לינה משותפת 2

"ילדי השמש" של רן טל חושף את הרגעים התיעודיים הנדירים של הקיבוץ: אותם רגעים של ההתפכחות מן החלום, אז הבינו שבני הקיבוצים כבר לא "נחשבים" יותר למלח הארץ

פוריה גל | 26/12/2007 9:36

הרגע הדרמטי ביותר ב"ילדי השמש", סרטו הדוקומנטרי של רן טל, ששודר אמש ב"יס דוקו", הוא הרגע בו הצופים רואים את "נאום הקיבוצים" של בגין, כשהוא משודר בטלוויזיה הקיבוצית המשותפת במתנ"ס או בבית העם. אנחנו רואים את הנאום הזה דרך עיניהם של בני הקיבוץ, המצולמים בזמן שהם צופים בו. עיניהם משתאות. הם לא ידעו שהם כאלה. כלומר, הם לא רצו לדעת, ועכשיו יש מי שדווקא רוצה מאוד שהם יידעו. סוף עידן.

בכך אנחנו חווים רגע תיעודי נדיר: הרגע בו אדם מתפכח. הרגע בו המציאות המוגנת שלו נשברת. הרגע בו הוא רואה את עצמו בפעם הראשונה במראה. מדובר אמנם במראה מעוותת ומגמתית, אך זו עדיין מראה ששיקפה הלך רוח של זרמים בחברה הישראלית ערב המהפך של 77' או מעט אחריו. העובדה שהמראה הזאת רוויה באג'נדה, במאבק של הליכוד ובגין בראשו נגד האליטות הישנות, אינה מונעת ממושאו של הנאום הזה לחוות רגע של כאב מזעזע: מישהו מצית סיגריה. מישהי מחייכת במבוכה ומחפשת אישור בעיניהם של החברים שלידה, שלא מצליחים לגחך. זה רגע של התפכחות מהאתוס, של דחייה, של תחילת הסוף. עד לפני חמש דקות הם האמינו שהם מלח הארץ, שהם העלית, ולא יכול להיות שמישהו יתעב כל כך אותם ואת מה שהם מסמלים. ופתאום הם שורש כל רע.

טל, יוצא קיבוץ בית השיטה, שאחראי גם לסרט המאלף "בן צבי 67" על המכון לרפואה משפטית באבו-כביר, מתבונן בחברה הקיבוצית בעיניים מלאות כאב. זה כאב אישי על החמצה, כאב שלא היה לו מקום בתוך החברה הקולקטיביסטית שגדל בה, חברה שכשרואים את התיעוד של טקסיה – בעיקר טקס ההתבגרות של בוגרי י"ב, עשרות הלפידים, אחדות השורות, הנפת הדגלים האדומים והכוריאוגרפיה האחידה והטוטליטרית – חושפים את הדיבוק והאובססיה שהחברה הקיבוצית היתה שטופה בהם, או אם תרצו, את הלהט והאמונה המוחלטת באידיאלים ובצדקת הדרך. שזה בערך אותו דבר, תלוי מי המתבונן.

ילדי השמש יח''צ

האמא היתה האידיאולוגיה

לא מדובר בסרט ששוחט את הפרה הקדושה של האתוס הקיבוצי. הפרה הזאת כבר מתה מזמן, כך נדמה, ועכשיו נשאר לילדי השמש רק להצטער על כל מה שהפסידו בשם האתוס שקרס. העובדה שהאתוס כבר קרס אינה מעלה ואינה מורידה – הרגשות שהוחמצו כבר אינם. רק מתוך הכאב של הדוברים, עולה גם הביקורת. הביקורת שלובה בגעגועים ובנוסטלגיה, כמו תאומים סיאמיים שלא ניתנים להפרדה. אבל דווקא האמביוולנטיות הזאת, כמו גם החיבור בין התמונות הנאיביות למונולוגים הצורמים, שעושה את הסרט לחזק כל כך.

הנוסטלגיה מקבלת משנה תוקף באמצעות קטעי ארכיון, שמהווים את הסרט כולו. חדר הילדים, עבודה בשדה, חג הפסח והפורים, ימי הולדת. הצילומים האלה משדרים תום, מרופדים בשיבולים של ילדות פסטורלית, אבל מתפענחים באופן שונה לחלוטין מהפסטורליות שנוכחת בהם במקור. קשה למצוא בכל הסרט פריים אחד שיש בו אדם בודד, יחידי – למעט חג פורים אחד, שבו המצלמה מתמקדת באחת הילדות שהתחפשה – כל הצילומים מלאים בדמויות שיוצרות "קבוצה" ושבדרך כלל עוסקות באותו דבר. מה שבהחלט ממחיש בצורה ויזואלית את הקולקטיביזם הקיצוני

שעמד בשורש השיטה.

אלא שהצילומים הנאיביים אינם נשארים לנוח בתוך הנאיביות שלהם. לא פעם הם נוגעים באימה, באמצעות ה- voice over של הדוברים, כולם ילדי שמש לשעבר. אפילו צילומים תמימים של חדר הילדים לעת ערב או ההשכמה בבוקר הופכים תחת תיאוריהם לחוויות שיש בהן בדידות, מצוקה, אימה: למשל, כשאחת הדוברות מספרת איך היו מעירים אותה בבוקר "כמו במלחמה", איך היתה שומעת את יללות התן בלילות "כאילו הוא עומד על מרפסת חדר הילדים", ואיך שלמדה ללכת באמצע הלילה אל בית הוריה בין העצים כדי ששומרי הלילה לא יראו אותה. את הסיפורים האלה מלווים שירים כמעט פולקלוריסטיים כמו "שומרת הלילה/ נפלה בפיילה", אבל זה לא עושה את זה פחות מצמרר. אחד הדוברים מספר ש"לא היה לילה שבו לא היה ילד שבכה כל הלילה".

מדובר בסרט חשוב ומרתק, שמעלה עוד תהייה לגבי הצירוף "ילדי השמש". אולי הם היו ילדים של השמש באותו מובן שבו אליק של משה שמיר "בא מן הים". אולי כי הם היו יתומים אידיאולוגיים, וגם כשהיו להם הורים, הם לא ממש היו שם. האמא האמיתית היתה האידיאולוגיה.

ילדי השמש: ערוץ יס דוקו, יום ג', 22.00