אוהד פישוף שוב חבר
אהוד בנאי מתארח בדואט חגיגי אצל שולי רנד, "הפה והטלפיים" חוגגים עם רצועת ניצחון ועדי כהן תמריא בקרוב. וגם: יונתן ראזל, הראל מויאל וענבל דור. סינגולר עם מלא אלמנטים של דת
השיר הראשון של שולי רנד כבש אותי לחלוטין. היו בו את כל המרכיבים המשכנעים: טקסט מכמיר לב שנכתב בכנות מוחלטת עם מוזיקה שנגעה בפאזות העמוקות של הנפש. רנד, שיודע דבר או שניים על גלגלי התעשייה, חבר לאהוד בנאי בדואט טרי שאמור להבהיר לכולם כי גם יוצרים דתיים מסוגלים לגעת בציבור הרחב.
אם בשיר הקודם הצטייד רנד בעיקר בפסנתר ובהרבה ביטחון עצמי, הרי שהפעם הוא מגדיל את הספקטרום ומצוות אליו מספר כוחות-על מהמגזר. בנאי, שמזמן הפך את אלוהים לנוכח-נפקד ביצירותיו, מגיע כאן לשירת פזמון ספרדי שמעלה ריחות טובים מהאזורים הירושלמיים של נחלאות. דניאל זמיר,
באופן עקרוני, גם "נקודה טובה" יכול וצריך להיות שיר שיושמע הרבה מעל גלי האתר. הוא טוב מהרבה מחבריו לפלייליסט ומכיל בתוכו אמת פנימית שהפכה נדירה במקומותינו. רק בשל ההשוואה ל"אייכה" הוא עלול ליפול במעט. איכשהו, דווקא ריבוי הקולות ועוצמת הסאונד הפכה את השיר של רנד לתואם עמיר בניון, דבר שהשוק סובל ממנו ממילא. ציפייה רבה ממלאת את לבי בכל הקשור לאלבומו הראשון של רנד, "נקודה טובה" בטח לא יעמוד בדרכה.
מילים ולחן : שולי רנד
מתחיל כמו צרימה. דרמה. חצי לחש. הכול באותו המקום. רק פסנתר. עלייה לטון גבוה. התכווננות לפיזמון. וירטואוזיות לא מוגזמת. תיטארלית משהו. מזכירה את ריטה המוקדמת. אהבה אסורה. לקראת הפזמון השני מגיעה ההגדלה המיותרת. וההתפוצצות המתבקשת: היתה עובדת טוב יותר בלי האנקות. חבל שלא נותנים למוזיקה לקבל אימפקט. שיר פתיחה מצוין. הרבה פוטנציאל. הרדיו יתלבט אם לחבק. לקהל ייקח קצת זמן להתרגל. עדי כהן תהיה כוכבת גדולה. אולי אפילו גדולה מאוד.
מילים ולחן: תמיר חיטמן
הראל מויאלמעולם לא ביקש להצטייר כאמן מקורי במיוחד. ובכל זאת, הוא מצליח בפעם המי יודע כמה לקבל תמיכה גבית מגופי השמעה ולכבוש מצעדים כאילו אין מחר. הסיבות לכך רבות: הראשונה והברורה ביותר קשורה לרקע ממנו הוא פרץ ("כוכב נולד"). השנייה קשורה באופן ישיר וברור לעובדה שהוא זכה למפיק מוזיקלי בכיר (נדב ביטון) שכבר העיף אמני שוליים לפסגות. הסיבה השלישית והלא פחות חשובה נטועה בכישרון השירה והכריזמה שהוא משדר אל תוך המיקרופון.
"אינדיה" הוא להיט פופ מיידי. החל מהפתיח שמתהדר בצלילים הודיים (שעובדו לאוזן מערבית ובלתי מזוינת) ושולח חצים לכיוון הדואט של דנה אינטרנשיונל ועידן יניב. הוא ממשיך עם קצב מרוקאי שלוקח את המאזין לטיול במחוזות זרים עם כל הגעגועים המוכרים לבחורה שמחכה בבית, ומסתיים עם גיטרות רקע של דודו טסה שמשלימות את האווירה היעני אקזוטית. פעם, כשאהוד בנאי ויהודה פוליקר למדו לעשות שימוש במוזיקות עולם (ויש כאן קריצה בוטה ביותר ל"סולם יעקב" של פוליקר), היה בזה הרבה מאוד קסם. היום נשארו בעיקר המתכונים.
מילים ולחן: הראל מויאל
באופן אישי, מזמורי תהילים מולחנים הם לא בדיוק כוס השיבס שלי. יש משהו בהקלה הזו, שבלקיחת טקסט קלאסי והפיכתו לרצועה נגישה, מעין הזנייה מיותרת. כמו לקחת פסגה יצירתית ולנסות להעמיס עליה רבדים לא לה. ובכל זאת, יש יוצאים מן הכלל. אהרון רזאל, שנכנס ויצא את שערי הדת מספר פעמים ניגש לטקסט התנ"כי עם לא מעט כבוד ועם זאת, לא פחד לבוא ולפרק אותו כדי לכתוב אותו מחדש כטקסט אישי.
"ואני תפילתי" הוא שיר תזמורתי. רזאל, איש בעל מעמד של ממש בתחום הקלאסי בארץ, הנציח כאן את הקול שלו באופן צנוע ביותר והצטייד בהפקה מוזיקלית של אביתר בנאי, שממשיכה לצייד אותו בצליל נקי, המאפיינת את בנאי ביצירותיו העדינות.
קצת כמו הלהיט הראשון של שולי רנד (ראו למעלה) גם רזאל מתמחה בהגשה כנה ובוטחת שלוקחת את המאזין למחוזות שמימיים/ארציים בו זמנית. מצד אחד, מונחת כאן בקשתו של האדם לקרבתו אל האל, מהצד האחר מבקש האל את תפילתו של האדם. הקשר הדו צדדי הזה מייצר שיח ייחודי ומרגש. תפילה טובה ומלאת כוונה. עניין נדיר.
מילים: יונתן רזאל, על פי ספר תהילים לחן: יונתן רזאל
שש שנים זה הרבה זמן. הרבה מאוד אפילו. הפה וטלפיים, ארגון מוזיקלי של שלושה אנשים (לקרוא להם "להקה" פשוט לא תופס) מזמן היו צריכים לקבל כאן איזה תואר אצולה, אבל תכלס - תארים הוא הדבר האחרון שמעניין אותם. העובדה שהם מצליחים לקיים את הסעיף הראשון בתקנון שלהם (שמונה לא פחות מ-14 חלקים) ולהוציא מדי תקופה כה ארוכה יצירת מופת קטנה ראויה לכל הערכה.
אוהד פישוף ורם אוריון (אקס נושאי המגבעת) הקימו ביחד עם אסף גברון את הארגון לפני לא פחות מ-18 שנה. מאז הם הספיקו להוציא שלושה אלבומים, כולם על טהרת האינפנטיליות הלואו טקית, מנוגנים על אורגן קאסיו מפגר שהביא להם תשואות בכל מקום ואתר.
עכשיו, שש שנים לאחר יציאת האלבום האחרון ("ירושלים" שיצא ב-2001), מגיע "זה" ומעיף לכל הרוחות את כל מה שיצא לכם לחשוב על קידמה - לפח המיחזור. מהרגע הראשון, כשנצנוץ האורגן מתחיל להתנגן ברור דבר אחד: התימה המרכזית של הפשטות הכה מתוחכמת - לא נזנחה.
המונוטוניות הממזרית של האורגן מהווה מעין קישוט בלבד לטקסט ממזרי לא פחות שיכול לקבל בקלות את תואר "רשימת המכולת המייאשת ביותר". מהוראות פשוטות לצרכן ("זה מספיק עמוק, זה מספיק אלסטי") עובר גברון לתיאור של מצב נפשי קולקטיבי ("זה מנסה לברוח, זה מעמיד פנים") ומשם הדרך לשבירה (היחידה) בסאונד ובמלל – הופכות את כל הסתם הזה למצב נפשי פגום, מיותר, עצוב.
מילים ולחן: הפה והטלפיים
יש משהו משעשע ואכזרי בעובדה שאינספור זמרים וזמרות ישראלים מזנים שונים מנסים לפרוץ אל התודעה הציבורית בניסיון להביא בשורה כלשהי, רק כדי שבסופו של תהליך הם יישמעו בדיוק אותו הדבר כמו אלה שעמדו לפניהם בתור לחברת התקליטים. המצב האבסורדי הזה בולט במיוחד בכל הקשור לדור "רימון" / "כוכב נולד" - אך לא רק לגביו.
ענבל דור, בחורה די אנונימית שחררה זה מכבר 3 סינגלים. מהשניים הראשונים הצלחתי להתעלם, מהשלישי כבר החלטתי לנסות ולטעום. אז ניסיתי. להגיד לכם שזה רע. לא אגיד. להגיד לכם שזה נשמע כמו מיליון שירים ששטפו באחרונה את הרדיו: כבר אמרתי את זה על מיליון שירים אחרים.
אחרי האזנה שנייה ושלישית ניסיתי להבין האם מדובר כאן בתואמת אפרת גוש או ששוב מתקיימת כאן שושלת סודית של קרן פלס, מבלי שאף אחד טרח לדווח על כך לרשויות. כך או כך, הרבה חדש אין כאן. רק קול צלול, הגשה נעימה ומחווה לא ברורה לורדה רזיאל ז'קונט. אותי זה לא סיפק. אולי אתם קצת יותר סלחנים.
כאן תוכלו לשמוע את ענבל דור
מילים ולחן: ענבל דור
נא להמתין לטעינת התגובות
