ג'ונו זה לא באלסקה
קומדיה דלת תקציב, מבקרי קולנוע בכירים שמחלקים סופרלטיבים ודיבורים על מחטף של אוסקר: האם "ג'ונו" היא "מיס סאנשיין הקטנה" של השנה? לניב שטנדל יש מה להגיד על זה
על "ג'ונו" חתום ג'ייסון רייטמן, שהצליח לעורר סקרנות רבה כבר ביצירת ביכוריו השנונה "תודה שעישנתם", סאטירה שצלפה בכל מי שמזין את תעשיית הטבק הדשנה והעשנה של אמריקה. "תודה שעישנתם" אמנם ירה במטרות נוחות, אבל עשה זאת בחן ובארס מענגים, ורייטמן זכה בצדק ל"וי" גדול לצד שמו בפנקסם של מפיקים, עיתונאים וצופים. בתור מי שהיה ידוע בעיקר כ"בן של" – בנו של יצרן הקומדיות הסדרתי איוון רייטמן – זכה לחיים משל עצמו, וגם לכמה הצעות מלבבות. כעת רק נותר לו להוכיח שלהבטחה שלו יש כיסוי.
ואז הגיעה ג'ונו. ג'ונו היא נערה מהזן האסרטיבי, כך עושה רושם, שנכנסת להיריון לא רצוי באדיבות חברה הטוב ביותר פולי, אבל כדי שלא ייהרס הסרט מחליטה ללדת את התינוק בכל זאת, ולמסור אותו לאימוץ לבני הזוג ונסה ומרק.
כן, אני יודע, זה נשמע בנאלי, ואפילו קצת ממוחזר (לא הספיקו לנו "הדייט שתקע אותי" ו"מלצרית"?), אבל כל מי שראה את "ג'ונו" מוכן להישבע שזה לא. כל הבאז החל בפסטיבל טורונטו, שם כבש "ג'ונו" את הקהל וכמעט גנב ל"סימנים של כבוד" את פרס החביבות. אחריו באו זכיות גם בפסטיבל רומא (פרס הסרט הטוב ביותר) ובפסטיבל הסרטים של הוליווד (תגלית השנה לאלן פייג', ותגלית השנה בין התסריטאים לדיאבלו קודי). באתר Rotten Tomatoes, שמאגד ביקורות שונות מרחבי התקשורת האמריקנית, זוכה ג'ונו נכון להיום ל-94% טריות. גם בהתחשב במיעוט הביקורות המשתתפות בשקלול, מדובר בציון מעולה (עד לא מזמן, אגב, עמד "ג'ונו" על 100 עגול). למעשה, רק ביקורת אחת – של קייל סמית' - מסרבת להצטרף לחגיגה, אך גם היא לא בדיוק שלילית, אלא יותר, כפי שמגדיר הכותב, "אמביוולנטית" ביחסה לסרט.
למטה: הטריילר של ג'ונו
מבקרים אחרים משבחים בלי להתבלבל. קירק האניקאט מ"הוליווד רפורטר" מספר שהסרט "דופק התחכמויות לכל אורך הדרך, אך לרגע לא מנסה להסוות את העובדה שמדובר בקומדיה מצמד אנשים מורליסטים הנחושים לתאר את הערכים האנושיים הגדולים של אהבה וחברות". טוד מקארתי מ"וראייטי" מכנה אותו בחיבה "קומדיה אולטרה-חוכמולוגית". סטפני זאכארך מ"סלון.קום" קוראת לילד בשמו, וטוענת כי "ג'ונו" מהנה הרבה יותר מ"מיס סאנשיין הקטנה". ואלו הביקורות המתונות: קייטי ריץ' מה"פילם ג'ורנל אינטרנשיונל" טוענת כי הסרט "כמעט ייחודי מכדי תיאור. טור-דה-פורס קומי עם לב ענק"; ורוג'ר איברט האגדי דיווח מטורונטו כי הוא לא חושב שראה אי פעם סטנדינג-אוביישן כה ארוך, רועש ואוהד כמו זה לו זכה "ג'ונו". לא רע לבמאי בסרטו השני, תודו.
שני דברים חוזרים בביקורות. הראשון הוא הדיאלוגים. לג'ייסון רייטמן זה כבר סרט שני, אבל עבור התסריטאית דיאבלו קודי זו הפעם הראשונה, מה שרק מעצים את כל ההתרגשות. ואם צריך להעצים את העניין עוד קצת, אז זה הזמן לספר שדיאבלו עבדה בעבר כחשפנית במשרה מלאה (לא כולל הפסקה קצרה לעבודה בשיחות אירוטיות), והזינה בחוויותיה את הבלוג שלה ("Pussy Ranch") ואת הממואר רב המכר שלה ("Candy Girl"). עושה רושם שכעת היא מצאה את יעודה, והוא רחוק מהתחככות בעמודים בביגוד מינימלי. המבקרים מרבים לשבח את הדיאלוגים השנונים של "ג'ונו", ואת העובדה שדיאבלו הצליחה ללכוד את השפה, הסלנג והביטויים של הנוער האמריקני. כפי שמציין האניקאט, הדיאלוגים אמנם מלאכותיים, אך הם עדיין
הקונצנזוס השני בנוגע ל"ג'ונו" הוא המשחק. בין הפרצופים המציצים בסרט אפשר לזהות את ג'ניפר גארנר וג'ייסון בייטמן ("משפחה בהפרעה") כזוג המאמץ, את אליסון ג'אני ("הבית הלבן") וג'יי. קיי. סימונס ("ספיידרמן") כהוריה של ג'ונו, ובתפקיד פולי – מייקל סרה ("סופרבאד"), שדמותו הנבעכית הופכת אותו לליהוק מבריק תמיד, לא חשוב באיזה סרט. ואת מירב התשואות סוחטת, כמובן, אלן פייג' המטאורית, שעדיין לא החלטתי מה עמדתי כלפיה. אני דלוק עליה כשהיא שאדוקאט החתלתולה ב"אקסמן", אבל מפחד ממנה פחד מוות מאז "Hard Candy". המבקרים, בכל אופן, נחרצים יותר. מקארתי מכנה אותה "האס של הסרט" ומהלל את "הופעתה המנצחת", ואיברט שולח אותה ישר לטקס האוסקר. גם שאר הקאסט זוכה לפרגונים מקיר לקיר.
מה שמחזיר אותנו לשאלת מיליון הדולר – האם "ג'ונו" יהיה ל"מיס סאנשיין הקטנה" של השנה? עדיין מוקדם לדעת. ג'ונו עתיד לצאת בארה"ב בתחילת דצמבר, ולפחות עד אז הבאז סביבו יימשך, ואולי יצבור תאוצה מחודשת לקראת האוסקרים. תחושת הבטן שלי – שלא מבוססת על כלום, כיוון שעדיין לא צפיתי בסרט – אומרת ש"ג'ונו" יהפוך אולי ללהיט, אבל לא יחרוג בהרבה מממדיו הצנועים, ולא יצליח להשתחל לטקס האוסקר (בטח לא בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, כפי שעשה "סאנשיין"). אבל איוון רייטמן, דיאבלו קודי ואלן פייג' – ועל זה אני חותם – עוד לא אמרו את המילה האחרונה.