בריים טיים
פוריה גל לא ממש מתרגשת מבדיחות על חשבונו של הציבור הערבי: "עבודה ערבית" היא מה שהתכוון אליו מי שדיבר על רב-תרבותיות בטלוויזיה. בינתיים זה אפילו נוח וקל לעיכול
אם מסתכלים על הטלוויזיה כמשקפת הלכי רוח בחברה הישראלית, לא יהיה מוגזם להגיד שמדובר באירוע משמעותי לא רק מבחינה טלוויזיונית אלא גם כעוד צעד ביחסי ערבים ויהודים בישראל. אמנם קשה לומר שסדרת טלוויזיה, ואפילו באמא של הפריים טיים, יכולה לפרק סטריאוטיפים של עשרות שנים, או להפוך ציבור שלם שעונה לתיאור הציורי "מאה שנה בקבר אין בהם אמונה", לממתקי מרציפן אנושיים. אבל אי אפשר להתעלם מכך שהסדרה הזאת חדשנית בכך שהיא מביאה את נקודת מבטו הבלעדית של הערבי-ישראלי על המצב, והופכת אותו לסובייקט, אחד שיכול לתאר את מצבו, לכעוס עליו, ואפילו לצחוק עליו צחוק מריר. הסובייקט הזה יכול הפעם לתאר את האנומליה של מצבו – ולא בתוכניות אקטואליה מסביב לשולחן, או בנאומים במליאת הכנסת.
למטה: צפו בקטע מ"עבודה ערבית", באדיבות "קשת"
הסדרה כתובה היטב ומדויקת. סיפורים כמו הערבי המשתאכנז שמתעקש לשים חגורת בטיחות גם כשהוא בתוך הכפר, ומצליח להבהיל את כולם שבטוחים שזה אומר שיש ניידת שמסתובבת באזור, עד כדי כך שהמוסכניק קורא לו "הומו", הם גם מצחיקים וגם נוקבים. מצד שני, כבר אמרו קודם לפניי שהסדרה נגועה פה ושם בסטריאוטיפים על הציבור הערבי, מהסוג שאם יהודי היה כותב אותם על ערבים, הוא כבר מזמן היה מובהל לבירור נוקב פלוס טלטול על חשבון הבית במשרדי "בצלם".
למשל, האבא שעושה קומבינה על הבן שלו כשהוא כביכול קונה לו מכונית, הוא דימוי מוגזם למדי, שגם ערבים שהשתתפו בקבוצת המיקוד לסדרה לא הרגישו בנוח איתו. אבל כנראה שכמו שלשחורים מותר לקרוא לעצמם ניגר, ככה גם לתסריטאי וסופר ערבי מותר לצייר את דמות הערבי שלו במקרים מסוימים כחמדן, שקרן וקומבינטור ללא תקנה אפילו כשזה מגיע לבנו. מצד שני, זה דווקא מעיד על כתיבה כנה ולא מתוסבכת, שלא עושה הנחות, לפעמים אפילו יותר מדי, ובעיקר חפה מצדקנות, מפדגוגיות ומאידיאליזם
אולי זו רק תחושת בטן של התחלה, אבל משום מה אפשר לזהות פער מסוים בין החתרנות, הנשכנות וה"הפוך על הפוך" של הפרומואים ("מהאנשים שהביאו לכם את הסלט הערבי קצוץ דק דק") לבין הפרק הראשון, שהיה יחסית נוח וקל לעיכול לצופה היהודי המצוי. אחרי הכל, דאחקות על ערבים זה דבר שהורגלנו בו מילדות ויחסית קל לנו לבלוע, עוד מאז הימים ש"ערבי ג'ינג'י עם שפם" היה מטבע לשון שימושי. לא היו בפרק הראשון המון דברים שיחטיפו את הבוקס המצופה בבטן, אבל אולי זה גם לא באמת יכול לקרות בפעם הראשונה שסדרה על ערבים חודרת לפריים טיים של ערוץ 2: אולי אם זה היה יותר חתרני ובועט ונושך, זה לא היה מוצא את דרכו דווקא לשם, אלא נתקע אי שם בדרך, ממש כמו הגיבור שלנו במחסומים בדרך לירושלים (כלומר, כשהוא עוד נהג בסובארו, לפני שקנה את הרובר הכסופה).
בסופו של דבר, זה אמנם עולה בבריאות להגיד את זה אבל אין ברירה, מגיע שאפו רציני "לקשת", שכמו תמיד מצליחה למדוד את הדופק ואת לחץ הדם הרבה לפני שמישהו אחר מוציא סטטוסקופ. נראה שהתרומה העיקרית של הסדרה – חוץ מהרבה סצינות מדויקות ודיאלוגים מושחזים, משחק טוב, ונוכחות כובשת למדי של קלרה חורי המדהימה – היא שלפחות הפעם, המונח "רב תרבותיות", אותו מושג עלום ומבוזה שכל כך הירבו לברבר עליו במכרז לערוץ 2, מקבל משמעות אמיתית. אחרי הרבה בזיונות, ביניהם הפיכת "כוכב נולד" לתוכנית שמייצגת את הפריפריה, והגדרתו של ניסים משעל כעובד הפריפריאלי של רשת, ועוד הרבה בדותות מגוחכות כגון אלה, סוף סוף רואים משהו שהוא רב תרבותי באמת. והנה, מסתבר שזה אפילו יכול להיות מוצלח.
נא להמתין לטעינת התגובות
