סייד קיק
לראשונה בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית, במוצ"ש הקרוב תעלה בפריים טיים סדרה של יוצר ערבי העוסקת במשפחה ערבית . לרג'א זעאתרה "עבודה ערבית" כבר מביאה את הסעיף, ומבחינתו לסייד קשוע יש זהות מעורערת
וידאו: עבודה ערבית: תרבות: nrgtv
למרות הציפיות, נראה שהסדרה "עבודה ערבית" (סייד קשוע ודני פארן וקשת) תהיה בעייתית בהרבה מובנים. עצם בחירת שם כזה מהלקסיקון הגזעני המתנשא של הציבוריות הישראלית מעיד על החזון המעוות של יוצרי הסדרה. הסדרה לא רק שאינה משקפת את המציאות המורכבת של ציבור האזרחים הערבים הפלשתינים החיים בישראל, אלא גם נעה בין סילופה לבין הדחקתה. מדי פעם זה גם מצליח להצחיק.
הדמויות של הערבים בסדרה הן די שבלוניות וצפויות; הטיפוס הערבי הראשון הוא תחמן, מעלים מס, גונב מכוניות או סוחר בהן, לא אמין, קמצן, קומבינטור בלתי נלאה ושקרן כרוני. השני לעומתו הוא מתרפס, חסר ביטחון ורווי ברגשי נחיתות. לשני הטיפוסים יש רק פן אחד משותף: שניהם נטולי זהות וכבוד עצמי ולא יודעים להשלים חצי משפט בערבית מדוברת.
גם בקרב נשות הסדרה המצב אינו טוב בהרבה: האמא לא מבינה הרבה מעבר לעלי גפן ותבולה וקצת שידוכים; האישה מובלת על-ידי בעלה גם כשהיא חושבת אחרת ואילו עורכת הדין הרווקה הפמיניסטית נמשכת דווקא לערסים יהודים ומוכרחה לדבר על אוריינטליזם כבר בפגישה הראשונה.
למטה: קטע מהסדרה, באדיבות "קשת"
לפחות המוזיקה טובה
מן הסתם, לצופה הישראלי הממוצע קל יותר לעכל דמויות חד-ממדיות של ערבים, כאלה שאינן דורשות ממנו להתמודד ברצינות עם דעותיו הקדומות הנובעות בדרך כלל מבורות ופחד. כך, למשל, גיבור הסדרה, עיתונאי ערבי בכלי תקשורת עברי, "מודע" ברמ"ח אבריו לנחיתותו האישית והלאומית. הוא חולם על גפילטע פיש ברחביה, וכל שאיפותיו בחיים מסתכמות בלהיות ולהיראות ערבי פחות וישראלי יותר. הוא מפנים, משעתק, ממחזר ולועס את נחיתותו בלי הרף. גם המשחק הטוב של נורמן עיסא לא מצליח לנער את הדמות מעליבותה.
המוזיקה של תאמר נפאר היא הדבר היחיד כמעט שמניח את הדעת, אבל
מנוגדת באופן מוחלט למסרי ההתרפסות והלקקנות של הסדרה. צר לי גם על השחקנים, חלקם טובים ומוערכים, שהסכימו לתת יד לסדרה כה שטחית וכה מבזה לחברה בה הם חיים ויוצרים.
"עבודה ערבית" היא אמנם סדרה מצחיקה (כי הרי תמיד קל להריץ דחקות על המיעוט המדוכא והמודר) אבל בעיקר פאתטית. היא פאתטית לא רק מבחינת ערבי אחד מעורער בזהותו שכתב אותה; אלא גם, ואולי בעיקר, מבחינת אלפי צופים יהודים ישראלים שיכולים להביט לאחר בעיניים רק כשהן מושפלות. איך אמרה הפמיניסטית הערבייה לערס היהודי בדייט הראשון? "על זה בדיוק דיבר אדוארד סעיד באוריינטליזם".
הכותב הוא עיתונאי ביומון "אל-אתיחאד" היוצא לאור בחיפה
נא להמתין לטעינת התגובות
