ראשי » רייטינג » קולנוע

מעשה בשני אחים

אחרי הפלופים "אכזריות בלתי נסבלת" ו"להרוג את הליידי", האחים כהן חוזרים לעצמם עם "ארץ קשוחה". למה לחכות עד טקס האוסקר? הנה הטריביוט שלנו כבר עכשיו

האחים פארלי הם חבר'ה די מצחיקים שיודעים לעשות קומדיות אינפנטיליות לעניין. האחים צוקר ידעו לעשות זאת עוד הרבה לפניהם. האחים וושאובסקיאחראים לאחד הסרטים המצליחים של הניינטיז, ולא פחות חשוב מכך – למותחן לסבי. האחים דארדן יודעים לעשות דרמות ריאליסטיות אפקטיביות. אבל כשמדברים על אחים בקולנוע העכשווי, אין שניים לאחים כהן.

ג'ואל ואית'ן כהן נמצאים בעסק הזה של הקולנוע מילדות, עוד מאז שג'ואל קנה בכספי החסכונות שלו מצלמת סופר-8 והשניים החלו לעשות רימייקים לסרטים שאהבו בחצר האחורית (קצת כמו "Be kind, Rewind" החדש של מישל גונדרי). כשבגרו נפרדו לזמן קצר, כשג'ואל למד קולנוע באוניברסיטת ניו יורק, ואית'ן פילוסופיה בפרינסטון. ג'ואל השתפשף בעריכה, ואף חבר לסם ריימי, כעוזר עורך בסרטו הראשון, "The Evil Dead". אבל כבר ב-1984 הם חזרו לשתף פעולה בסרטם הראשון – "רציחות פשוטות".

"רציחות פשוטות", על פניו, כשמו כן הוא: פילם נואר פשוט. בעל בר טקסני שוכר בלש פרטי לרצוח את אשתו ואת המאהב שלה. מה שהעלילה הזו לא מספרת זה את כל הכישרון שהשפריצו צמד האחים על המסך (לרוב בגוונים של אדום). "רציחות פשוטות" הוא אבטיפוס ייצוגי לעבודתם: משחק מחוכם על תבניות ז'אנריות, הומאז'ים קולנועיים, טוויסטים מפתיעים, דיאלוגים שנונים והומור שחור, שליטה מרשימה בכלי המדיום (מצילום – של בארי זוננפלד - דרך עריכה ועד פסקול), דמויות משנה ססגוניות, וגם פרנסס מקדורמנד המופלאה – שתיהפך לשחקנית קבועה שלהם, ולימים לאשתו של ג'ואל. "רציחות פשוטות" הלהיב את הקהל והביקורת, גרף פרסי פסטיבלים (ביניהם פרס חבר השופטים בקאן 1985), והצמיד אל האחים תגיות "הבטחה" מחייבות. אגב – עד לאחרונה נהגו האחים לחלק ביניהם את הקרדיטים. ג'ואל נרשם כבמאי, אית'ן כמפיק, ובתסריט התחלקו שניהם. בפועל הם מתחלקים בעבודה בכל, ובסרטיהם האחרונים הקרדיטים ניתנו לשניהם גם באופן רשמי.

לאחר שכתבו את "גל פשע" לריימי חזרו האחים לכיסאות הבמאים עם "בייבי אריזונה" (1987), בו כיכבו ניקולאס קייג' והולי האנטר כאסיר-לשעבר ושוטרת-לשעבר שמתאהבים ומחליטים להביא ילד לעולם. ואם הילד לא בא בדרכים טבעיות, אז אפשר פשוט לגנוב אחד מניית'ן אריזונה, טייקון מקומי שזה עתה זכה לחמישיה. "בייבי אריזונה" הוא כולו השתוללות חסרת מעצורים בקצב הבאנג'ו, מהתלה סלפסטיק מופרעת לחלוטין ששואבת השראה מסרטוני הלוני טונס ויורקת לשמרנות של אמריקה הרייגניסטית בפנים. את ההצגה גונבים, כרגיל, דמויות המשנה, ביניהם וויליאם פורסיית' וג'ון גודמן כצמד אסירים נמלטים, ורנדל "טקס" קוב כרוכב האפוקליפסה הדמוני. ואם ניקולאס קייג' היה עושה את כל התפקידים שלו כמו זה, יכול להיות שאפילו הייתי מחבב אותו.

למטה: הטריילר של "רציחות פשוטות"

ב-1990 הגיעו האחים כהן ל"צומת מילר", במקום בו המוסר פוגש ברוע, המקום בו האחים כהן פוגשים את סרטי הגנגסטרים. תסריט מופתי מציב את גבריאל ביירן בין שתי כנופיות יריבות, במסע בו הוא מחפש את ליבו ("לב? איזה לב?") ומוצא את עצמו בליבו של קרב טומי-גאנס עקוב מדם. ב"צומת מילר" מוותרים האחים כהן על הצחוקים (אם כי לא על ההצחקות המזדמנות) ומגוללים סיפור אלים ויפהפה, עם כמה סצנות פיוטיות ממש, על תמימות ורוע, ולשלב באופן מושלם בין אכזריות לעדינות. לא בכדי הגיע הסרט לרשימת 100 הסרטים הטובים של המאה של ה"טיים מגזין".

שנה לאחר מכן הגיע מה שנחשב בעיני רבים לסרטם הטוב ביותר של האחים – "ברטון פינק". הסרט נכתב כשהאחים כהן נתקלו במחסום כתיבה בעת העבודה על "צומת מילר", והוא עוסק, כמה מפתיע, במחסום כתיבה – מחסומו של אותו ברטון פינק (ג'ון טורטורו), מחזאי ניו יורקי צעיר שמגיע להוליווד כדי להנפיק תחת ידיו תסריט שבלוני מסוג ז' ואפילו את זה לא מצליח לעשות. בינתיים הוא תקוע במלון שהוא גיהנום עלי אדמות עם כל הסיוטים שאפשר לדמיין ובכל קנה מידה, מיתוש ועד ג'ון גודמן.

"ברטון פינק" – שנקרא כמעט בכל דרך אפשרית, מסאטירה על הוליווד המסרסת, עבור ביצירה על ייסוריו של האמן, ועד למשל על הנאציזם (!) – זכה בשלושה פרסים בפסטיבל קאן (כולל "דקל הזהב"), והיווה גם בעיני רבים מאלו שלא אהדו את האחים כהן הוכחה למה שהם מסוגלים לעשות כשהם לא מתעסקים בשטויות ופאן. ולא פחות חשוב – כאן חברו לראשונה האחים עם הצלם המופלא רוג'ר דיקינס, שיהיה אחראי לעבודות הצילום המפעימות גם בסרטיהם הבאים.

למטה: הטריילר של "צומת מילר"

הצלחתו המפתיעה של "ברטון פינק" הובילה את האחים ב-1994 לסרט גדול-התקציב הראשון שלהם – "הקפיצה הגדולה". "הקפיצה הגדולה", שנכתב ביחד עם סם ריימי, נראה כמו רימייק מהנה לקומדיות הסקרובול הקלאסיות של שנות השלושים, עם פול ניומן כיו"ר דירקטוריון מושחת ששוכר את שוטה הכפר טים רובינס לחרבן לו את העסק, במסגרת מזימה להוריד את ערך מניות החברה, אך מגלה להפתעתו שהוא נפל על ממציא ההולה-הופ. המבקרים לא השתפכו כהרגלם, והצופים עוד פחות מכך. לראשונה בקריירה – ולא ממש בצדק - חוו האחים כהן טעמו של כישלון.

ואולי היה שווה להם להיכוות עם "הקפיצה הגדולה" כדי לחזור למקורות: תקציב צנוע, פילם נואר, פרנסס מקדורמנד. במילה אחת: "פארגו" (1996). זה מה שקורה כשאנשים תמימים ומהוגנים כמו וויליאם ה. מייסי רוקמים מזימות קרימינליות שגדולות מכפי מידותיהם ומסתבכים עם פושעים כמו סטיב בושמי ופיטר סטורמייר ושוטרות בהריון כמו מקדורמנד. התוצאה, היא, בהכרח, חלקי גופות מבותרים שמכתימים את שטיחי השלג של מיניאפוליס (מקום הולדתם של האחים). "פארגו" לא רק החזיר את האחים כהן לתמונה – הוא גם הכניס אותם לטקס האוסקר, עם פרסים לתסריט ולשחקנית.

למטה: הטריילר של פארגו

מילא כשמייסי מסתבך בפרשה שגדולה עליו, אבל מה עושים כשזה קורה לבטלן/סטלן כמו "הדוד" (The Dude), הלא הוא ג'ף לבובסקי? נשענים לאחור ונהנים מכל רגע. דמויות הזויות כמו "הדוד" תיפקדו בעבר אצל האחים על תקן אטרקציות בתפקידי משנה, אבל ב"ביג לבובסקי" (1998) הם מציבים אותו (בגילומו הנפלא של ג'ף ברידג'ס) במרכז העניינים, בלוס אנג'לס צבעונית ומלאת הפתעות, בטוויסט פסיכי במיוחד על סיפוריו של ריימונד צ'נדלר. העובדה שהגיבור הוא ווירדו לא פוגמת, כמובן, בססגוניותן של דמויות המשנה, מ"שומר הפאקינג שאבס" וולטר (ג'ון גודמן) ועד ל"נובאדי פאקס וויט דה" ג'יזס (ג'ון טורטורו). לקח לו קצת זמן, אבל "ביג לבובסקי" תפס לבסוף את מקומו כיצירת קאלט מבריקה ומרעננת כמו כוסית "ווייט ראשן" על הבוקר.

את המילניום החדש פתחו האחים עם מחווה לאחת מהיצירות הגדולות של המערב: "האודיסיאה" של הומרוס. באודיסיאה שלהם – "אחי, איפה אתה?" (2000) – המתרחשת בשנות השלושים, ג'ורג' קלוני, ג'ון טורטורו וטים בלייק נלסון הם שלושה אסירים נמלטים שבדרכם הביתה לאורך נהר המיסיסיפי נתקלים בכל הואריאציות המודרניות לסכנות שארבו לאודיסאוס, כולל סירנות, ציקלופ ונביא עיוור. קלוני הפתיע בהופעה קומית מרשימה, ג'ון גודמן דפק הופעת אורח נפלאה כרגיל, והפסקול המושלם – מוסיקת קאנטרי ובלוגראס - אפילו התעלה על הצלחת הסרט וזכה בגראמי משל עצמו.

ב"האיש שלא היה שם" (2001) חזרו האחים אל הנואר, עם בילי בוב ת'ורנטון כספר שמתכנן לסחוט את הבוס של אשתו ומסתבך באינטריגת פשע הלקוחה היישר משנות הארבעים ומספריו של ג'יימס מ. קיין ("הדוור מצלצל פעמיים", "שיפוי כפול"). "האיש שלא היה שם" זכה באהדת הביקורת וקטף בין השאר את פרס הבימוי בקאן, אך את עיקר המחמאות סחטה עבודת הצילום המופתית בשחור-לבן של דיקינס, שזכה במועמדות לאוסקר.

למטה: הטריילר של "ביג ליבובסקי"

כאן אנו נכנסים לשנתיים שהאחים כהן, או לפחות מעריציהם, יעדיפו לשכוח. ב-2003 יצא "אכזריות בלתי נסבלת", עם ג'ורג' קלוני וקתרין זטה ג'ונס במלחמת מינים ומילים שנונה ואלגנטית. האחים תמיד אוהבים להשתעשע עם ז'אנרים קלאסיים, וב"אכזריות בלתי נסבלת" הם בחרו להציג את הגרסה שלהם לקומדיות הסקרובול הרומנטיות של שנות הארבעים, אך הסרט סבל בין השאר מרף הציפיות הגבוה שניצב תמיד בפני האחים כהן וזכה לתגובות צוננות.

כל זה עוד היה טוב יחסית לתגובות להן זכה "לחסל את הליידי" (2004), רימייק לסרט קלאסי מ-1955 בו כיכב אלק גינס, ובו טום הנקס מגלם פרופסור המגייס חבורת פושעים לשוד קזינו בביתה של זקנה. עם שני כישלונות יחסיים, ביקורתיים ומסחריים, כאלו, אפשר היה לתהות בקול אם כישרונם הייחודי ויוצא הדופן של האחים כהן לא עומד להם עוד.

אבל, כפי שהיה אחרי "הקפיצה הגדולה", נראה שהאחים מתאוששים. בקרוב יגיע אלינו "ארץ קשוחה" ("No Country for Old Men"), בו הם חוזרים למחוזות הפשע, בתיווכו של הסופר האמריקאי הגדול קורמק מקארתי (הספר הנפלא עליו מבוסס הסרט ראה אור גם בעברית, תחת השם "לא ארץ לזקנים").

הסרט, שמשלב בין מערבון מודרני לפילם נואר, עוקב אחר אדם (ג'וש ברולין), שמוצא שלל רב בזירת רצח ויוצא למסע מילוט מפני רוצח אכזרי וקפוא הדם  (חביאר ברדאם), חוקר פרטי מקצוען (וודי הארלסון) ושריף מנוסה ופיקח (טומי לי ג'ונס). הביקורות כבר מהללות (הסרט יושב, נכון לרגע זה, על ציונים פנטסטיים של 95% טריות ב"Rotten Tomatoes" ו-91 במדד המבקרים של "מטאקריטיק"), ונראה כי לאחים כהן יש סיבות טובות להתחיל לגהץ את החליפות לקראת האוסקרים, ולנו יש סיבות טובות לחייך: האחים כהן חזרו לשכונה.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

חי בסרט

לכל הכתבות של חי בסרט