רחמו רחמו עמי

"ים הרחמים" של קובי אפללו הוא השיר הכי מרגש שנכתב מעולם. על קוביית קרח. בפרספקטיבה ההיסטורית של "פלונטר" ו"חתונה לבנה", רוגל אלפר מזהה את החשיבות של השיר הזה

רוגל אלפר | 14/12/2007 11:45

"ים הרחמים" של קובי אפללו הוא אחד השירים המושמעים ביותר ברדיו הישראלי בימים אלה, ואיזה שיר פשוט ענק ומרגש זה. שיר פשוט ענק ומרגש של זמר ענק ומרגש. כל הכבוד לחברת התקליטים אן-אם-סי שהימרה פה בגדול על היוצר והמבצע הצעיר קובי אפללו, והחליטה להוציא לו אלבום בלי לעדן או לרכך את חומריו המקוריים והקשים לעיכול, בלי למתן את הגשתו המתפרעת והאנטי מסחרית בעליל. גם המילים של אפללו אינן מהסוג המקובל במקומותינו וכיף להיווכח שתחנות הרדיו לא נרתעו מתוכנן הנועז והתובעני וכי הקהל תגמל אותן בהכרת תודה והעניק אהדה בלתי מסויגת לאפללו, בין היתר בזכות העובדה שהוא נשמע כמו דוד ד'אור עושה חיקוי של אייל גולן.

בימים אלה, כשהתרבות הישראלית מציינת 25 שנה ל"חתונה לבנה" של שלום חנוך ו-30 שנה ל"פלונטר" של רמי פורטיס, אפשר להכריז, בזהירות הראויה, באופטימיות מהוססת, כי אולי, רק אולי, סוף-סוף, כשכבר נדמה היה שזה לעולם לא יקרה, משתחרר הפופ הישראלי מהצל הענקי שהטילו עליו שני האלבומים הללו ומלפיתת החנק הסגנונית שהם כפו על הפלייליסט הרדיופוני שלנו.

הנה, לפתע, בניגוד מוחלט לאופנה ולרוח הזמן, מסתער על אוזנינו בליטוף קטיפתי זמר שלא מתעקש לצרוח כתרנגולת שחוטה, לגעות כחמור מיוחם ולירוק זעם ומחאה לכל עבר. הנה זמר שמבין שאפשר לטלטל את הנשמה גם בלי להזדקק לקירות סאונד מחרישי אוזניים של גיטרות דיסטורשן המוקלטות בהפקה בומבסטית שקורעת את עור התוף. הנה זמר שמוותר בתבונה על תופים בשרניים ותוקפניים, על בס שמרעיד את הרצפה, על שטיחי קלידים נמרחים ועל פרובוקציות ילדותיות. הנה זמר שלא חושב שחייבים להזכיר את מלחמת לבנון השנייה בכל שיר.

הנה זמר שלא מתבייש לתת לגיטרה ספרדית לעשות איזה סולו קטן ומרגש, מרטיט כזה, שמזכיר קצת, ולמה לא לעזאזל, את הסולו ב"Fragile" של סטינג. הנה זמר שלא מסתתר מאחורי ציוניות ואירוניה, אלא מתפלש בחדווה במדמנת הבלדה הנוגה והחמימה. הנה זמר שלא חושב שקיטש היא מילה גסה. הנה זמר שלא פוחד להביט לקלישאה בעיניים ולהגיד לה בפשטות "אני אוהב אותך". הנה זמר שבז לאמפיריציזם הלוגי שבו שטופה החברה הישראלית, ומאמץ גישה רוחנית בלי להתנצל. זמר שמתחבר לשורשיו היהודיים המסורתיים, בתקופה שבה מסורתיות ורוחניות מוקצות מחמת מיאוס, מוחרמות ונרדפות. זמר שמהלל את אדושם במקום לחפש את משמעות החיים בשכלתנות חילונית נבובה, שכה נפוצה בימינו בארץ.

הנה זמר ששר יפה ונקי ולא נשמע כמו חולה קצרת מזוכיסטי שמתקלח עם ספוג עשוי מקונצרטינה חלודה. הנה זמר שדווקא נעים לו מאוד להישמע "כמו" ולא סבור ששומה עליו להמציא את הגלגל. כל כך שמחתי לשמוע את "ים הרחמים" עד שחשתי צורך לשתף בחוויה שני בחורים שישבו לצדי בבית הקפה ושחתומים על כמה משירי הרוק הפחות פטריוטיים, למרבה הצער, שיצאו כאן בשנים האחרונות. קיוויתי לסייע להם לתקן את דרכיהם. הושטתי להם את דף המילים. קראנו יחדיו את הפזמון: "אולי אחרי הכול תגיע לשמים/ אולי אחרי הכול תשמח מהחיים/ תאמר תודה ותהפוך פתאום למים/ ותצטרף לים הרחמים, ים הרחמים". הם העלו את ההשערה שמדובר בשיר על מחבל מתאבד. אני מודה שאיבדתי לרגע את אחיזתי בעולם, אבל התעשתי ונותרתי איתן בסירובי לקבל את הפרשנות הזאת. לא. זה שיר על קוביית קרח. אני חושב שזה השיר על קוביית קרח הכי מרגש שנכתב אי פעם.