דרייפר, סופרנו & צ'ייס
על אף שהיא מגיעה מרשת AMC, המקבילה האמריקנית לערוץ 33, "הגברים של שדרות מדיסון", המתהדרת בקרדיט "מאת יוצרי הסופרנוס" תראה לכם שמאז שנות החמישים עדיין לא מצאנו את האושר; מקסימום מצאנו דרכים למכור אותו. עדי סגל
"הגברים של שדרות מדיסון" (האמת שאיכשהו תרגום השם הזה עובד לא רע) שעלתה אמש באקסטרה הוט מציגה לנו את תעשיית הפרסום של שנת 1960 כמיקרוקוסמוס של החברה האמריקנית של שנות החמישים. תעשייה שוביניסטית ומצליחה שבראשה עמדו גברים ששאפו לצורך הנערץ ביותר באותה תקופה - נהנתנות. כל זאת על-ידי מכירת האידאלים והיצירתיות שלהם למרבה במחיר.
גיבורנו הוא דון דרייפר, מנהל יצירתי בחברת הפרסום "סטרלינג קופר". השאיפות שלו כמו של הקולגות שלו הן הצלחה חומרית במסגרת מגבלות התפקיד. תנו לו משהו, והוא יצליח לשווק אותו עבור הציבור התמים. לא איכפת לו אם זה סיגריות רעילות, ריצ'רד ניקסון או גרבי ניילון - הוא יכין מצגת וימכור. לא לשכוח, הוא פועל בתקופה בה ענף הפרסום פנה לקהל כה תמים שהסלוגן המינימלי ביותר קנה אותו. זאת בניגוד לתקופתנו האדישה וקהת החושים שבה היצירתיות הפרסומית הוחלפה בפרובוקציה (יעידו כל נפגעי הוולגריות של הפרסומת עם מיקי בוגנים).
הסדרה נוצרה על-ידי מת'יו ווינר, אחד מכותבי ומפיקי "הסופרנוס" השם יקום דמה. אם נאמין לדברים שאנשים כותבים בוויקיפדיה, נגלה גם שהפיילוט נכתב לפני 7 שנים כסוג של דמו עבור דיוויד צ'ייס, דבר שהוביל את מת'יו להתקבל לצוות הסופרנוס. אבל מה שדווקא מפתיע בסדרה היא ביתה. הסדרה לא מגיעה אלינו מ-HBO, לא מ-FOX וגם לא מShowtime. הסדרה עלתה ברשת AMC. אם לא שמעתם את השם הזה עד כה, זה כיוון שמדובר ברשת כבלים כל כך חסרת חשיבות שניתן להגדיר אותה כמקבילה האמריקנית לערוץ 33.
למטה: הפתיח של הסדרה
ולמרות המיקום האיזוטרי, "הגברים של שדרות מדיסון" שומרת על רמת עשיה גבוהה ביותר. אם יש תיאור אחד שקופץ לראש ישר כשחושבים עליה זה "מסוגננת". זו סדרה מסגוננת. אין מה לעשות, הסגנון של הארט החל מהתלבושות ועד לתפאורה מעיד על פרפקציוניזם כה עז שניתן להעמיד כל פריים בה כיצירת אמנות פופ מודרנית. כל דמות לבושה במיטב מחלצות התקופה, וכל דמות מעשנת כמו קטר כפי שהיה נהוג בעידן בו האמינו לסגולות הרפואיות של סיגריות. סוג של סדרה שעשויה בהתאם לאסתטיקה הפרסומית של התקופה בה עלילתה מתרחשת. אך למרות ההשקעה, זוהי לא סדרה על האסתטיקה של שנות ה-60, אם כי על ערכיה המוסריים של התקופה.
כפי שבסופרנוס עיקמו לנו את אמות המוסר של הדמויות על ידי הצגת הסיפור במסגרת של משפחת מאפיונרים, כאן פשוט מכופפים את המוסר להתאים להלך הרוח הפרימיטיבי של סוף שנות ה-50. הימים שבהם מרוץ לצמרת, סיגריות, אלכוהול והפילגש הם הדברים היחידים שעניינו את אנשי הפרסום המצליחים של מדיסון. אלו שמכרו אושר לאחרים ומכרו את האושר של עצמם.
זהו יקום שלא שמע עדיין על המונח פוליטיקלי קורקטיות. יקום שבו אין עדיין מודעות לסיגריות, הטרדות מיניות ודעות קדומות על שחורים, יהודים, הומואים
"הגברים של שדרות מדיסון" זו סדרה כמעט אקזיסטנציאליסטית. היא בודקת את השאיפות והחלומות של הגברים שכבר הצליחו "לחיות את החלום" של תקופתה. הגברים שאיבדו את האמונה באהבה ורוח רק מתוך היומרה כי הם אלו שהמציאו אותן (בשביל למכור גרביונים). ובדרך, הסדרה גם מהרהרת על אלו שלא יוכלו להיות ה"גברים" של מדיסון - הקופירייטר האיטלקי ההומוסקסואל, ה"יהודונים" אשר עובדים בלעדית עבור יהודים אחרים, האשה שמנסה להצליח בביזנס הגברי הזה וכל השאר שלא נפלו לאידאל שנדרש באותה תקופה כדי להצליח בעסקי הזנות השיווקית.
אם אי פעם חלמתם להצליח בתחום הפרסום, ה"גברים של שדרות מדיסון" תראה לכם כמה זה היה נפלא פעם ובו זמנית כמה זה היה איום. כי בסופו של דבר, שנות השישים או שנות האלפיים זה לא משנה, גם בשיא ההצלחה וגם באובדן האידאלים, עדיין לא מצאנו את האושר. רק המצאנו דרכים למכור אותו.
נא להמתין לטעינת התגובות
