האיש שלא ידע לספור
רמי פורטיס לא יודע כמה זה שתיים כפול שש. לאיש ששינה את פני הרוק הישראלי, רק כדי לשמוע בסוף ברדיו את קרן פלס ושיכפוליה, יש לקות למידה קשה, שהייתה משתקת כל מוזיקאי אחר. כל מוזיקאי שהוא לא פורטיס. השבוע מלאו 30 שנה לאלבומו המיתולוגי "פלונטר". אולי 29, אבל מי סופר
היתה למשל את ההופעה עם מינימל בעיירה שוודית מוזרה שנבנתה סביב מפעל פטישים, שני רחובות וחנות כלבו, מוקפת מרחבי טונדרה אינסופיים, באמצע החורף, אור בשתיים בצהריים כמו נורת פלורסצנט חיווריינית, באיזו דירת מגורים עם קהל ישוב על ספות, ברי במטבח עם הגיטרה והמגבר, והוא בשירותים.
או סיבוב ההופעות עם טוקסידו, כשסטיבן בראון לגם כמה כוסיות מאיזה משקה פורטוגלי-או שמא צ'כי-אבל לא, פורטיס ממש מתעקש, זה פורטוגלי, חטף התקף פסיכוטי ונשך את הכלב של מנהלת הלהקה. ואין לשכוח גם את הפעם ההיא בפריז עם פורין אפייר, כשקראו להם לבמה והם יצאו מחדר ההמתנה והחלו לתעות במבוך מסדרונות פתלתוליים, ולאן שלא פנו תמיד נתקלו בסופו של דבר בקיר שמעברו השני בקעו שאגות הקהל חסר הסבלנות, ומרוב ייאוש נזכרו בסצנה דומה בסרט "ספיינל טאפ", והתחילו , ממש כמו בסרט, להניף אגרופים באוויר ולצעוק אחד לשני "רוקנ'רול! ", כן , רוקנ'רול, זה העיסוק שקית ריצ'רדס מהאבנים המתגלגלות אמר עליו שהוא מורכב מ-90 אחוז המתנה באפס מעשה שמשהו יקרה ושמישהו יקרא לך לבמה. מה שריצ'רדס כינה Hanging Around.
כלומר , כבר יצא לפורטיסלהופיע במקומות מוזרים יותר מ"מוריסון", פיק-אפ בר בחיפה שמשקיף על נוף מרהיב של הנמל, ולחכות במקומות מוזרים יותר מהמחסן המאוד קטן והמאוד דחוס בירכתי הבמה שבו נסגר בשלישי בלילה עם חברי להקתו. הוא הרי צרח בזמנו ב"עלי כותרת" על ירון לונדון "רד, רד מעל מסך הטלוויזיה שלי", ושולץ , שטרם זכה אז לכינוי "האיום", עשה תנועות ריקוד רובוטיות שביניהן ובין המוזיקה לא היה שום קשר, ובכל זאת הן היו מסונכרנות איתה מעט יותר מתנועת האצבעות של נגן החתונות הרומני על צוואר גיטרת הבס, והשד יודע באמת מה עשה במקום נגן החתונות הרומני ואיך נקלע לשם. וזה מזכיר לפורטיס, איך לא, את חליפת ה"סטאר טרק" שאירוו קפלן, הלא הוא שריף גודמן הידוע לשמצה, הלביש לו בצילומים של "זהו זה". כי זה, זה כבר באמת היה מגוחך, מגוחך יותר אפילו מהתקרית המצערת שבמסגרתה חיבר את החשמלית שלו לרדיו ישן בחדר השינה של הוריו ברחוב בארי בתל אביב, ואנחנו מדברים כאן על תקופת התיכון, והרדיו השמיע רעשים איומים ואז היתמר ממנו עשן ואז הוא התפוצץ.
התפוצץ, בערך כמו שפורטיס התפוצץ על איש העסקים הישראלי שהתיישב לידו
אחחח, רומא. אם פורטיס לא היה קצת בדיאטה, והוא אכן רזה, ונראה לא רע בכלל, ועל כל פנים הרבה פחות דומה, לפי עדותו, לדוד פסטר מ"משפחת אדמס", הוא היה מתגעגע עוד יותר לקנולי, ובכל מקרה הוא מתגעגע ליחס לאמנים באיטליה, שם הופיע עם איזה קרוב משפחה שהתגלה זה מכבר, ושטבעו של קשר הדם שלו אליו טרם התחוור סופית וספק אם אי פעם יוברר עד תומו.
איפה היינו? אנחנו ב"מוריסון", קהל מתודלק באלכוהול וצ'יפס מצטופף סביב שולחן הפיק-אפ שמתנחשל בכל החלל, המקום מלא מפה לפה, ופורטיס עומד על הבמה, למרות שכהרגלו, חרף כל הקילומטרז' שצבר, חמש דקות לפני העלייה אליה רצה להתחפף משם, והוא קרוב מאוד לקהל, מנגב את הקרחת המיוזעת במגבת, והם צועקים לו "פורטיס משוגע" והוא אומר להם שזו קלישאה איומה ושאם הם ימשיכו ככה הוא עוד יאמין להם. ולא, זה לא שיא הקריירה שלו, בשביל אחד כמו פורטיס זה די חור, אפילו בהשוואה לאולם ההוא בקניון ברחובות, עם הטבח הסיני שחיבק אותו בעוז ואמר לו שהמוזיקה שלו הזכירה לו את הבית, ואיך לעזאזל התגלגל טבח סיני לרחובות? ומה לפורטיס ולסין?
ובכל זאת, הוא מאושר להיות כאן, שבועיים לפני החגיגות לציון 30 שנה ליציאת אלבומו "פלונטר", שנקרא כך בגלל שפורטיס הרגיש כמו פלונטר, והוא נותר, גם בגיל 54 כמעט, חיית במה מעוררת התפעלות, פרפורמר משכמו ומעלה, עם הפנים המתעוותות והגוף המפרכס ותנועות היד הנזפניות והעצבניות, וזמר פשוט פנטסטי, מלחשש וצורח, חם ונמוך, אקסטטי ותוקפני, והוא לא משוגע, ואף פעם לא היה, בדיוק כפי שלא היה פאנקיסט, אפילו לא לרגע, אפילו לא כשהדביקו לו את התווית המקטלגת הזו בימי "פלונטר". הוא אמן, הוא מוזיקאי, הוא ישראלי מאוד, הוא רוקיסט מעניין ומקורי, והוא נמצא בתקופה טובה ופורייה למדי. באמת, אני לא חושב שפורטיס אי פעם נשמע טוב יותר מאשר על הבמה ב"מוריסון". מרגע שג'נגו ניגן על הבס את צלילי הפתיחה של "Excercise" מימי ז'אן קונפליקט, תחילת שנות השמונים, הצמרמורת חלפה בגו והיה ברור שפורטיס, גם בעיצומן של חגיגות "פלונטר", הוא לא עניין נוסטלגי. הוא תופעה תרבותית חיה ובועטת.
באמצע הלילה, על כביש החוף, בוואן של הלהקה, בדרך חזרה הביתה, מתנגנים השירים החדשים שהוא מקליט בימים אלה. "אני רוצה לבכות", הוא שר בצרפתית לחברו המת, המתופף ז'אן ז'אק גולדברג, "אני רוצה לבכות", ועוד לפני שאפשר להספיק להתרגש, הוא שוב מזדעק: "15 פלאפונים היו לו! 15!".
בהתחלה, מהרגע שהוציא ב-78' את "פלונטר" ועד שהסתלק מכאן באמצע שנות השמונים, הוא היה הילד הרע. אחר כך, באירופה, עם מינימל קומפקט, הוא היה מוזיקאי ישראלי מוערך שמצליח בחו"ל. זה העניק לו כאן לגיטימציה. ואז הוא נהפך פה בסוף שנות השמונים לכוכב הבלתי מעורער של הרכב רוק איכותי בשם פורטיסחרוף. ודווקא ההצלחה המקצועית והמסחרית הזו הובילה לפצע המדמם של הקריירה שלו. דרכיהם נפרדו. סחרוף היה בן לילה, במפתיע, לכוכב גדול, שכמו הגיח מתוך הצללית שפורטיס הטיל עליו ותפס את מקומו בקדמת הבמה. יפה. שרמנטי. אלגנטי. זה משחק של דימויים, אבל במשחק הזה ספג פורטיס מפלה צורבת. נוצרה תחושה מוזרה כאילו סחרוף פיטר אותו. לא זקוק לו. פורטיס נבעט הצדה ומאז לא התאושש. הוא לא רוצה לדבר על זה. נמאס לו מזה. הוא כל הזמן עובד, בשוליים, רחוק מאור הזרקורים, ממשיך לרדוף אחרי שיאו, שממשיך להשתרך מאחוריו, שואף להשיב לעצמו את המעמד היוקרתי של רוקר שהתבגר בצורה מכובדת.
בראש שלו הוא לא מפסיק להתקוטט עם הדימוי המצמית שלדעתו כובל אותו. הוא חייב להוכיח שהוא לא מטורף. שהוא לא אינפנטילי. שהוא לא לוזר. ש"יש פורטיס אחר", כמו שהוא אומר. שהוא יודע לכתוב מילים יפות ומשמעותיות. ולהגיד משהו חשוב. ולהלחין מנגינות מתוחכמות. ולהיות מאופק. ולשיר רגוע. כסף לא מניע אותו. אכפת לו מכסף, כמו כל אחד, אבל זה לא מניע אותו. גם להיטים ברדיו לא מניעים אותו. וגם מהם אכפת לו אבל זה לא מה שמניע אותו. הוא פשוט רוצה שיתייחסו אליו ברצינות. וכדי להשיג את זה הוא שרוי במלחמה מתמדת בטבע שלו.
פורטיס הוא בן אדם היפראקטיבי שסובל מהפרעת קשב וקם כל בוקר בחמש וחצי, לא משנה מתי הלך לישון, ומתקשה להגיע לשקט הדרוש לתנומה בצהריים, גם כשהוא זקוק לה. הפרעת קשב איננה ליקוי הלמידה היחיד שלו. הוא גם סובל מדיסקלקוליה. זה בכלל פלא שהוא מתפקד כמוזיקאי ועוד נרחיב בנקודה הזו. העניין הוא שבדיוק כמו שפוליקר לא מגמגם כשהוא שר, פורטיס מפוקס כשהוא מרים גיטרה. זה אוסף אותו. הוא מפוקס והיצור המבויש והלא מובן ששוכן בתוכו, הילד הזועם עם ההפרעות ההתנהגותיות הלא רצוניות ולקויות הלמידה הלא מאובחנות והלא מטופלות, מוכן לקבל את התרפיה שלו. לתרפיה הזו קוראים אלתור. פורטיס מחובר תדיר למקום הנדיר הזה שממנו פורצים שירים לא מתוכננים. זה מה שקורה לו כשהוא מרים גיטרה: הוא ממציא שירים. פורטיס הוא מאלתר שירים ענק. זה בא לו בקלות. כל כך בקלות שהוא מזלזל בזה. חושב שזה לא רציני. שזה מטורף. שזה אינפנטילי. המון שירים מאולתרים של פורטיס הוקלטו במהלך השנים על ידי אנשים שעבדו איתו. תמיד טמנו לו פח. הציבו מיקרופונים סמויים. הקליטו בלי ידיעתו. השירים האלה לעולם לא יראו אור. פורטיס לא מוכן לשמוע מזה.
אינספור מריבות התנהלו על זה בחדרי הקלטות. אין סיכוי. הוא לא מטורף. הוא רציני. כמו ברי. כן, אבל גם בלי קשר לברי. הוא לא מוכן לשמוע על פורטיס המשוגע, זה שמסתער החוצה בכל פעם שהוא מרים גיטרה. בחדר הקלטות קטן ואפוף עשן בפלורנטין הוא עובד עכשיו על האלבום החדש שלו, עם המתופף והמפיק יובל שפריר, הבסיסט גיל סמטנה והגיטריסט עידו אגמון. אלה שירים שאת מילותיהן כתב בבית והדפיס וליטש ולא יפסיק ללטש עד לרגע האחרון, חותר לשלמות. שירים עם מלודיות מורכבות ופתלתלות, שלא בהכרח נקלטות בהאזנה ראשונה. שירים עם עיבודים מרובדים ועדינים ואווירה חלומית, מסויטת, קברטית משהו, תאטרלית. שירים רלוונטיים, שבהחלט אומרים משהו בעל משמעות על המצב ועל ההוויה. שירים רציניים. רובם יפהפיים. חלקם סוחפים, מהטובים שכתב בקריירה שלו. אין ספק שמשהו טוב עובר על פורטיס. הוא במקום ראוי, פורה. בוגר אפילו.
את כל השירים הוא משמיע בגאווה. בעמידה שפופה, בעיניים עצומות, ראשו נע מצד לצד, יונק מסיגריה. עד שמגיעים לשיר בשם "דג". זה שיר מטורף, הוא מתנצל. אינפנטילי. הוא בכלל לא רצה לשמור אותו. עדיין מתחבט אם לכלול אותו באלבום. בכל מקרה הוא חייב, ממש חייב, לכתוב מילים חדשות, מילים רציניות, ולהקליט ערוץ שירה חדש. כי ככה אי אפשר. זו הרי סתם שטות. חברי הלהקה שלו נלחמים בו על השטות הזו. שלא ייגע. שיעזוב. מגייסים חברים שידברו על לבו, ישכנעו אותו. יסבירו לו. יצילו אותו מעצמו.
"דג" הוא שיר מאולתר. שונה לגמרי מיתר שירי האלבום. לא מחושב, לא מעודן, לא מלוטש, גולמי. פורטיס צועק בשיר הזה. הוא מאבד שליטה. הוא לא יודע מה הוא אומר. זה לא "פורטיס האחר". הוא אומר שהוא דג. הוא אומר את זה בכפייתיות, הרבה פעמים. הוא צורח על עצמו, או על מישהו אחר, לא ברור, שישתוק. "שתוק שתוק שתוק שתוק שתוק", הוא צורח. הוא שר בשיר הזה כשהוא מנגן בגיטרה. הוא לא עושה את זה באף שיר אחר. הוא שר שבקצה של בן יהודה לא רואים כבר את בת ים. הוא לא מסוגל לחיות עם הנונסנס הזה.
אין צורך לומר ש"דג" הוא שיר אדיר, בקלות הטוב ביותר במקבץ החדש. בוואן, על כביש החוף, ג'נגו המנומנם שומע אותו בפעם הראשונה ומיד מזדקף. הוא לא הזדקף בשביל יתר השירים. הם אמנם יפהפיים בעיניו, אבל הוא לא הזדקף לכבודם, לא בשלוש לפנות בוקר. זה פורטיס, הוא אומר לי למחרת, זה מה שהוא עושה הכי טוב, יותר טוב מכל אחד אחר. זה הפורטיס של הבמה, הפורטיס הלא מודע, שלא דופק חשבון. וזה מה שפורטיס לא רוצה, לא מוכן להיות.
הוא הקליט רק שיר אחד כזה באלבום רשמי. זה קרה ב"פלונטר". וגם אז, אפילו אז, כבר אז, הוא הוקלט שלא בידיעתו, כמובן. השיר הוא "אינקובטור". "גברת, אדון, אחות, רופא, תנו לי לצאת", הוא צורח שם, מתחנן על נפשו, מאלתר את הנשמה שלו. ומיותר לציין ש"אינקובטור" הוא השיר שפורטיס הכי פחות אוהב ב"פלונטר". וכשהקהל ב"מוריסון" התנחן בפניו שיבצע אותו לא היה שום סיכוי שמשאלתו תתגשם.
"פלונטר", שיזכה כעת להוצאה מחודשת עם קטעי בונוס וביניהם הקלטות נדירות של פורטיס וסחרוף בן ה-17, הוא אלבום רוק נועז במונחים ישראליים. הוא היה נועז כשיצא ב-78' ולמרבה הצער נותר נועז גם כיום. אם כבר, על רקע הפופ השמרני והרכרוכי שהשתלט על הרדיו הישראלי, התעוזה שגלומה בו רק התעצמה עם הזמן החולף. ולא, הוא ממש לא אלבום פאנק. גם לא רועש במיוחד. פורטיס הפיק מהלהקה שלו ב"מוריסון" סאונד הרבה יותר מאסיבי, ונהדר ממש, מאשר ב"פלונטר". יש שתי סיבות שבגללן הוא היה כל כך קשה לעיכול לאוזני אמצע הדרך הישראלי. הסיבה הראשונה היא זעם. הסיבה השנייה היא פאתוס.
יש בו כמה שירים מעולים. "דבש", "הדור הזה", "המוות אינו מחוסר עבודה", "רד מעל מסך הטלוויזיה שלי", "April Fools", "אינקובטור". כולם רוויים במנות גדושות של זעם ופאתוס. כלי הנשק העיקרי של פורטיס באלבום הזה הוא ההגשה הווקאלית שלו. הלחנים פשוטים, בסיסיים, לחם וחמאה של רוק, כנראה בהשפעת שירי הגראז' נוסח איגי פופ שאהב לשמוע באותם ימים והמגבלות שלו כמוזיקאי אוטודידקט בתחילת דרכו. העיבודים הותירו מעט מאוד מקום לרגעים אינסטרומנטליים. השירה המתפרעת והיצירתית שלו היא עיקר העניין.
הביצועים בשתי הופעות המחווה ל"פלונטר", שייערכו ב-8 וב-9 בינואר ב"בארבי" בתל אביב, בהשתתפות פורטיס, סחרוף, שלומי שבן, כנסיית השכל, משינה, נקמת הטרקטור ועוד, עשויים להיות טובים או רעים, אך הם לא יוכלו לשחזר, וכנראה גם לא צריכים לנסות, את מה שעשה את "פלונטר" לאבן דרך תרבותית בהקשר ישראלי: זמר שממקם עצמו בשולי החברה ומטיח בה בזעם ביקורת שלא הורגלה בה.
גם פורטיס עצמו כבר לא שר ככה. הוא שר מצוין אבל בסגנון מחושב יותר. עדיין יש בו זעם ופאתוס, רק פחות. שורות המחץ ב"פלונטר", כמו "רד, רד מעל מסך הטלוויזיה שלי" ו"המוות אינו מחוסר עבודה" נוסחו על ידי פורטיס, איך לא, ברגעי אלתור. את שלדי הטקסט הוא הפקיד בידי בחור רציני, לבוש בסגנון אירופי מנוכר, בשם סמי בירנבך, לימים הסולן של מינימל קומפקט, ששב באותם ימים מלונדון. בירנבך טווה שירים, ופורטיס ירק אותם החוצה. הפאתוס שלו באלבום הזה (השמיעו לעצמכם בראש את איך שהוא שר "אפילו שזה טוב, כמה שזה רע-מסך הטלוויזיה הנורא") טעון בדרמה אמיתית. מסך הטלוויזיה באמת נורא. אלא שהדרמה הזו כה מוקצנת עד שהיא מגחיכה עצמה. הוא כל הזמן נשמע כמו מורה חמור סבר שעושה מעצמו צחוק בעיצומו של איזה התקף מאני, נתון בטרנס של חשיבות עצמית דבילית לגמרי. הפרסונה הזו אמנם התעדנה עם השנים, אבל היא מהות הפורטיסיות ותמצית תרומתו לתרבות הישראלית. הוא עסוק באלבום הזה בניפוח בלון הפאתוס הישראלי וניפוצו בו בזמן, או בניפוחו לצורכי ניפוצו.
והנה מה שיש לפורטיס, ישוב במשרדו המרווח של מפיקו וחברו הוותיק שוקי וייס, לומר על הניתוח המלומד הזה: "וואללה". שמענו את האלבום ביחד. בסוף "המוות אינו מחוסר עבודה" הוא שר, "המ-מ-מ-מוות! המ-מ-מ-מ-מוות! " הוא צווח את זה כמו תינוק רעב. זו הגשה אינטואיטיבית, אבל היא מבריקה והוא חזר עליה כשביצע את השיר ב"מוריסון". המ-מ-מ-מ-מוות! זה נשמע כאילו שהוא עושה צחוק מהמוות. בישראל לא אוהבים ששרים כך על המוות. אפילו לא מוות של ג'אנקית מסטולית מהרואין. במדינה אפופת מוות קדוש והרואי, זה צורם. אז וגם עכשיו. כמה חוסר כבוד ואפילו הומור יש ב"מ-מ-מ-מ-מוות!" התינוקי הזה.
שאלתי אותו למה בחר לשיר על מוות של נרקומנית ולא על המוות הלאומי יותר, זה שהמדינה הזו מעלה כקורבן בלתי פוסק לקיום שלה. הוא ענה שהשורה שאותה המציא באלתור, "המוות אינו מחוסר עבודה", עומדת איכשהו בפני עצמה. יש בה מחאה. יש בה אנטי. היא זו שנתקעת לאנשים בראש. הוא כנראה צודק. זה שוב שיר שהלך טיפה לאיבוד ברגע שהפסיק לאלתר אותו. פורטיס איננו טיפוס דכאוני. הוא לא יוצר מתוך מרה שחורה. הוא כן טיפוס מרדני. והוא כן יוצר מעמדה כזו.
מה הוא בעצם אמר לישראלים ב"רד, רד מעל מסך הטלוויזיה שלי"? הוא אמר להם שהם מנוונים וריקניים. ב"עיר רדומה" הם "יושבים בתוך כורסה והיד אל המקלט", צופים ב"אותו החיוך שנראה כמו לכלוך". זה מזלזל בהם. זה מעליב אותם. משועבדים ל"מסך הטלוויזיה הנורא". הוא עצמו, גם לקראת אמצע שנות החמישים שלו לא מתנוון, גם לא בשעות הפנאי. חסר מנוח, הוא טיפח תחביב של הטסת מטוסי נוסעים בסימולטור טיסה במחשב. הוא משקיע בזה הרבה זמן וכסף. במשך כמה שעות בכל יום הוא חי בעולם מקביל, שבו הוא לוקח על עצמו אחריות אדירה ומטיס מאות בני אדם בין שמים לארץ. ההדמיה כה משוכללת עד שבכל האמור בחוויה שלו, בלוח המכשירים שהוא מפעיל, בנופים הניבטים מהחלון כשהוא מנמיך לנחיתה, זה אמיתי ומוחשי לגמרי. הוא אף נמצא בקשר עם מגדלי פיקוח שמופעלים על ידי משוגעים לדבר, משוגעים לא פחות ממנו. והוא מת על זה. כך שפורטיס כל הזמן מתעופף מכאן, מתעופף מכאן כל יום. ואל תספרו לו שזה רק משחק.
יש רק שלושה דברים שהוא מתייחס אליהם ברצינות בחייו - משפחה, מוזיקה וטיסה, בסדר הזה. המשפחה (אשתו נעמי, מנהלת להקת בת שבע, ושני ילדיו) והמוזיקה מציאותיות, מטוס אמיתי הוא לא מעלה בדעתו להטיס. שהוא יטיס מטוס נוסעים? נפלתי על הראש. הוא הרי פוחד מהמ-מ-מ-מ-מוות. ברגע שהוא קולט שטיסה השתבשה, הוא מיד מכבה את המחשב. הוא לא יהרוג אף אחד, בחיים לא. וזה עלול לקרות לו. כי יש לו דיסקלקוליה.
הוא מתגורר בבית יפה במושב עם מרפסת שמש, עצים ואוושת פכפוך המים בבריכת הנוי. בואו לא נעשה מזה עניין. הוא גם יוצא כל בוקר להליכה עם האייפוד בטבע. גם מזה לא נעשה עניין. הוא בכל זאת מקפיד לאפר בגינה ולכבות בדלים באדמה ואחר כך להסתובב ולאסוף אותם.
בואו נעשה עניין מזה שהוא מתפקד בהצלחה כמוזיקאי מופיע כבר יותר מ-30 שנה, בעודו סובל מלקות מולדת שאמורה להפוך את זה לבלתי אפשרי. בחדר ההקלטות צפיתי בו מנסה להקליט שיר חדש. לפחות עשר פעמים הוא ניסה להקליט אותו. והוא לא הצליח, אפילו לא פעם אחת, להיכנס אל הפזמון ברגע הנכון. ספירת הקצב שלו נעדרת חוקיות.
"תשאל אותי כמה זה שתיים כפול שש", הוא אומר.
כמה זה שתיים כפול שש?
"לא יודע".
זה רגע קשה בשבילו. עדיין מביך אותו. הוא פגיע בעניין הזה. "כשאתה שואל אותי כמה זה שתיים כפול שש יש לי חושך במוח", הוא אומר. "תמיד היה לי. גם כתלמיד. הייתי כל כך גרוע בחשבון. חשבו שאני ילד רע. לא הייתי מאובחן. יש לי פגימה. ומהיום שהתחלתי לעסוק במוזיקה לא הצלחתי לפתח חוקיות של קצב. האנשים שעובדים איתי תמיד צריכים לתרגם אותי. ניצחתי את הלקות שלי. זה ההישג הגדול שלי. אני יכול להופיע עם השירים שלי שלמים ולא רק יורה אותם מהמותן במופרעות".
כלומר , הבריחה שלו מכישרון האלתור המולד היא גם בריחה מהלקות המולדת, מהדיסקלקוליה, אותה ירייה מופרעת מהמותן. הוא בורח מהשונות המולדת שלו, מתווית המופרעות שדבקה בו מגיל צעיר מאוד. "בתור צעיר הייתי בבהלה מוחלטת, אוסף של מצבים ובעיות. לא יכול לבצע שירים. היום אני משחק אותה פרנק סינטרה. כי כשאני במוזיקה אני חי בחלל. אסור לי לחשוב. אם אני חושב אני מיד הולך לאיבוד בשיר, מאבד את הקצב. אתה אף פעם בחיים על הבמה לא צריך לחשוב. אתה עולה על הבמה ומופיע ואומרים, 'וואו, פורטיס פרפורמר'. בעצם הכל קורה במהירויות בזק ואני מוגן, הכי מוגן בעולם. זה רגעי קסם. בעלייה לבמה בא לי להסתלק כל עוד נפשי שם. אבל שמע, כולם שרוטים. גם הקהל שרוט. אחרת הוא לא היה יכול להזדהות איתי. הם באים להתחבר עם השריטה שלי. אני רק רוצה להופיע".
רק להופיע? רדיו, למשל, לא חשוב לך?
"אני עושה תקליט בשביל אייפוד. לא חושב שרדיו יקדם אותי. זה לא בשביל רדיו. מוזיקה לא צריכה להיות קלה. אני לא מביע את עצמי בדרך שתשרת את התקשורת המסחרית והצרכים שלה יותר משלי. אחרת נחיה בישימון תרבותי. אני מתיישב פה בחדר העבודה שלי כל בוקר בחמש וחצי וכותב ומסתכל על העצים בטריפ של מטאפיזיקה. העלים זזים. אלוהים הוא בעלים. לא יודע אם אפשר להשמיע את זה לאנשים".
הוא לא רוצה להזכיר שמות אבל הוא לא מסתדר עם הזרם המרכזי, אפילו פחות מבעבר. "קושרים כתרים. אני אומר לעצמי שאני חייב להבין במה מדובר. אני מקשיב למישהו חדש שנחשב נועז. זה נחשב נועז, אתה מבין על מה אני מדבר?! זה נחשב נועז! סתם בבל"ת. יש פה מציאות עלובה שמחנכת אנשים לחמדנות. במטוס מרומא ישב לידי איש עסקים ישראלי שהתפאר שיש לו 15 פלאפונים. אין, זה שיתק אותי. הייתי פעור פה. לא האמנתי למשמע אוזני. הוא לא איש רע. זה חמדנות".
כן , סיפרת לי על האיש הזה.
"זה החינוך של המקום. עלק נועז. זה רק הצורך להיות מפורסמים. רק פסאדה. פפראצי. העיקר שיצלמו אותך. כבר לא צריך להיות מישהו בגלל משהו שאתה עושה. פעם הערצתי את סופר המדע בדיוני סטניסלב לם. יש לו ספר שמתאר מציאות שבה הכל נהדר, רק מה, כל הזמן יש פיגועים. והגיבור מפסיק לקחת את הכדור שכולם לוקחים ומגלה שמאחורי הפסאדה יש רק חרא שחור שאי אפשר לתאר אותו".
האיש שבעצם שר ב"פלונטר" על החרא השחור וקרע את הפסאדה מזדהה עם ג'קו אייזנברג. "זה ילד שניפחו אותו בפומפה, ויום אחד לקחו סיכה ורוקנו את האוויר מהדבר הזה. חיסלו אותו. עכשיו הוא יעשה רק מה שהמערכת רוצה ממנו. זה ממלא אותי אימה. כל מדינת ישראל טרחה לטחון את הבן אדם הזה עד דק. כולם עדר. איך אפשר לשלול ממנו את הזכות להגיד?! ככה זה עובד במשטרים חשוכים".
בכל זאת, הוא הלך ל"כוכב נולד".
אתה לא היית הולך ל"כוכב נולד", גם לא לפני 30 שנה.
"הוא הלך ל'כוכב נולד'. זו בעיה ישראלית ידועה, כנפי ההצלחה. צריך לדעת לשחק משחק. מוזיקה זה רק יחסי ציבור. יש עכשיו את המושג האווילי הזה, 'מולטי טאלנט'. היום כל אחת שחקנית וזמרת בגיל נורא צעיר. אני רואה טלוויזיה ושואל את הבת שלי, 'מי זאת הבחורה הזאת'. אני לא יודע. היא מסבירה לי, 'זאת מולטי טאלנט'. אני 30 שנה לא מבין מה אני עושה. בא לבכות. איזו זריזות. המציאו פה את קיצור תולדות הזמן. איינשטיין צריך לבוא לכאן ולחקור את זה".
הוא משמיע לי את האלבום החדש של רוברט ווייאט, ומתרגש. קולו הסדוק, הבוכה, המתפלל והכל כך פגיע של ווייאט בוקע מהרמקולים. הוא שר באיטלקית. איזה פיוט קומוניסטי. ווייאט שריסק לעצמו את הגוף בטריפ אל-אס-די. ווייאט שחייב להיות שיכור כדי לעשות מוזיקה. ברור שפורטיס מזדהה עם האאוטסיידריות המוחלטת של ווייאט, עם הייאוש שלו. "אני מקנא בזה", הוא אומר, "זה משהו דתי. הוא רק עוסק במוזיקה. ההבדל ביני לבין רוברט הוא שאני צריך להילחם במציאות המקומית".
והוא ימשיך להילחם. כי הוא לא יכול אחרת. פייטר. פייטר בלקויות שלו ופייטר במציאות שחונקת אותו. המציאות שהוא בורח ממנה אל הבמה. אל סימולטור הטיסה. ואל הראש שלו. "אני נורא אוהב שאשתי נעמי מסיעה אותי הביתה על כביש החוף, ואני מרגיע את עצמי בכך שאני מדמיין שאני תייר בארץ. משחק אותה לא מכיר כלום. זה עושה תרגיל נורא טוב למוח".
בוא נעשה עוד תרגיל למוח.
"או-קיי".
יד על הלב, כמה זה שתיים כפול שש?
הוא משתתק. מתאמץ. מוותר. "לא יודע".
נא להמתין לטעינת התגובות
