הקומדיה האלוהית
"מצפן הזהב" מבוסס על ספריו של פיליפ פולמן, המבקשים לקעקע את ההגמוניה הנוצרית. ניב שטנדל חושב שבמאי הסרט עידן את המסרים החתרניים בתסריט כי לאף אחד, כולל לאולפנים הגדולים, אין אומץ לצאת נגד ג'יזוס
"מצפן הזהב", חלקה הראשון של הטרילוגיה, מזמין את הצופים לעולמו של "חומריו האפלים", מעין יקום מקביל לזה שלנו, שהתפתח בצורה מעט שונה (ופנטסטית). דובי קוטב מדברים, "דמונים" חייתיים שמלווים כל אדם כמעין אלטר-אגו בשר ודם, "סוענים" נודדים, מכשפות, אווירונאוטים שמתפקדים על תקן הבוקרים המקומיים רק עם צפלין במקום סוס, וממסד דתי ששולט באנושות ביד רמה. בעולם הזה יוצאת ליירה גיבורתנו (דקוטה בלו ריצ'ארדס) לשחרר את חבריה החטופים, המוחזקים בארץ הצפונית, מולדתם של הדובים האכזריים, ציידי השלג הפראיים, ומי יודע מה עוד.
לעזרה באים הדמון שלה, פן (בקולו של פרדי היימור); כנופיית הסוענים בראשות לורד פא (ג'ים קרטר) ופארדר קוראם (טום קורטני); המכשפה סרפינה פקלה (אווה גרין); האווירונאוט המזדקן לי סקורסבי (סם אליוט); והדב הגולה יוריק בירנסון (בקולו של איאן מק'קלן). ולא שכחנו את שני הפרצופים היפים שמעטרים את הכרזות – דניאל קרייג כדודה ופטרונה של ליירה, לורד עזריאל, היוצא להילחם בדת בשם המדע; וניקול קידמן כגברת קאלטר המסתורית, הלוקחת את הצעירה האסרטיבית תחת חסותה ולבסוף, כמובן – מצפן הזהב (האלתיומטר), כלי עתיק שמסוגל, בידיים הנכונות, לספק תשובה לכל שאלה שבעולם. עם חבורה שכזו, נדמה לי שאפשר להיות רגועים.
בעיני רבים נחשב "חומריו האפלים" לאנטיתזה הפנטסטית של "נרניה" מאת ק. ס. לואיס. העובדה שהוא מציג עולם מקביל לזה שלנו נועדה, מין הסתם, לשמש כאלגוריה, וככזו היא מתריעה מפני הסכנות שבדת והפוטנציאל ההרסני שקיים בה כאשר היא משתלטת על אורחות החיים (ממש כפי שמתרחש בספר, שם ככל הנראה לא קמה תנועת ההשכלה מעולם). הטרילוגיה של פולמן יצאה בתקיפות שכזו כנגד הממסד הדתי (בעיקר בחלקה האחרון), עד שעוררה סערה ציבורית גדולה, ורבים (ובכלל זה מבקרי ספרות) הוקיעו את פולמן ככופר וכסופר מסוכן. אין זה מפתיע שפולמן האגנוסטיקן בעיני עצמו (והאתאיסט בעיני אחרים) הרבה לצאת בראיונות כנגד מי שנחשבים מאבותיו המולידים של הז'אנר, ג'.ר.ר טולקין הקתולי ולואיס הפרוטסטנטי.
למטה: הטריילר
למרבה ההפתעה, לכל זה אין כמעט זכר ב"מצפן הזהב". כפי שהבטיח כבר כשהחל לעבוד על התסריט לפני כשלוש שנים. הבמאי/תסריטאי כריס ווייץ ("רווק פלוס ילד") קימץ באזכורים האנטי-דתיים של פולמן כמיטב יכולתו. כך, למשל, הפכה הכנסיה ל"מגיסטריום". זהו רק שינוי קוסמטי, אך הסרט כולו ממעט להתעסק בדמותו של לורד עזריאל ובמאבקו בממסד הדתי, ומטשטש לחלוטין את הקשר בין הזדון והסיאוב הפושים במגיסטריום לבין האלמנט הדתי שבו. מדובר, כמובן, בבחירה שסיבותיה המסחריות לצידה – להצליח בשוק הגדול בעולם עם יצירה שעוסקת במרד בסמכות האלוהית זו משימה כמעט בלתי אפשרית, ולמעט אולפנים הוליוודיים, אם בכלל, יש את הביצים הדרושות לכך. לאור העובדה שמדובר, גם לפי פולמן, בעיקרי התמאטיקה של היצירה, יש רק לקוות שהמשך הטרילוגיה הקולנועית יבשר נקיטת עמדה נאמנה למקור ונועזת קצת
נעדר מהתשתית התמאטית החתרנית שבבסיסו, כל שנותר ל"מצפן הזהב" הוא להפוך, לכל הפחות, לסרט פנטסיה סוחף ועתיר אפקטים, ציפיות בהן הוא במידה רבה עומד. ווייץ כמעט ופרש מהפרויקט בשלב מוקדם לאחר שהכריז שהסטנדרטים הטכנולוגיים אליהן שואף "מצפן הזהב" גדולים מכפי מידותיו כבמאי, אך לבסוף התרצה.
"מצפן הזהב" אינו מהמם בהשוואה לסרטים אחרים בסדר הגודל שלו, אך הוא בהחלט מספק הנאה מרשימה בכל הקשור לפן הוויזואלי. הסרט עומד ברף המצופה, למרות שלווייץ אין את הכישרון שיש לפיטר ג'קסון בקצה אצבעו השמנמנה, והרב-קרב שחותם את "מצפן הזהב" לא היה נכנס אפילו ל"סצנות שנמחקו" ב-DVD של "שר הטבעות". דוגמה מייצגת מספק קרב הדובים האימתני בין יוריק למלך הדובים (בקולו של איאן מקשיין), אירוע מלחמתי עתיר פוטנציאל שווייץ מתקשה לממש במלואו.
אולי היו אלו רגשי הנחיתות שגרמו לווייץ לגייס למערכה את איאן מק'קלן וכריסטופר לי (בתפקיד קטן), שני צדדיו של הקסם ב"שר הטבעות". אולי היתה זו בדיחות הדעת שהביאה אותו ללהק את דניאל קרייג ואת אווה גרין, שנצפו לאחרונה משתרלליםב"קזינו רויאל". ליהוקו של סם אליוט לתפקיד קאובוי בוודאי לא מצביע על דמיון מפותח, ואני תוהה האם ווייץ לא התבלבל פשוט בין דקוטה פנינג לדקוטה בלו ריצ'ארדס כשליהק לתפקיד ליירה.
אולי כל אלו מלמדים על חוש ההומור שהיה לווייץ עוד בימי "עבודת נמלים" (שהיה בין כותביו) ו"אמריקן פאי" (אותו ביים, נטול קרדיט, לצד אחיו פול – ממפיקי "מצפן הזהב") – הומור שכמעט נעדר לחלוטין מ"מצפן הזהב", לא בהצגתו המתוחכמת ("עבודת נמלים") ולא בצד האינפנטילי ("אמריקן פאי"). הבדיחות המעטות צפויות וילדותיות, אך זו אינה הבעיה.
"מצפן הזהב" יכול להיות רציני ככל שיחפוץ. אבל מה, אם כך, הערך המוסף שמביא לכאן כריס ווייץ? איפה משב הרוח המרענן והחצוף שהיה אמור להכניס עמו, משב שיכול היה לשמש כרוח גבית נהדרת לחתרנות האידיאולוגית של פולמן? האם עיבודו של אפוס פנטסטי לקולנוע אינו משימה שבאמת קצת גדולה עליו? המשכיו הקולנועיים של "מצפן הזהב" תלויים בהצלחת הסרט, ולא בטוח שווייץ – שעשה, כפי שאומרת פרסומת עכשווית, עבודה טובה, אבל לא מצוינת – יהיה שם בכדי להשלים את שלא הספיק.
עודף מעשרים מילה: לא "שר הטבעות", אבל בליגה של "נרניה". "מצפן הזהב" לא רע, ילדותי פחות וסוחף יותר. ובכל זאת – "לא מספיק".
נא להמתין לטעינת התגובות
