחלתי לשלוח באובססיביות בקשות להעלאת פרופיל, כל שבוע זימנתי פגישות דחופות עם המשקית ת"ש, גם סיגלתי לעצמי גינונים חי"רניקיים. אתה יודע, נורא רציתי להיות הכי קרבי שיש".
למה בעצם?
"האמת, אין לי מושג. רציתי להרגיש גבר, אתה יודע, לוחם, מאצ'ו, קול, כל הדברים שהיום אני עושה שוב ושוב בתפקידים שלי. זה באמת סוג של פיצוי, כל מה שלא הייתי בצבא מצאתי את עצמי משחק אחר כך, ככה גם הבנתי שזה איום ונורא לחיות ככה, לגדול להיות אדם שלא מביע את הרגשות שלו, אדם אכול, חנוק. כשאני משחק את הדמויות האלה אני שמח שלא לקחתי בסוף את הנתיב ההוא, אבל את זה אני מבין היום. אז רק חלמתי להיות קרבי".
ואיך סיימת את השירות?
"סיימתי כמדריך בקורס סמלים ובמקביל פיתחתי תוכנת מחשב שממפה סימנים טקטיים, מין תוכנת הדרכה לסימנים צבאיים. הייתי די מורעל אז, הכרתי את כל הסימנים של הצבא".
אתה עושה מילואים?
"לא. אההה, כן, לא עושה".
מה קרה, למה השתתקת?
"בוא לא ניכנס לזה, טוב? לזה לא ניכנס".
או-קיי.
"בקצרה אני אגיד לך שהיו לי שני מקרים בצבא של. . . לא יודע, בוא נעזוב את זה".
אילו מקרים?
"מקרים של מוות כמעט מיידי, אתה יודע, רגעים שבהם ניצלתי בנס. פעם אחת ריססו בוטקה שישבתי בתוכו, ופעם אחרת זרקו בקבוק תבערה על סיור שהובלתי עם קורס מ"כים במזרח ירושלים. זה בדיוק היה ערב פסח, אני זוכר שסיירנו שם והדודות באו לתת לנו ערכות סדר אישיות כאלה, די מבאסות. חפשנו מקום לעשות את הסדר, ואז אני הלכתי לאכול וחבר שלי דניאל הלך מאחוריי. פתאום הוא הריח פיתות מאיזו מאפייה מאחורינו, תפס אותי בחגור ומשך אותי אחורה ובאותה שנייה התפוצץ לפניי בקבוק תבערה. הפיתות האלה הצילו אותי, ממש על השנייה. האמת היא שהדחקתי את כל הדברים האלה, היו גם חברים שהתאבדו. אחר כך, במהלך השנים, התחילו לחזור לי דברים והתקפי חרדה והיה לי, כשלמדתי בבית צבי, התקף אחד קשה של הרגשת נמלול בכל הגוף. עשיתי שבע שנים מילואים ואז השתחררתי, השתחררתי על סעיף נפשי. אבל לא יודע, לא בטוח שאני רוצה לדבר על זה, מה אתה אומר?".
למה לא רוצה?
"טוב, תכניס, לא חשוב, זאת האמת, פאק איט".
זה לא שהשתמטת. . .
"כן, נכון, לא השתמטתי משירות, ברוך השם, אבל זה גם סוג של. . . אני יודע, זה היה לי מבחינה מצפונית מאוד קשה להשתחרר. השארתי לי את האופציה לחזור. במקרה של מלחמת קיום אני לא מתכוון לשבת בבית. מצד שני, אני לא בטוח שאני אהיה מסוגל נפשית לעשות תפקידים שעשיתי שם פעם".
ואיך זה הרגיש עכשיו, בצילומים, להשתתף בהפצצות מבוימות?
"זה היה לא קל. מעורר חרדות ישנות. צילמנו סצנה שאני נכנס לבית חולים עם שרה אדלר ופתאום יש אזעקה ופיצוצים, המון ניצבים היסטריים ורעש, זה הרגיש מאוד אמיתי ופתאום אתה מרגיש הכול מחדש. אתה מפחד מאד, אבל מצד שני לא מאמין שזה קורה. בשנתיים האחרונות הרי גרתי בכפר עזה, כל הזמן נפלו לי קסאמים על הראש וזה היה בשבילי די תרפויטי, הייתי חייב להתמודד שוב עם העניין הזה. בשלב מסוים אפילו נהייתי די אדיש, הפסקתי לפחד גם כשנפל קסאם 70 מטר מהבית שלי. אבל עובדה שנשברתי בסוף, אתה רואה, עכשיו אני גר בתל אביב".
למי שרואה את הסדרה זה מוזר, מלחמת לבנון זה משהו שכמעט הדחקנו לגמרי ואז אתה רואה את הפרקים ופתאום נזכר שזה קרה.
"זה מאוד מדבר אליי מה שאתה אומר, כי גם אצלי הכול היה מודחק ובסוף הכול התמוטט לי בטיול בניו יורק, כמה שנים אחרי. הייתי בסאבוויי ופתאום קרסתי. התקף חרדה קשה. הרגשתי רעד בכל הגוף, באצבעות של הידיים והרגליים, חוסר שליטה על הרגשות שלך, רגע בוכה ורגע צוחק. פתאום זה בא אליך, פתאום צפים דברים שעשית בצבא ולא זכרת שעשית, איך בתור ילד בן 18 עשיתי מחסומים ליד קלקיליה או אבט"ש שעשיתי בהר ברכה. נרדמתי שם בשמירה, פתאום אני שומע צעקות 'גבע, גבע, תתעורר', ורק כשהתעוררתי גיליתי שריססו את הבוטקה שלי בכדורים, ואני בכלל ישנתי. או פעם אחרת ששותף שלי בחדר שיחק רולטה רוסית עם חבר, היו מחליפים את הקליע בפילטרים של סיגריה ויורים אחד בשני. רק שחבר שלי ירה את הכדור האחד האמיתי. ככה ברגע הוא הרג בן אדם. בכיתי בהלוויה של הבחור הזה כמו לא יודע מה. עשינו משמר כבוד עם הנשקים ואני עומד ככה ב' הצג' ובוכה ובוכה ולא יכול לזוז. לא יכולתי לעצור את זה. ככה היה השירות שלי, מהלוויה להלוויה".
ואיפה העברת את המלחמה האחרונה?
"כשמלחמת לבנון האחרונה פרצה אני הייתי כבר בשיאה של המלחמה, רק בצד השני, בכפר עזה. הצחיק אותי שאותנו מפגיזים כבר שנה שלמה ופתאום רק כשמתחילה מלחמה בצפון כל המדינה נרעשת. מבחינתי המלחמה התחילה הרבה לפני. התמודדתי ונאטמתי עד שלא יכולתי יותר וחזרתי לכאן, למרכז. תשמע, בגדול זה שעזבתי את המילואים ופרשתי על סעיף נפשי בגלל התקפי חרדה, זה לא משהו שקל לי איתו עד היום. אני עדיין מרגיש עם זה מצפונית לא בסדר. אני כל הזמן אומר לעצמי שאם יהיה איזה משהו רציני אני אחזור. אולי אני אחזור בכלל כבמאי אתה יודע, אשתלב בדובר צה"ל, לא יודע, נראה".
ועכשיו , בעוד מחווה ישראלית טיפוסית, הוא נוסע שוב להירגע בהודו. "זה נכון שאחרי כל פרויקט גדול אני נוסע. אני נוסע עם חברה שלי, חנית חן, היא מעצבת, אנחנו עושים שיתופי פעולה בסרטים שאני מביים, היא עושה את ההלבשה, את הארט. חלק גדול מהרעיונות בתסריטים הם שלה. בקיצור אנחנו נוסעים לתקופה. זה נכון שאני כבר בן 33, אבל את המשפט שאומר 'החיים שלך זה מה שקורה עכשיו' הבנתי רק בגיל 30. עד אז הייתי עסוק בלתכנן תוכניות ולשכוח. עכשיו אני משתדל פשוט לחיות".
אז דני גבע נוסע "לחיות" בהודו. את הפרק הראשון הוא עוד יראה ב-43 אינץ' שלו ואחר כך יכבה את הטלוויזיה ויירד באותו לילה למונית שנוסעת היישר לנמל התעופה. משאיר אותנו עם סדרה מדממת על חיינו המתפרקים בארץ הזאת. חברה שלי, שצפתה השבוע גם היא בשני הפרקים החדשים של "פרשת השבוע", אמרה לי שהצפייה הייתה לה קשה ומעיקה, אבל היא הרגישה שהיא חייבת להסתכל, להסתכל ולהיזכר, לפני שיהיה מאוחר מדי. נדמה לי שהיא צודקת.
נא להמתין לטעינת התגובות
