גדול ביוון
פסטיבל הקולנוע בסלוניקי תמיד הצטיין בחשיפת יוצרים שלא זוכים לבמה מכובדת במקום אחר. שושלת מחמלבף האיראנית הציגה את היורשת חנה עם סרטה הראשון "בודהא קרס". גם "מוחסין" של יסמין אחמד הוא הישג קולנועי
למרות שחנה רק בת 19 היא בבחינת סיפור ותיק בפסטיבלי הסרטים באירופה. כשהיתה אך בת תשע (!) אירח פסטיבל לוקרנו את סרטה הראשון, סרט תעודה קצר. בהגיעה לגיל 15 התהדר פסטיבל ונציה היוקרתי בהקרנת סרטה השני, שהוא סרט דוקומנטרי באורך מלא. והנה מגיע תורו של הפיצ'ר שלה - סרט עלילתי ארוך ומרתק.כמו הסרטים האחרונים של יתר בני מחמלבף, ממוקמת גם עלילתו של "בודהא קרס" באפגניסטן, ולא יהיה מופרך לומר שבבסיסו אין סרט זה אלא הנסיך הקטן בארץ הטליבאן. כלומר, עיבוד בן זמננו לקורותיו של הילד העל־זמני שהתחנן שיציירו לו כבשה.
גיבורת "בודהא קרס" הינה ילדה אפגנית בת שש, שכל רצונה הוא להגיע לבית ספר ולספוג שם את מלאכת הקריאה והכתיבה. מדובר בדרך חתחתים יקרה ומסוכנת שעליה לעבור. שכן קודם לכניסתה לכיתת הלימוד, חובה על הילדה הדלפונית, שהוריה חיים במערה, להצטייד במחברת וכלי כתיבה.
חמור מכך: המשעול המוליך למדרשה לבנות נכבש על ידי זכרים אלימים המצוידים ברובים סמליים העשויים מענפי עצים. הילדים הללו נוהגים לשבות את הילדות השואפות לחרוג מהמעמד האנאלפביתי שנגזר על בנות מינן, להלבישן בשק נייר של נידונות למיתה ולאיים עליהן בסקילה. ואלה רק שתיים מהתחנות שהילדה שואפת ההשכלה מחויבת לצלוח אותן.
למרות שמדובר במשל חברתי שקוף, משכילה הבמאית הצעירה כל כך להתרומם מעל המכשלות המתבקשות מאליהן, ולהגיש עבודה מרשימה. כל זאת בזכות בימוי בוגר (כן, ממש כך,( היודע לאזן בין המרכיבים הסימבוליים של הסיפור. ומה עניין בודהא לכאן? העלילה מתחוללת למרגלות אותם פסלי ענק של בודהא, שמשטר הטליבאן החשוך פוצץ ברוב טקס. וחדשה טובה: מפסטיבל ירושלים נמסר שנעשה כעת מאמץ להביא את הסרט בקיץ הקרוב.
גם אבא של יונאס קוארון בן ה-22 עושה סרטים. זהו אלפונסו קוארון המקסיקני, מי שביים את "ואמא שלך גם" ו"הילדים של מחר." וגם יונאס, כמו חנה מאיראן, עושה סרטים מגיל רך. עבודת הביכורים שלו זיכתה אותו לפני מספר שנים בתואר הסרט האמריקני הטוב ביותר שנעשה על ידי תלמיד תיכון.
לסלוניקי הגיע קוארון הבן עם "שנת הציפורן," סרטו הארוך הראשון, שאינו אלא תרגיל צורני לו שותפים כל בני משפחתו. התפקידים הראשיים ניתנו לבת זוגו של הבמאי ולאחיו הצעיר, ובתפקידים קטנים יותר מופיעים סבא, אבא ואמא
ייחודו של הסרט נעוץ באופן ההגשה שלו. מדובר בסדרה אינסופית של תמונות סטילס המצולמות בשחור-לבן ומתחברות יחד למעין סיפור עלילה, כאשר קולות הגיבורים נשמעים בפסקול. לפני כ-45 שנה עשה כריס מארקר הגדול תרגיל דומה ויצאה אז מתחת לידיו יצירת המופת "המזח."
קוארון הצעיר, מה לעשות, עדיין איננו מארקר, וסרטו העוסק באובססיה של נער מקסיקני המתמכר כולו לקסמיה של צעירה אמריקנית, אינו אלא מבע של מתבגר מתפנק. יש לו, לבן של קוארון, עדיין מה ללמוד מהבת של מחמלבף, הצעירה ממנו בכמה שנים.
פסטיבל סלוניקי, שנערך השנה בפעם ה-48 צבר את שמו הטוב בעיקר בזכות הזרקורים שהוא מפנה אל עבר יוצרים מפתיעים, שלא תמיד מגיעים ממקומות המוכרים במערב, ולכן גם לא זוכים לתשומת לב מרובה אצל התותחים הכבדים - פסטיבלי קאן, ונציה וברלין.
כזו היא יסמין אחמד, קולנוענית ממלזיה המוסלמית שכל סרטיה העלילתיים, ארבעה במספר, נחשפו בסלוניקי. צפייה בעבודתה האחרונה, "מוחסין" שמה, מגלה במאית רגישה, שעיקר כוחה בעיצוב ניואנסים זעירים, המקנים אמינות מרבית לסצינות המלודרמטיות המרכיבות את סרטה.
"מוחסין" הוא סרט על אהבה ראשונה, אהבתם של בני 12 במדינה מוסלמית. מוחסין, ילד עירוני, מגיע אל הכפר לבלות בו את חופשת הקיץ ונתקל באורקד בת גילה. השניים נפגשים, מפתחים ידידות אמיצה, שסופה פרידה מכאיבה. במסיבת העיתונאים שבה הציגה יסמין אחמד את סרטה, סיפרה שמדובר בזיכרון ילדות שלה, שנטבל בהתבוננויות בהתנהגותם של בני משפחתה. אלה, צריך להדגיש, נראים בסרט כחבורה כיפית להעביר עימה את שנות ההתבגרות.
ועוד על מוסלמים. הפעם מהגרים מתוניסיה שהתיישבו בדרום צרפת. כזה הוא הבמאי עבדל-לטיף קשיש, שבשנים האחרונות מושך אליו תשומת לב רבה בקולנוע הצרפתי, וסרטו הקודם אף זכה בפרס הסיזאר. לסלוניקי הגיע סרטו החדש "הסולת והבורי", שקודם לכן ערך מסע ניצחון בפסטיבל ונציה.
עלילת הסרט, והיא לא באמת מה שחשוב בו, עוקבת אחר פועל מספנה בן ,61 סלימן שמו, שהגיע מצפון אפריקה לצרפת לפני כארבעה עשורים. כעת, לאחר 35 שנות עבודה בשיפוץ אניות, הוא ניצב בפני פיטורים, מכאיבים. כדי להקדים פתרון מרכך למכה הצפויה, הוא רוכש ספינה חלודה, במטרה להכשיר אותה לשמש כמסעדה צפה.
הרעיון פשוט: פארידה, גרושתו של סלימן, הינה מומחית בהכנת קוסקוס דגים, והיא תהיה האחראית על התקנת המנה המלכותית של המסעדה. חאמיד וסעוד, בניו של סלימן, אמורים לסייע לאבא להריץ את המקום.
מובן שחשדנותם של הצרפתים המנהלים את עיר החוף הדרומית, תוך הסתרת הגזענות המולדת שלהם, מקשה על תוכניתו של פועל המספנה מהמאגרב. בנוסף לצרות הביורוקרטיות שמהוות את המעגל החיצוני של הסיפור, יש לסלימן גם שק של צרות משפחתיות - טינת נצח העומדת בין הגרושה פארידה לבין לאטיפה, זוגתו הנוכחית של סלימן, וגם בגידותיו של הבן חאמיד באשתו, אינן מוסיפות לשלוות המשפחה. והכל יחד מתנקז אל ערב הפתיחה של המסעדה הצפה, ומקשה על עיכול תקין של הקוסקוס המפואר.
אופני גלגול הסיפור של קשיש מזכירים את עבודותיו היותר טובות של רוברט אלטמן. פירוק התמונה הכוללת לסצינות קצרות; גודש של גיבורי משנה; טכניקת משחק המזכירה אימפרוביזציות; עושר בסצינות שוליות, שכאילו לא שייכות לסיפור המרכזי.
בכל אלה מתגלה קשיש כבמאי מעולה, והשעתיים הראשונות של "הסולת והבורי" הן ממש עוצרות נשימה. לכן כה חבל שמחצית השעה החותמת את הסרט, שכולה מלודרמה מהסוג הטורקי הנחות, מאפילה על הישגיו הקולנועיים של קשיש. מוזר לעקוב אחר יוצר שמחליט לירות לעצמו ברגליים. לא סתם שתי יריות לכפות הרגליים, אלא עשר יריות נפרדות אל עבר כל אחת מאצבעות רגליו. אילו ניתן היה להחזיר את "הסולת והבורי" לחדר העריכה ולשפץ את הסצינות החותמות אותו, מדובר היה בלא פחות מסרט מזהיר.
נא להמתין לטעינת התגובות
