תנ"ך במבצע
על ההחלטות השגויות בעיצוב המהדורה החדשה של התנ"ך, שרואה כעת אור בסדרת "עם הספר"
לציון שנת השישים למדינת ישראל ראתה לנכון הוצאת הספרים של העיתון של המדינה, בשיתוף בנק הפועלים, להוציא לאור את סדרת "עם הספר", עשרים וארבעה כרכים המהווים לדעת המוציאים לאור את ארון הספרים הישראלי: החל בתנ"ך, המשניות והספרים החיצוניים וכלה ב"תמול שלשום" של עגנון. הסדרה מתהדרת בוועדה מייעצת, שעם חבריה נמנים רבנים, אנשי אקדמיה וסופרים, ביניהם פרופ' אביעד קליינברג, ד"ר גדי טאוב, א"ב יהושע ויורם קניוק, האמורים לייצג את התרבות החילונית.
אין בכוונתי להתייחס ברשימה זו להרכב התוכני של הסדרה - אני מניח שיימצאו כותבים משכילים ממני שינתחו את פשר הבחירה ב-24 כותריה-ואף לא לעצם הכללתו של ספר התנ"ך כעוד ספר בסדרה, שהיא בעיני מעשה בלתי תרבותי בעליל. הצגתו של התנ"ך במודעות הפרסום לקידום מכירות הסדרה כ"ספר הספרים של התרבות המערבית כולה, רב המכר הגדול של כל הזמנים", היא זילות של התנ"ך שבינה ובין תרבות חילונית עמוקה אין ולא כלום. מפליא שאיש בוועדת היועצים המכובדת לא עמד על כך.
ברצוני להתייחס אל התוצר הראשון בסדרה שראה אור-ספר התנ"ך - מהיבטיו העיצוביים. ההדפסה הראשונה של התנ"ך היתה זו של יוהן גוטנברג, בשנת 1455, והיא מסמנת את ראשיתה של מהפכת הדפוס. התנ"ך העברי הראשון השלם נדפס בשנת 1488 בשונצינו, ומאז הודפסו גרסאות רבות מאוד ל"ספר הספרים".
ספר התנ"ך הראשון שעוצב והודפס במדינת ישראל הוא זה הידוע בשם "תנ"ך קורן": מפעל חיים של אליהו קורן (קורנגולד), שעיצב גופן (פונט) עברי ייחודי, הכולל ניקוד וטעמי המקרא, ומבוסס על "כתב ספרדי" מסורתי. "תנ"ך קורן" (הוצאת קורן, ירושלים, 1962) הוא ספר קריא מאוד, עיצוב האות בו הוא מודרני?קלאסי ושומר על מסורת האות העברית, ועמודיו מעוצבים בדקדקנות המקילה את הקריאה ואת ההתמצאות בספר.
שתי הוצאות נוספות של ספרי תנ"ך שראו אור בישראל בעשורים האחרונים הן פרי עבודתו של צבי נרקיס. נרקיס-בכיר מעצבי האות העברית שעדיין פועל ויוצר בקרבנו, חתן פרס אמ"ת ומעצבם של הגופנים "נרקיס" ו"נרקיס בלוק", מהקריאים והשימושיים בגופנים העבריים המודרניים-שמר בעיצוביו על המסורת והקפיד על הטיפוגרפיה (חזותה של השפה, כל הקשור בעיצוב גרפי הכולל טקסט) והעימוד. גרסתו הראשונה היא "תנ"ך חורב" (הוצאת חורב, ירושלים, 1992), שלכבודה הוא עיצב את הגופן "נרקיס חורב", המבוסס על אות עברית מסורתית ("כתב אשכנזי" ). הגרסה השנייה היא תנ"ך "כתר ירושלים" (הוצאת נחום בן צבי, ירושלים, 2001), שהוא מחווה ל"כתר ארם צובא". זוהי דוגמה מאירת עיניים לעיצוב אות עברית המבוססת על כתב יד עברי קדום, ולעימוד הטקסט התנ"כי במבנה של שלושה טורים, מתכונת מסורתית שבה נכתבו רבים מכתבי היד היהודיים. בשתי גרסאותיו של נרקיס נשמרה רהיטות הקריאה ונוחות ההתמצאות.
ספר הוא מוצר צריכה תרבותי, המחויב למסורת ארוכה של הוצאה לאור. מרכיביו העיצוביים הקבועים הם פורמט, כריכה, עטיפה, שערים, קולופון (מידע על זכויות, שנת ההדפסה, שם לועזי וכן הלאה), תוכן עניינים, וכמובן בחירת סוגי האותיות, גודלן ועיצובן על הדף ("לייאאוט"). תפקידו של המעצב הוא בארגון כל המידע החייב להופיע בספר ובהגדרת ההיררכיה בין כל מרכיביו הטקסטואליים. בתהליך זה מנתח המעצב את הבעיות, בודק את כל האפשרויות וקובע את הכללים שעל?פיהם יעומדו הטקסטים. קביעת החוקים-היחסים בין סוגי המידע וחלל הדף-היא שנותנת את הפתרון היצירתי לבעיות שהוגדרו על ידי המעצב. שמירה נוקשה על אותם חוקים יוצרת את הסדר ואת ההרמוניה המקנים למוצר גם את ערכיו האסתטיים.
בניגוד לספרי התנ"ך של קורן ושל נרקיס, המעוצבים במשמעת קפדנית וחמורה, בולט עיצוב תנ"ך "עם הספר" ברישול טיפוגרפי ובחוסר משמעת עיצובית. ייתכן שהרישול וחוסר ההקפדה נובעים מלוח זמנים צפוף שהכתיב מזמין העבודה, שתרבות הספר ומראהו רחוקים מלבו, ואולי מרצונו של המעצב להיות "שונה" ו"מקורי". התוצאה , על כל פנים, היא מוצר צריכה תרבותי שאינו עומד בדרישות המינימליות של עיצוב ספר, בפרט זה המכונה "ספר הספרים".
בחירת הגופן שבו סודר תנ"ך "עם הספר" היא אחת ההחלטות המשמעותיות ביותר שעמדה בפני המעצב. זאת לא שאלה אסתטית, אלא קונספטואלית?עקרונית. הבחירה בגופן "דרום" (בעיצוב מיכל סהר) היא בעיני בחירה חסרת אחריות ושגויה, הן בהיבט התרבותי והן בהיבט הפונקציונלי שלה. אין לי התנגדות לקרוא בספר תנ"ך המסודר באות חילונית עכשווית, לא מנוקדת ובלי טעמי המקרא, אך זו החלטה עקרונית קונספטואלית שוודאי לא היתה מתקבלת על ידי מקבלי ההחלטות בהוצאה ובוועדה המייעצת. התוצאה הנוכחית היא כעין פשרה: גם ניסיון לשמור על המסורת, וגם שימוש באות עכשווית, מנוקדת אך ללא טעמי המקרא (וזאת משום שאיש ממעצבי האותיות של הדור הצעיר לא עסק בעיצובם), בתוספת "שפה שלקוחה ממקרא אינטרנטי" (כך בראיון עם המעצב שוקי דוכובני, "טיים אאוט תל אביב", גיליון 13 בדצמבר, 2007).
את מבחר הגופנים העבריים שבהם ניתן להשתמש כטקסט לספר קריאה בכלל
בשני העשורים האחרונים, בעיצומה של המהפכה הטכנולוגית שעוברת גם על עולם העיצוב, עדיין לא נוצרו בישראל גופנים חדשים העונים על הדרישות הבסיסיות של ספר קריאה: נוחות הקריאה, רהיטות, התאמת הניקוד וסימנים אחרים וכו'. הקלות הבלתי נסבלת בשימוש בתוכנת עיצוב גופנים מאפשרת לכל מפעיל מחשב לעצב במהירות ובקלות יחסית גופנים עבריים, שרק מיעוטם מתייחסים למקורות האות העברית, ורובם הם ילדיה הבלתי חוקיים. כדי ליצור אות עברית המתאימה לקריאה ממושכת דרושה יותר מתוכנה. דווקא מיכל סהר, מעצבת הגופן "דרום" (שעוצב בלי כל קשר לפרויקט "עם הספר") נמנית עם הקבוצה המצומצמת של מעצבים דוגמת ינק יונטף, עדי שטרן ועודד עזר, הנותנים כבוד למסורת האות העברית. גם מיכל סהר עצמה אינה רואה ב"דרום" גופן מתאים לקריאה ממושכת בטקסט.
החלטה נוספת של המעצב המעלה תהייה קשה היא בניית תשתית העמוד (ה"גריד"). ככל הנראה בניסיון להיות מקורי או שובר מוסכמות, בחר המעצב לחלק את העמוד לשני טורים. טור צר ימני, עבור המידע האמור לעזור לקורא בהתמצאות, וטור שמאלי רחב עבור הטקסט. בטור הימני הוא משתמש לציון מספר הפרק, לציון פרשת השבוע ולפירוש המסורתי. מספר הפרק מצוין על ידי אות בגודל החופף חמש שורות טקסט, כאשר הקצה העליון שלה נמצא בקו העליון של השורה שבה מתחיל הפרק. האות שמסמנת את מספר הפרק מופיעה בצבע אפור, בגדלים ובמיקומים שונים, כשצורת האות המקורית מעוותת כתוצאה מהצרתה הדרסטית.
המעצב אינו שומר על חוקיות קבועה במיקום מספר הפרק בטור הצר. לעתים הוא צמוד לטור הטקסט, לעתים מרוחק. כמו כן, קביעת גודל האות היא שרירותית, ואינה מביאה בחשבון את העובדה הפשוטה שהתנ"ך כולל גם פרקים קצרים (ספר תהלים, למשל). מלבד זאת, בכל פעם שמתחילה פרשה חדשה, האות המסמנת את מספר הפרק מפנה את מקומה לשם הפרשה ויורדת שורה, כך שהיא כבר אינה מיושרת עם השורה הראשונה בפרק. במקרים מסוימים, שם הפרשה או הפירוש מוצאים את עצמם מכונסים אל תוך חללה הפנימי של האות (ר' דוגמה בכפולת העמודים המובאת למטה). נוסף על כך, שמות הפרשות אינם מבודלים צורנית מן הפירוש, המופיע אף הוא באותו טור צר, באותו גופן, באותו גודל וצבע. וכהערת אגב: אינני מבין מדוע נעדר מהספר מידע חיוני בכל ספר תנ"ך, והוא מקורו של הנוסח המודפס.
ההחלטה להשתמש באות גדולה לציון מספר הפרק מאלצת את המעצב לוותר על מבנה מסורתי, שממרכז את שני טורי הטקסט בכפולת העמודים ומשאיר שוליים אחידים בשני צדי העמוד. באופן מסורתי, שוליים אלה מיועדים למספר הפסוקים, הפרקים והפירוש. במהדורה זו, מספור הפסוקים מופיע בגוף הטקסט, בתחילת כל פסוק, בסוגריים ובאות זעירה המקשה את הקריאה. יש בכך סרבול וחוסר יעילות, שכן המספור הוא מידע חיוני ביותר למחפש פסוק מסוים (זה עיקר השימוש היומיומי בספר).
גם מספורם של העמודים אינו אחיד: בעמוד ימני מופיע מספר העמוד מיושר לימין טור הטקסט, ומשמאל למספר מופיע שם הספר ומספר הפרק. בעמוד השמאלי, לעומת זאת, מספר העמוד, שם הספר ומספר הפרק מיושרים בסדר זה לצדו השמאלי של טור הטקסט. כך יוצא שמיקום המספר שונה בין עמודי השמאל והימין. יש לזכור שבדפדוף בספר עברי, העין תמיד עוקבת אחר המספר בעמוד השמאלי.
תפקידו של המעצב לייצר מוצר בעל ערכים אסתטיים גבוהים, ולאפשר נוחות של קריאה ושל התמצאות. מעצב תנ"ך "עם הספר", בסדרה של החלטות שגויות ואי שמירה על הכללים שהוא עצמו הכתיב, יצר מוצר חסר הרמוניה פנימית, ובמקום להקל על הקורא ולקרב אותו אליו - הרחיקו. קקק
לסיום, מילים אחדות על אריזתו של המוצר: העטיפה. הציפוי המבריק והעיצוב נטול ההשראה, המשתמש בסימני אות עברית קדומה כאלמנט קישוטי נטול משמעות תכנית בכל כרכי הסדרה, עושה את הספר לכזה שנראה בעיני כעוד ספר עזר להכנה לבחינות הבגרות בהוצאת בית ספר אקסטרני. אינני מבין את משמעות הצבע הסגול, שאולי, כפי שכתב מאיר שלו, "מסמן את היותנו עם סגולה" ("ידיעות אחרונות", 7.12.07) ואולי נבחר מפאת העובדה שהסגול הוא הצבע האופנתי לחורף 2008.
והערה אחת אחרונה: הקורא הלא?מיומן עשוי לחשוב כי אני נטפל לפרטים קטנים וחסרי משמעות. ואולם עיצוב טיפוגרפי הוא דיסציפלינה המטפלת גם בפרטים קטנטנים. רווחים ברוחב שערה, עובי קו, גודל אות-כל אלה הם חלק מעולם שהקורא אולי אינו מודע אליו, אבל זהו בדיוק המכלול היוצר את השלמות המשפיעה על תודעתו, שלמות שאליה חותר כל מעצב המודע לתפקידו.
דוד טרטקובר הוא אמן ומעצב, חתן פרס ישראל לעיצוב.
תנ"ך: תורה, נביאים, כתובים, סדרת עם הספר, עיצוב: סטודיו שוקי דוכובני, עיצוב העטיפות והלוגו: נעמה נחושתאי, ידיעות ספרים, 798 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
