כובשת
מירה עווד היא לא רק שחקנית מעולה ובחורה שווה בטירוף. היא גם חלק מדור חדש ומתריס של אמנים פלשתינים, שלא מתביישים לדבר על מה שמציק, ובאותה שעה הופכים לסמלי סקס של הקונצנזוס היהודי. איך? הנה ההסבר
למה? מה הבעיה?
"היא לא בשבילך".
מה, בגלל שהיא ערבייה?
"לא. בגלל שהיא בעייתית, פמיניסטית ומיליטנטית. אפילו ערבים לא מעוניינים בה".
אז מה לעשות שאתם פרימיטיביים. אני חושב שמדובר בבחורה זהב.
"מה ייצא לך? תתחתן איתה?".
מבחינתי, אם היא תסכים? אני מחר ברבנות.
("עבודה ערבית", פרק 5)
סייד קשוע, הכותב המבריק והמצחיק של "עבודה ערבית", ממש הוציא לי את המילים מהפה. טוב, אולי לא חייבים רבנות. אבל אם אמל תתעקש, יאללה בכיף.
תפקידה של אמל, עורכת דין בעייתית, פמיניסטית ומיליטנטית, בסדרה החדשה של קשת, הוענק למירה עווד. ליהוק שיש בו הרבה יותר משמץ של דמיון למציאות. עווד יושבת כבר תקופה ארוכה על משבצת האיך-זה-שהיא-עוד-לא-כוכבת. ובאמת איך? כנראה בגלל האופי המעט מחוספס ומאוד דעתני, והנטייה לומר - תחזיקו חזק - מה שהיא חושבת בדיוק. וזה, זה כבר לא עובר בשלום. כי ערבים יפים זה עלא כיף-כיפאק, ערביות עם עיניים ירוקות בכלל. אבל הלו, גם לדבר? מה עם איזה כנאפה על חשבון הבית?
"תדע לך שאני בדרך כלל מקליטה את מי שמראיין אותי, הפעם עשיתי לך הנחה", היא אומרת בשנייה שאנחנו נפגשים. זכר לטראומות העבר: עווד חטפה כבר על הראש בגלל התבטאויות "שנויות במחלוקת", כלומר כאלה שחוצות את גבולות הקונצנזוס המשעמם. הסיכול הממוקד האחרון התרחש בסוף פברואר 2005, ערב תחרות הקדם אירוויזיון שבה התחרתה. היה זה תרגיל עיתונאי קלאסי: תשאל ערבי אם הוא מזדהה עם השורה ההיא בהמנון: "נפש יהודי הומייה". אין שום דרך הגיונית לצאת מזה. עווד בחרה לענות בשלילה מנומקת - לטענתה, דבריה שובשו - והפכה חומר בערה במדורות הטוקבק.
לפני הכל אני חייב לפתוח ולסגור איתך את הקשקוש הזה על ההמנון. אז הנה אני - קצין בצה"ל, יהודי עם אף ארוך ומשלם מסים - אומר את זה בפשטות: ערבי שמזדהה עם המילים "נפש יהודי הומייה" הוא או חירש או שקרן. מה הסיפור? זה הכי אלמנטרי בעולם.
"אבל זה לא אני, ואני לא מדברת ככה. אני מכבדת את ההמנון של כל בן אדם אחר. כולל את ההמנון של מדינת היהודים. וזה שאני אומרת שההמנון לא כולל אותי לא מבטא שום זלזול".
מה הביג דיל, גם אני לא שר "בילאדי, בילאדי".
"בדיוק. אבל מהדבר הזה עושים אחר כך כותרות סנסציוניות על הגב שלי. ואני לא מוכנה, בתור ערבייה ישראלית, להיות במצב של להוכיח את עצמי כל הזמן לכל הצדדים. לא מוכנה להצטדק על הקיום שלי כל הזמן, בפני יהודים או ערבים. לא מוכנה להיות בובה עבור אג'נדות של אחרים".
"עבודה ערבית" היא קומדיית מצבים יהודית-ערבית, ראשונה מסוגה בפריים טיים של ערוץ 2. קודם כל היא מצחיקה, אותי לפחות, למרות - או בעצם בגלל - העלילה הבורקסית שלה. הסיטואציות הקלאסיות מסרטי הסבנטיז, של מזרחים מול אשכנזים, הועתקו ליחסי יהודים-ערבים, כולל הסצנה הבלתי נמנעת שבה מישהו אוכל בטעות חריף. אבל הקסם האמיתי הוא שינוי נקודת המבט: הערבים הם המרכז. בפעם הראשונה מאז ימי "המסעדה הגדולה", בערך, מקבל הצופה היהודי את שיחת חדר המיטות הערבית-פנימית, את הערבי כאדם נורמלי, עם המון חולשות טבעיות, ולא שוב מונולוגים פטריוטיים שאינם מובילים לדבר.
הפטנט הזה עובד מצוין בשנים האחרונות: במקום שבו ססמאות כמו "די לכיבוש" נתקלות באדישות, רק הצגת הערבי כאדם הכי ישראלי שיש, הכי ערוץ 2 שיש, תוביל לשינוי התודעה. אלה בדיוק הדברים שפירקו את האידאולוגיות הגדולות. הסינים התאהבו בפינג-פונג. קוקה קולה מוטטה
ואצלנו, זה שחקנים ערבים כדמויות נחשקות. קלרה חורי ויוסף סוויד, קייס נאשף ומירה עווד, סלאח בכרי וזיאד בכרי, חליפה נאטור ואשרף ברהום, עלי סולימאן ותאופיק אבו ואיל: כולם צעירים, מוכשרים, מעודכנים, וכמובן - כיאה לתרבות ערוץ 2 - נראים מצוין.
"כן, זו ח-בורה כזו", מסכימה עווד בהטעמה גליציאנית, "וכולם מפרגנים להצלחה, אחד לשני. זה מביא גאווה כזאת, כן, איזה יופי! כן, יאללה, תצליחו, תיקחו עוד אוסקר, תופיעו בעוד סרט, בעוד סדרה! זה נותן הרגשה שאם אתה טוב, אתה באמת יכול לפרוץ את המעגלים המטופשים שמישהו שם לך. שהקיום שלך יהיה עם מישהו אחר, לא על חשבונו. אתה יודע איזה דבר זה שיוסף סוויד הוא סמל סקס במיינסטרים? 'יוסף, תעשה לי ילד'? איזו משמעות עמוקה זה שערבים יכולים להופיע בתור כוכבי פופ על הקירות של ילדים יהודים בני 16?".
בדיוק . הנה, נמצאה הדרך. לעקוף את כל המחסומים והסטיגמות והטייפקאסט של "ערבי". הרי בינינו, מוחמד בכרי תמיד היה האדם הכי מרשים והכי יפה על המסך, אבל הוא היה תמיד, ועודנו, "הערבי". ערבי זועם הארד קור. ואתם, זה דור חדש ומשוכלל. זה כבר הדור שיכול להרים ראש.
"בהחלט. זה פחות מסובך. אנחנו הדור שיכול להפסיק להתנצל, כן. זה דור חדש כי הוא בא לגמרי מפה. אני כבר נולדתי בתוך המדינה הזו. השפה הראשונה שלי היא בולגרית, השנייה עברית, ורק אחר כך באה הערבית. זהו, יותר מזה אין. אני פה והשפה העברית מקיפה אותי מכל עבר. אני משחקת בתאטרון העברי ובטלוויזיה, ואנשים מסביבי מדברים עברית. רוב הזמן אני מדברת עברית, בטח".
מה קורה כשאת פוגשת את חברייך הערבים?
"מדברים ערבית, אבל לפעמים מתפלקות מילים בעברית, מתוך עצלנות. זו שפה שקיימת בתוכנו באופן שווה. לכן זה כבר לא סיפור גדול אם אני 'ערבייה'. אני כבר מפה, בדיוק כמו כולם".
ואפילו אין לך עי"ן וחי"ת. השתכנזת לגמרי, מה?
"לא השתכנזתי (צוחקת). תמיד הייתי אשכנזייה".
אני יותר ערבי ממך!
"יש מצב. בטח".
מירה עווד (את השם יש להגות במלעיל, "עווד" כמו "יחד", ולא "עוואד") נולדה ב-11 ביוני 75', בת אמצעית למשפחה ערבית נוצרית מהכפר ראמה. האב, רופא משפחה, הוא מגורש מלחמת 48', שהצליח לחזור לארץ. בין לבין למד בבולגריה, שם הכיר את האם, מומחית לשפות סלאביות. המשפחה התגוררה תקופה מסוימת בכרמיאל, מירה התחנכה בגן ילדים יהודי, עד לשובם אל הכפר.
כבר מגיל צעיר החלה עווד מגלה עצמאות לא טיפוסית לבחורה בנסיבותיה. נזם קטן באף וראש גלוח היו התפאורה להקמת "סמאנה", להקת רוק ערבית, שאליה צורפה עוד בגיל 16, ובה ניגנה ושרה לצד חברה לכפר חביב שחאדה - מי שזכה לאחרונה בפרס האקדמיה המקומית על המוזיקה ל"ביקור התזמורת". בגיל 18 התעופפה לתל אביב, שם היא חיה עד היום. לראמה היא מגיעה לביקורים חטופים אחת לכמה זמן.
די עצוב מה ששומעים על הכפר שלך. בעיקר פשע. בעצם, רק פשע.
"פעם זה היה אחרת. כולם היו יוצאים לעבוד מחוץ לבית, היו חיי חברה פעילים, הבתים היו פתוחים. עם הזמן אנשים הסתגרו בבתים והתפתחה מתיחות. דרוזים, נוצרים, מוסלמים, אני כבר לא יודעת מי נגד מי. אין תקציבים, אין פעילויות, מערכת החינוך מידרדרת, אין קולנוע, אין תאטרון, אין רצון או יכולת לצאת ללמוד. נוצר מעגל של אבטלה, הנוער ברחובות, ויש אלימות. זה סיפור עצוב. מדאיג. הזנחה שלא מובילה לשום דבר טוב. נהיה מצב של גטו. פשוט גטו.
"תבין רגע משהו פשוט. הרשויות, בתור עונש, סגרו את המים לכל הקהילה. אם בתל אביב מישהו לא משלם את החשבון, אתה לא מפסיק לכל השכונה שלו את המים, נכון? אז למה אצלנו? למה ההורים שלי, שמאז ומתמיד משלמים כל מה שמוטל עליהם, צריכים לסבול שמפסיקים להם את המים? למה?".
למה? כי אתם ערבים, זה למה. איפה את חושבת שאת חיה? ישראל היא מדינה שהיועץ המשפטי שלה - לא סתם נבער מהרחוב, ראש מערכת התביעה של מדינת ישראל - חושב שצריך לסגור את החשמל לכל רצועת עזה כענישה קבוצתית. מה זאת אומרת למה?
"כן, כן. עונש קבוצתי. אז שמישהו ינסה להבין מה זה להפעיל עונש קבוצתי על כפר בתוך גבולות המדינה".
תגידי תודה שאנחנו לא מחזירים את הממשל הצבאי על הראש שלכם.
"הממשל הצבאי, כן. אבא שלי היה צריך לחיות את זה. וזה דבר שעובר לילדים, אין מה לעשות. אבא שלי מהגליל. בגיל 12 אמרו להם 'תלכו ברגל', ללבנון, לסוריה, לא חשוב לאיפה. הוא היה פליט. זה חלק מההיסטוריה שלי, ואני שומעת את העדויות ממקור ראשון. אז אבא שלי היה פליט, ואחר כך היה צריך להתמודד עם הממשל הצבאי, לקבל אישורים רק כדי לצאת ללמוד בנצרת, כל הכאב ראש הזה, ולא להתקבל ללימודים בטכניון בגלל שיש מכסה לערבי אחד, והעובדה שהוא היה צריך לנסוע ללמוד בבולגריה. עכשיו, תיקח איש כזה - ועדיין, בחיים לא שמענו ממנו דיבור על'יהודים' או על ה'כיבוש'. הוא לא שתל לנו בראש שנאה".
כי , להבדיל, הוא כמו הדור של ההורים שלנו, המזרחים. אלה שחונכו לתוך "ישראליות" ומתפלאים על דיבורים כמו אלה שאני משמיע עכשיו. אבא שלך הוא הדור שנשך שפתיים ואכל בפה סגור. ערבי טוב.
"כן, ואני בשוק מזה. אני הייתי צריכה לדלות ממנו, יותר מאוחר בחיים, את הסיפור שלו. את ההיסטוריה של המשפחה שלנו. הייתי צריכה להוציא ממנו בכוח, להקליט אותו ממש, כדי לשמר את זה. כי אותנו לא לימדו דבר מכל זה. אותנו לימדו בבית ספר את ביאליק ועל העלייה השנייה, לא את ההיסטוריה של העם שלי. ובבית קיבלנו ערכים של לאהוב את העולם, מתוך רצון להצליח ולהשתלב כמו כולם. כי למיעוט יש את ההרגל המגונה: אומרים עליך שאתה מיעוט, אז אתה בטח שונה, ואתה בטח פחות שווה".
נניח שאת באה לכפר עם מישהו. משפחה, הורים, נעים מאוד, תכירו. והוא יהודי לגמרי. מה אומרים לך?
"להורים שלי אין שום בעיה עם זה. מניסיון".
אה , הבאת כבר?
"כן. זה לא הצליח אחר כך, אבל זה חלק מהיחסים עצמם. ההורים מקבלים מה שאני עושה".
והחברים של ההורים? השכנים?
"אה, תשמע. אם יש להם בעיה, אז היא שלהם. אני כבר מזמן לא מקבלת אישורים למה שאני עושה. במיוחד בענייני הלב, שעד שאתה כבר מוצא מישהו בעולם הזה שאתה מתקשר איתו ואוהב אותו - נראה לך שיהיה לי אכפת מאיזה צבע הוא ומאיפה הוא בא? ממש הדבר האחרון שאני אשאל".
את אומרת, "אני כבר לא צריכה לקבל אישור". זאת אומרת שהיית צריכה להילחם.
"הרבה זמן".
במי בעיקר?
"גם עם ההורים היתה לוחמה. היום, תודה לאל, הם התומכים הראשונים שלי. בהתחלה היתה להם בעיה להבין אם זו באמת תפישת חיים או סתם גחמה. אבל הבינו שאני באמת חושבת ככה, שזה קודם כל הבן אדם, ומה זה כל הדיבורים האלה, 'הוא ימיר (את הדת)', 'אני אמיר' - מה זה השטויות האלה? ברגע שהבינו את זה, היום הם התומכים הראשונים שלי".
והדיבורים הלא יפים ברחוב?
"כשיש את התמיכה של המשפחה, הכל מתגמד. מה אכפת לי".
מה את שומעת מהרחוב?
"שאני מסתובבת, ושזה לא בכבוד, וכאילו מחקתי את העולם הערבי שלי. ויש כאלה שמדברים על העשייה שלי בקטע של 'מה, את לא רוצה לעשות תאטרון בערבית?'. כאילו לגמרי עברתי לתאטרון היהודי, הממוסד. . .".
אז אולי תסבירי שמהפכה עושים מבפנים. מתוך הממסד היהודי. הנה, עכשיו יש לכם - "לכם", לאויב הערבי המסוכן - יש לאויב סדרה בפריים טיים, והיה שווה שתעברי מהכפר שלך לתל אביב של הציונים.
"תפסיק, תפסיק לדבר ככה".
למה , קצת פרובוקציה.
"אז תעשה את זה בשמך, לא בשמי. אני לא בן אדם של פרובוקציות. חטפתי הרבה כוויות, ולא רק מראיונות".
כי הפכו אותך לדגל של המהפכה?
"משהו כזה. כי ניהלתי אורח חיים כזה שעורר שאלות. וכי אני לא אוהבת שמשתמשים בי לאג'נדות שהן לא שלי. אני בן אדם מספיק צלול ובהיר, ואני לא מתביישת בדעות שלי. אבל זה היה מאוד מלחיץ בהתחלה. קודם כל מהפחד להישאר לבד בעולם, במיוחד כשאתה צעיר בן 18 וחסר ביטחון. מצד שני, ידעתי שאני חייבת לפרוש כנפיים ולעוף. אני לא מוכנה להישאר בריבוע הקטן שהקצו לי, בתור אישה במגזר הערבי, בתור בחורה במגזר השוביניסטי, בתור ערבייה במגזר היהודי - תמיד היתה לי הרגשה שפשוט לא ייתכן. לא ייתכן שאישאר שם".
ואז החלטת להיות ילדה רעה?
"לא. לפחות לא התכוונתי להתגרות באף אחד, אבל ככה התפרשו הפעולות שלי. בגיל 17 זה היה ממש לא מקובל", היא צוחקת. "ההורים היו צריכים לשמוע הערות על הבת שחוזרת ב-11 בלילה הביתה, באוטו מלא בחורים...".
וריח של סיגריות..."
איזה סיגריות? מי עישן בכלל. היינו ילדים כל כך טובים. על מה אתה מדבר? כל החטא שלנו היה שרצינו לעשות מוזיקה. איזה סיגריות, מי עישן. אלכוהול? על מה אתה מדבר, היינו כאלה חחחחנאנות!" (יש, סוף סוף התפלקה לה חי"ת קטלנית - י.נ).
תגידי, יוצא לך לשבת במקומות ולשמוע דיבור לא יפה על ערבים?
"אוהו, בטח. בגלל שאני לא נראית ולא נשמעת כזו. עם נהגי מוניות זה מצב מוכר. הוא פותח רדיו ויש איזה משהו, והוא חושב שאני אשכנזייה מבית טוב ומתחיל ללכלך: 'וואללה, אלה, צריך לזרוק אותם מהמדינה'. ההמשך תלוי במצב רוח שלי באותו יום. או שאני מבודחת, ואז אני מצטרפת,'נכון! לזרוק אותם!', ונותנת לו להיכנס בהם, לראות למה הוא מגיע. או שאני מעמידה פני פולנייה הומניטרית, 'למה אתה מדבר ככה, לא כולם כאלה', שטויות בסגנון הזה. ולפעמים, אבל רק לפעמים אני אומרת,'תשמע, אם אני אגיד לך עכשיו שאני ערבייה?'".
ומה איתנו, אוהדי בית"ר? אלה שצועקים לך, "מוות לערבים"?
"אתה מספר לי. בן דוד שלי מעריץ של בית"ר! אז מה אני אגיד, מן הסתם מתפתח עור של פיל. אז כן, כל הקריאות האלה, זה מעליב, אבל אי אפשר להיפגע מכל דבר בעולם. גם ככה כל דבר בעולם הזה מטביע בך משהו, אז לתת גם לזה לצרוב אותך? וואללה, זה יותר מדי. בכלל אני במקצוע שצריך לעשות בו סלקציה על מה שאני שומעת, כי בכל יום אומרים לי משהו לא נעים על עצמי".
מה?
"'את לא מספיק', 'את כן מספיק', 'השמנת', 'אם היית יותר רזה היית מקבלת את התפקיד', 'את צריכה לרזות עשר קילו בשביל לקבל את התפקיד'... מה אתה מסתכל עלי ככה, זו התעשייה. מילא אני, אומרים את זה גם לבחורות הרבה יותר רזות ממני. אז היום זה כבר לא משפיע עלי ואני לא מענה את עצמי, אבל היו תקופות ארוכות שכן, זה מאוד הפריע לי. עם זה שאני מרגישה גדולה מדי, רחבה מדי, שמנה מדי, מה שאתה רוצה".
את?
"אתה גם צריך להבין, שאף פעם לא גדלתי בתור ילדה יפה. הייתי החמודה והמצחיקה, אבל ילדה כזו משקפופרית, שציפו ממנה להיות מדענית. היופי הכה בי לראשונה בגיל 17. הוא אף פעם לא היה חלק ממני. אז כן, גם לי זה הפריע תקופה ארוכה. עד שפעם אחת ראיתי איך מתחילים לשפץ תמונה שלי בפוטושופ עבור איזה מגזין, והקמתי צעקות מטורפות. הודעתי לכולם בדרמטיות, 'תקשיבו, אני מידה 40, ואל תשנו את זה. לא טוב לכם - אז אין תמונה'. עד אז זה ממש הציק לי".
נדפק לך המוח.
"זו האמת לאמיתה. כולנו דפוקות בראש. אני דפוקה בראש כמו מאה אחוז מהאוכלוסייה הנשית. אבל לפחות הגעתי להחלטה, שלמרות שאני מושפעת מכל הקריטריונים הבלתי אפשריים האלה, אני לא אתן לזה להשפיע לי על החיים. ושאף אחד לא ירזה לי את הגוף בפוטושופ. אז הנה לכם, בחורה במידה 40, שמרגישה נוח עם עצמה וגם לא נראית כל כך רע. ואם אישה פותחת עכשיו את העיתון, היא רואה אישה במידה 40 ולא במידה 36 מומצאת".
הרבה לפני משחק בתאטרון, אהבתה הראשונית של עווד היא מוזיקה. אם אחלק לה מחמאות שוב, תגידו שאני משוחד. אבל לא: אני שמעתי, רובכם בקושי, וחבל. בימים אלה היא משלימה חלום ישן, אלבום שלם שאותו היא מקליטה עם עמוס הדני. הכל בערבית, הכל בעצמה. "לקחתי הלוואות מהבנק ואני יודעת שלא אראה מזה גרוש", היא נאנחת, "אבל אין ברירה. זו היצירה הכי טבעית שלי. זה העולם שלי. מוזיקה, לפני כל דבר אחר. זו שפה בינלאומית. זו שפה בלי גבולות. זה אני.
"אנשים מתקבצים בתוך הגטו שלהם במקום לחשוב על הקהילה המודרנית, שהיא פתוחה לגמרי. שאתה יכול להמציא אותה. אני רוצה להמציא את הקהילה שלי. אני רוצה להמציא את המסורת שלי. אני ממציאה את המסורת שלי! אני לא הולכת לפי שום דבר כתוב. המסורת שלי זו מסורת שאני המצאתי. וככה אני רוצה לגדל את הילדים שלי. שהם, בגיל 18, אם אחד מהם יגיד אני רוצה להיות, אה, אז תלך ותהיה נוצרי. לך ותהיה מוסלמי, מה אני אגיד לך, לך ותהיה יהודי, מה שאתה רוצה. . .".
סליחה רגע, מה באמת קורה שם?
"עם מי?".
עם הילדים שלך.
"הם בסדר. מוסרים לך ד"ש".
מה את עושה פרצוף, גם לי מציקים.
"ולי כבר לא. על מה אתה מדבר? כבר בגיל 25 זה היה מאוחר מבחינת המגזר הערבי. עכשיו אני בת 32, זה רווקה זקנה...".
ותראי איפה נתקעת. בעיר שבה חצי מהבנים תפוסים, והחצי השני אוהבים בנים. תורידי אנשים נמוכים וטיפשים וזה משאיר רק אותי, בערך.
"מה אני אעשה. תשמע, אני בן אדם לא פשוט".
יכולתי לנחש. מה, לריב איתך זה מסוכן?
"מסוכן".
צלחות?
"לא, חס וחלילה. מה פתאום".
למה. צלחת שעפה ברגע המתאים לפעמים פותרת הרבה דברים שמחביאים בשקט.
"אני לא בן אדם שמעיף דברים. גם לא עלבונות. שונאת להעליב, נפגעת מאוד מדברים לא מחמיאים. גם ככה העולם בחוץ קשה, וצריך להילחם כל הזמן. לכן אני חייבת חיזוקים כל הזמן".
עדיין? עם כל מה שאת יודעת על עצמך?
"כן. כן כן כן. אני מתחילה להבין את זה. ואתה יודע למה? כי אני אישה. הרבה שנים ניסיתי להתכחש לזה. להגיד, 'אני, כמו גבר, לא צריכה שום דבר, אני עומדת בפני עצמי'. שטויות במיץ עגבניות. אני אישה ואני רכה ואני צריכה אהבה ושיגידו לי שאני ה-דבר ושאני מדהימה ושרוצים להיות איתי וללטף אותי. אין מה לעשות".
שישי בערב. עוד כמה פטפוטים של לפני פרידה. אמנות פלסטית, מי האמן האהוב עליך ("שילה. רומנטי? לא הייתי קוראת לזה ככה. אני הכי אוהבת את הרישומים עם הכוס האדום. הבנת? משהו מאוד חושני ומאוד נוקב" ). מתחיל להיות קר ונטוש ברחבת הסינמטק, ואין כבר כוח לדבר.
איזה אוכל יש לך בסוף שבוע?
"כלום. המקרר ריק".
בטח. את לא יודעת להכין כלום. איזה כלה תהיי?
"יש לי כמה קופסאות מאמא שלי בפריזר. ממולאים, נראה לי. אני אפשיר אותם".
את לא בן אדם עצוב קצת?
"אני כן".
למה?
"למה? יש בן אדם שהוא לא עצוב?".
אבל לא אומרים את זה בקול. מתעסקים במשהו אחר ושמים את זה בצד.
"אני שמה את העצב בצד. אבל מצד שני אני מתעסקת בזה הרבה. כותבת על זה, אני מלחינה את זה, אני מוציאה אותו בכל מיני צורות".
ואת יודעת מה ההרגל המגונה שלך?
"כן. שאני צודקת ".
נא להמתין לטעינת התגובות
