כי צריך לשטוף הכול
ב"לך אליי" מאיר בנאי מצליח ליצוק תוכן אמיתי במונח החבוט "מרגש", ולהעפיל לפסגה שהעברי לידרים אפילו לא מנחשים את דבר קיומה. לא צריך לחבוש כיפה כדי לחוש את אלוהים מבין השורות
עוד בתחילת דרכו, בשיר נפלא כמו "חלומות אחרים", הוא היה רחוק מהזרם המרכזי, פצוע ותובעני מבחינה רגשית. גם כשהצליח מסחרית ניכר היה שכשהוא פותח את פיו לשיר הוא נושא תפילה. ומכאן שהחיבור שלו לפיוט של אברהם אבן עזרא טבעי וקולח, שום דבר מאולץ או אופנתי, לא חלק ממגמה "רוחנית" עכשווית. "לך אליי" הוא פיוט מצמרר וכיף לשמוע את העברית השגיבה הזאת מזדקרת מתוך מדבר הבינוניות והעילגות.
בשיר כמו "לך אליי" ממחיש בנאי את השטחיות ואת הבעייתיות של ז'אנר "הזמר הרגיש" נוסח עברי לידר ויוני בלוך, שמושל בפסקול התקופה. הזמרים הרגישים, העאלק מהורהרים והנוגים נגועים ברפיסות ובחדגוניות. לעתים קשה להבחין ביניהם. הם מוטרדים בעניינים יומיומיים. היומרה של בנאי גדולה לאין שיעור. ב"לך אליי" הוא מביע קושי קיומי מהותי, נוגע במצב אנושי נצחי ואוניברסלי. הוא מבקש משמעות ועורג לגאולה מאיזו תופת של אפסיות. כשהוא שר "היה עזרי בצרתי" זה בלוז יהודי. זה עילאי כמו "הכניסיני תחת כנפך" של ביאליק בוקע מגרונו של אריק איינשטיין. כשהוא שר "ומה אני ומה חיי" הוא מעפיל לפסגה שהפופ העברי הנוכחי בכלל לא מנחש את דבר קיומה. מה לשורה כזו בפיו של מאיר בנאי ולתוצרת העגומה של הזמר המזרחי בעשור האחרון, של יוצאי "כוכב נולד", של שלמה ארצי וריטה.
בנאי יוצק סוף-סוף תוכן במונח החבוט "מרגש". כל זה מתאפשר בין היתר בזכות ההפקה הנבונה והמינימליסטית של גיל סמטנה. קולו של בנאי מוקלט חם, קרוב, בלי אפקטים, אינטימי. לגיטרה האקוסטית שלו יש סאונד טבעי ונקי. הנגיעות של הקלידים עדינות ושקטות, פונקציונליות מאוד. צלילי החשמלית דוקרים ומתייפחים. הקונטרבס עושה תפקיד צנוע אך בעל נוכחות, שמעניק לכל השיר עוגן ומושיב אותו מהודק על כלי ההקשה. אפשר ממש לחוש את המלנכוליה של הכלי הענק והמבויש הזה. העיבוד משרת את השירה של בנאי. והקול הזה, כשהוא זועק "כקש נדף מאוד נהדף" - בא לבכות.
מאליו מובן שדחף דתי מפעם בשיר הזה. אבל זו לא הרוחניות בגרוש של "הבנות נחמה" וזה גם לא האלוהים הזול של "בית הבובות". זו הדתיות של אהוד בנאי ומאיר אריאל, הדתיות של "אקליפטוס בודד שורק בלוז כנעני", הדתיות שמחפשת מזור לחידלון קיומי בלתי נמנע, חידלון שכל אדם רגיש וחושב חש בו. לא צריך לחבוש כיפה או להאמין באל כדי להעריך את האופן שבו מצליח בנאי להגיש כאן את השבריריות והפגיעות האנושיות הבסיסיות, הכרוניות, עם כל החמלה והחסד שבעולם. הוא כמו גוזל נטוש בקן מטונף בשיר הזה. ברור שהאדם ששר עבר משהו בחייו. הוא צלל לתהומות ועשה מזה אמנות. כל מי שמחפש מעת לעת שיר ברדיו שיגרום לו להגביר את הווליום, לעצור לרגע ולהרהר בחייו יכול להעריך עד כמה זה נדיר וחשוב.
מאיר בנאי,לך אלי
נא להמתין לטעינת התגובות
