בלאק קוק דאון
"אמריקן גנגסטר" היה יכול להירשם בדפי ההיסטוריה כסרט פשע גדול ביחד עם "הסנדק", "החבר'ה הטובים" ו"השתולים". על אף שמדובר בסרט חזק, ניב שטנדל מפנה אצבע מאשימה כלפי רידלי סקוט
וזה לא ש"אמריקן גנגסטר" מחורבן. רחוק מזה. הוא טוב מאוד, לכל הפחות. אבל סקוט הוא אחד הבמאים הבכירים הבודדים בהוליווד שמסוגלים לקחת חומר של "A פלוס" ולגרד איתו בקושי את ה-"A מינוס". "אמריקן גנגסטר" שם בידיים של סקוט יהלום לא מלוטש, חומר גלם של מאסטרפיס. יש לו את זה בדם. הוא נושא את הדנ"א של סאגות הפשע הגדולות באמת. של "הסנדק", של "פני צלקת", של "הבלתי משוחדים". הוא מבוסס על סיפור אמיתי. מככבים בו שניים מהכוכבים הגדולים של התקופה. כתב אותו תסריטאי מוכשר. מצלם אותו צלם מבריק. יש לו מסורת ז'אנרית מפוארת. יש לו טוויסט משלו על המסורת הזו – "סיפורו של טוני מונטנה השחור", אם תרצו.
אז איך זה שמכל זה, כל מה שיצא בסוף זה רק סרט טוב, ולא יצירת מופת טרייה לדור שלא ידע את מייקל קורליאונה? כי לרידלי סקוט פשוט אין זה. הוא מביים את "אמריקן גנגסטר" בבינוניות האופיינית לו, יוצק בו ערימות של קלישאות ומחוות לא מודעות לעצמן, ולא נוסך בו שום סטייל, שום ערך מוסף, שום שאר רוח. אם תרצו, בהקשר לביקורת שהתפרסמה כאן בסוף השבוע האחרון, "אמריקן גנגסטר" ל"הסנדק", למשל, הוא כמו "מצפן הזהב" ל"שר הטבעות".
למטה: הטריילר של הסרט
התסריט היומרני של "אמריקן גנגסטר" הולך בגדולות. הוא מנסה לגולל במקביל שני סיפורים שקשורים זה בזה אבל לוקח להם כמעט שעה לתוך הסרט להתחיל להיתקל זה בזה. בפינה הימנית: הגאון הפיננסי מצפון קרוליינה, הסנדק השחור, הנהג שעלה לגדולה, המלאך של הארלם – פרנק לוקאס. בפינה השמאלית: הסרגל מהברונקס, הפטיש היהודי, השוטר הכי ישר במחוז, שומר הנשמות של ניו יורק וניו ג'רזי – ריצ'י רוברטס. באמצע – צופה הקולנוע הממוצע, שלא יודע לאיזה צד להסתכל קודם.
סרטים מסוגו של "אמריקן גנגסטר" לא ניסו, לרוב, לקפץ בין שני צדיו של מטבע החוק והסדר, והעדיפו להתמקד בסיפור אחד. "הסנדק" היה שייך למשפחת קורליאונה, "פני צלקת" לטוני, "החבר'ה הטובים" – לחבר'ה הטובים. ל"סרפיקו" לא סתם קראו "סרפיקו". ל"הבלתי משוחדים" היה את רוברט דה נירו כאל קאפונה, אבל גיבור אחד – אליוט נס. בשביל להצליח לנהוג בשתי מכוניות במקביל בלי שאחת מהן תתרסק מצוק או סתם תקרטע בדרך צריך במאי אמן. מייקל מאן עשה את זה ב"היט". מרטין סקורסזי עשה את זה ב"השתולים". רידלי סקוט לא עושה את זה ב"אמריקן גנגסטר". הסיפור של פרנק לוקאס הוא זהב תסריטאי, מה שחברי "כוורת" כינו "אגדה שהיתה באמת".
ילד שחור עני מצפון קרוליינה שבנה את עצמו ואת אימפריית הפשע שלו בעשר אצבעות מגואלות בדם. הוא עושה בעשרים דקות את מה שלקח לויגו מורטנסן סרט שלם – הופך מנהג בוס לבוס עם נהג. והוא עושה את זה לא רק באלימות, בקור רוח ובשארם ששמור לדנזל וושינגטון. הוא עושה את זה כמו איש עסקים מבריק.
הפטנט של לוקאס להשתלט על שוק ההרואין של הארלם גאוני בפשטותו: למכור סחורה איכותית יותר, במחיר זול יותר. אלוהים, זה מנוגד לכל היגיון קפיטליסטי בריא, אבל בחיי שזה עובד. קל להגיד, נכון? אז לוקאס גם עושה. קודם כל, הוא מדלג על דרג היבואנים ומקזז פערי תיווך, כשהוא שם נפשו במזוודתו ונוסע להביא את הסחורה ישירות מווייטנאם. איך? לא נגלה לכם. כצעד נוסף לוקאס גם ממתג את המוצר שלו – ואנחנו מדברים, להזכירכם, על שנות השישים והשבעים, ועל סמים – כ"קסם כחול", ומוכן לשבור את הפרצוף של מי שמתכוון לגנוב לו את המותג. אם הסיפור הזה לא היה מגואל בכל כך הרבה דם, הוא היה יכול לשמש כמדריך לאנשי עסקים. בעצם, זו מטאפורה לא רעה כשלעצמה לעולם העסקים הדורסני בעידן הקפיטליזם והשוק החופשי, לא? (התשובה, אגב, היא "לא. לא בסרט של רידלי סקוט. זה לא מעניין אותו").
ואת כל זה עושה לוקאס בצניעות ובחרישיות של נינג'ה. מודע היטב, כפי הנראה, לסכנות שברהב הסיציליאני ובהתחברות היהודית לחברה הגבוהה, לוקאס שומר על פרופיל נמוך, ובונה את האימפריה שלו בשקט ובהתמדה. כשמשטרת ניו יורק מרימה את הראש לבדוק מה שלום עכבר המעבדה הקטן מהארלם, היא מגלה מפלצת, ולא מצליחה למצוא את הראש שעליה לכרות. וזה בהנחה שלמישהו במשטרה בכלל איכפת. בואו נאמר של-75% מהשוטרים דווקא די נוח עם הסידור הזה של צ'קים במעטפות שמרפדים להם את הלשונות.
אבל לרוע מזלו של לוקאס, יש אחד שדווקא איכפת לו. קוראים לו ריצ'י רוברטס, והוא השוטר הכי ישר – או הכי אידיוט, תלוי את מי שואלים – בניו יורק רבתי. כמה ישר? מספיק בשביל להעביר לממונים עליו מיליון דולר מצחינים משחיתות משטרתית. כזה ישר. ואותו רוברטס מקבל לידיו את הסמכויות להקים יחידה של "בלתי משוחדים" וללכת לכרות את ראשה של המפלצת.
הבעיה היא שלרוברטס אין ממש סיפור מחוץ למאבקו בלוקאס (ואם יש כזה, הוא כמעט שלא קיים בסרט), ולכן כל עוד שני הכוכבים הללו לא מתנגשים, רוברטס בעיקר מפריע לסיפור עלייתו של לוקאס לצמרת לזרום על דמי מנוחות. אם סקוט היה בוחר להיצמד ללוקאס, הוא לפחות היה מרוויח את הקצב. כמובן שגם שם הטיפול שלו לוקה בחסר – הוא מבכר אידיאליזציה לא מבוקרת של הגיבור על פני שיפוט מוסרי עם טיפה של מורכבות – אבל לפחות יש לו שם את כל החומרים המוכרים והאהובים של סאגת פשע: גנגסטר אלים עם פאסון אלוהי, יפהפייה הרסנית, משפחה מחבקת, מאבק כנופיות, שוטרים מושחתים.
אבל סקוט וזייליאן רוצים לתת גם את הזווית השנייה של הסיפור. התשובה לשאלה "למה?" ברורה – כדי לתת תמונה מלאה ורחבה יותר. אך האם הם מצליחים בכך? מסופקני. כיוון שהטיפול בדמותו (הבעייתית מלכתחילה) של רוברטס בחלקו הראשון של הסרט נע בין קלישאי לרשלני, ולא נותן שום נופך נוסף לסיפור. הניסיון להפוך את דמותו של רוברטס למורכבת יותר, ולא לסתם צדקן אידיאליסט טהור מידות – למשל, על ידי הצגתו כרב שאגל בוגדני - נדמית מלאכותית ומנותקת. כדמות מראה של לוקאס, רוברטס נחות בהרבה מיריבו (בכל הקשור לאישיות מורכבת, ביוגרפיה פרובלמטית, אופי אובססיבי וכו'). האנטיתזה האמיתית שלו אינה לוקאס, כי אם דמותו (המעניינת בהרבה) של הרקב המוסרי המהלך המכונה הבלש טרופו (ברולין). רק במערכה האחרונה מעלה סקוט סוף סוף את שני הכוכבים שלו על המסילות הנכונות ונותן להם לרוץ זה כנגד זה עד להתנגשות הנהדרת והבלתי נמנעת, ומזכיר לנו איזה אפוס פשע מפעים היה יכול להיות "אמריקן גנגסטר", ואיזה "רק סרט טוב" הוא נשאר.
עודף מעשרים מילה: לא המאסטרפיס המצופה, אבל גם רידלי סקוט לא מצליח לקלקל לגמרי את הזהב השחור הגולמי הזה.
נא להמתין לטעינת התגובות
