הלהקה: הגרסה האלטרנטיבית
לפני 40 שנה היו הצ'רצ'ילים בין אלה שהביאו את בשורת הרוק לישראל. כשכולם שמעו להקות צבאיות, הם כיסחו עם הגיטרות ורצו לכבוש את העולם. עכשיו הם מתאחדים להופעה מיוחדת, עליה חלמו תמיד. לא ידענו שהם חלמו גם על סקעת
ב-10 בדצמבר תתקיים בלונדון הופעת האיחוד של שלושת חברי לד זפלין הנותרים. ארבעה ימים לפני כן ובפורמט קטן יותר יתקיים אירוע מחווה ענק ללהקה בצוותא תל-אביב, ובמסגרתו יחזרו שלושה מחברי הצ'רצ'ילים-הסולן דני שושן, המתופף עמי טרייביטש והגיטריסט חיים רומנו-להופעה משלהם. מיקי גבריאלוב, הצלע הרביעית, ייעדר בשל התחייבויות קודמות. רוב הקסלי, החבר החמישי בהרכב, כבר שנים בארצות-הברית.
"לד זפלין היתה הלהקה שפקחה לי את העיניים לרוקנ'רול. הם עשו דברים לא שגרתיים. הם הדבר הכי גאוני ברוקנ'רול עד היום", אומר דני שושן. צלילי הגיטרות ממלאים את חדר החזרות הקטנטן, והתופים דופקים חזק. מי שיעצום את העיניים, יוכל להיסחף בזמן לעידן להקות הקצב ששלטו במועדונים ברמלה ובדרום תל-אביב, לחולצות המבריקות, למכנסיים המתרחבים ולמחלפות השיער סטייל הביטלס. רק הבדיחות הפנימיות על ההזדקנות ועל אובדן הזיכרון, מסגירות את גילם האמיתי של השלושה ומחזירות אותנו להווה.
"שנים שאנחנו מדברים על איחוד שיסגור את המעגל של הצ'רצ'ילים, ועכשיו אנחנו עושים את זה בגרסת הטריו, וזה מרגש", מתפייט שושן בחיוך נוסטלגי. וטרייביטש מוסיף משלו: "זו לא פעם ראשונה שאנחנו מתאחדים, אבל אני נהנה מזה. לא יצא לנו לעבוד יחד הרבה שנים, ולכמה ימים אנחנו חוזרים לעבר, לתקופה שבה היינו צעירים. זה מצחיק, כי עכשיו אני צריך להשיג הזמנות לנכדים שלי שרוצים לראות אותי מופיע. אני רוצה שהם יראו מה סבא עשה בעברו". רומנו , לעומת זאת, מבקש לשמור על פרופורציה: "אנחנו רק שלושה שמופיעים יחד, אז בעיקר מדובר בהנאה. נחמד מדי פעם לעשות משהו במשותף. אני אתרגש יותר כשכולנו נופיע יחד".
אתם מתכוונים לעשות בעתיד איחוד של ההרכב המלא, עם רוב הקסלי ועם מיקי גבריאלוב?
טרייביטש: "בטח, ואפילו דיברנו על זה. מיקי ורוב מעוניינים מאוד, ואנחנו מגששים אחר מישהו שירים את האיחוד הזה בינינו". ורומנו מוסיף: "אנחנו מנסים לארגן מופע איחוד, אבל זה לא פשוט. צריך מפיק עם תעוזה שיקבל על עצמו את הפרויקט. אני מקווה שמישהו קורא עכשיו את הכתבה ויהיה מעוניין".
על אף שחלפו עשרות שנים מאז הפירוק הרשמי, הם נשארו חברים. הם מקפידים להיפגש ואוהבים לצאת יחד לשתות ולהעלות זיכרונות. רק הקסלי חסר להם. רומנו: "את רוב פגשתי לפני חצי שנה, כשביקרתי אותו במיאמי. זו היתה התרגשות עצומה, כי אנחנו רואים אותו רק לעתים רחוקות".
הצ'רצ'ילים הוקמו באמצע שנות ה-60, כשברדיו שלטו הלהקות הצבאיות ויוצאיהן, וכשהממסד התייחס לרוק בביטול. הנוער הישראלי שחונך על האתוס הציוני ועל הגנת המולדת, ירד למחתרת ונסע בטרמפים למועדוני הלילה ולדיסקוטקים בדרום תל-אביב וברמלה, שבהם פרחה האנטיתזה המוזיקלית-תרבותית - סצנת הקצב הסוערת. "האריות", "השמנים והרזים", "הנסיכים", "הכוכבים הכחולים" ועשרות להקות אחרות בשמות דומים הופיעו בהם בכל לילה. חלקן שימשו חממות ליוצרים שהתפרסמו בהמשך, כשעברו לז'אנר המרכזי, כמו גרי אקשטיין, בועז שרעבי וצביקה פיק.
הצ'רצ'ילים נחשבו ללהקה הטובה מכולן. היא הוקמה כשמיקי גבריאלוב הצטרף ללהקת "האקוז" שבה היו חברים חיים רומנו, עמי טרייביטש, הסולן סלווין ליפשיץ והגיטריסט יצחק קלפטר (צ'רצ'יל), שעל שמו נקראה אחר כך הלהקה החדשה. חברי הצ'רצ'ילים היו אז בשנות העשרה, וכמנהג התקופה התבססו הופעותיהם בעיקר על קאברים ללהיטים מחו"ל. "קלפטר היה משוגע על 'הדורז', ובמועדון 'המסכה' חיקינו אותם אחד לאחד", נזכר טרייביטש. "שם גם התחיל להתגבש החומר המקורי הראשון שלנו, אבל ביצענו גם שירים של ג'ימי הנדריקס ושל לד זפלין".
עוד
"בדנמרק התחברנו לאמרגן דני יהודי, אילן גילן, שצירף אותנו כלהקת חימום בהופעות של דיפ פרפל. זה היה בשבילנו הגשמת חלום. הדבר העיקרי שאני זוכר מההופעה זה ההתרגשות", מחייך רומנו. טרייביטש: "אני זוכר במיוחד את ההופעה במועדון קלאב סיקס ואת החימום של ג'ימי הנדריקס. כולם הלכו לראות אותו מלהטט בגיטרה, ורק מיקי גבריאלוב ואני יצאנו פראיירים כי נשארנו לשמור על הציוד".
עם שובם לארץ הוזמנו הצ'רצ'ילים להקליט את הפסקולים לסרטים "מקרה אישה" (של ז'אק קתמור), ו"שמלה" (של יחיאל ג'אד נאמן). הפסקולים האלה הרכיבו את חציו הראשון של אלבום הבכורה שלהם "הצ'רצ'ילים", תקליט הרוק הישראלי הראשון שיצא בארץ. בצד השני של התקליט הופיעו ארבעה קטעים חדשים של ההרכב. על אף שהאלבום יצא מאז במספר מהדורות, גרסת הוויניל שלו נחשבת לנדירה ביותר. לאחרונה הוא נמכר באתר אי-ביי ב-3,300 דולר. "כשהוצאנו את התקליט הרגשנו חשובים, שמכירים בערך שלנו", נזכר טרייביטש. רומנו מסייג מעט את הדברים: "אפילו שהיו לנו אז המון מעריצים שהגיעו להופעות, לא השמיעו אותנו ברדיו. אבל זה לא שינה לנו, כי אנחנו רק רצינו להיות על הבמה".
האלבום אמנם לא זכה להצלחה מסחרית, אבל בעקבותיו פנה לצ'רצ'לים אריק איינשטיין, וביקש שילוו אותו בהופעותיו. "באותה תקופה אריק כבר היה אליל", מספר רומנו. "הוא וצבי שיסל הסתובבו בין המועדונים וחיפשו להקת רוק שתחליף את 'הברנשים של פיאמנטה', שאיתם הוא עבד עד אז". החיבור של הצ'רצ'ילים עם איינשטיין סיפק לו את הצליל שחלם עליו, והוליד את "פוזי", מאבני היסוד של הרוק הישראלי. בתום ההקלטות עזב סולומון את הלהקה, שפעלה לזמן קצר כהרכב אינסטרומנטלי.
בהמשך אותה שנה השתתפו הצ'רצ'ילים ביוזמה של נועם שריף של שילוב מוזיקה קלאסית ורוק, שרווחה בעולם באותה תקופה. הם הקליטו את עיבודיו ל"קוראל לאוהבים צעירים" ול"הקונצ'רטו הכפול" של באך, עם אדי שפירוביץ באורגן וחיימון אלגרנטי (מ"האריות") בשירה. הקטעים יצאו בתקליטון "צ'רצ'יל סבסטיאן באך" וזכו לתהודה רבה. בשל חשש שמנויי התזמורת יבטלו את המינויים שלהם הופיעו הצ'רצ'ילים לבדם, ולאחר הפסקה להתאוששות הקהל, ניגנה התזמורת הפילהרמונית את החומר שלה. "עשינו חזרות בהיכל התרבות, והיינו קצת מבוהלים מגודל המעמד, לכן ניגנו חלש. פתאום נכנס זובין מהטה והתחיל לצרוח עלינו שאנחנו מנגנים חלש מדי, ולא לשם כך הוא הביא אותנו. אז משהו אצלנו נפתח והתחלנו לנגן בקולי קולות", נזכר רומנו בחיוך.
את הסולן סטן סולומון החליף דני שושן, וההרכב החדש הקליט עם איינשטיין את האלבומים "שבלול", "פלסטלינה" ו"בדשא אצל אביגדור".
איינשטיין נחשב אז למיינסטרים ואתם לחתרניים. איך שני הקטבים השתלבו יחד?
טרייביטש: "אני לא זוכר שהרגשנו שאנחנו בוגדים בעקרונות שלנו. היה בינינו לבין אריק חיבור מדהים, מוזיקלי וגם אישי, ופשוט נהנינו לעבוד יחד".
המפגש עם איינשטיין קירב את הצ'רצ'ילים לקונצנזוס. לצד איינשטיין ליוותה הלהקה אמנים מרכזיים נוספים, והוזמנה להשתתף בהקלטת גרסה עברית ל"תנו צ'אנס לשלום" של ג'ון לנון עם איינשטיין, שלום חנוך, אורי זוהר, אבי טולדנו, יוסי בנאי, רבקה מיכאלי, גילה אלמגור, הגשש החיוור ואחרים.
שושן מבקש להוסיף עוד על החיבור עם איינשטיין. "יש דברים שנחקקים בזיכרון ולא מרפים. הערצתי את אריק עוד לפני שהתחלנו לעבוד יחד. באותה תקופה הייתי פותח את ההופעות ומזמין אותו לבמה. פעם אחת הופענו בבנייני האומה בירושלים. המקום היה מלא במעריצים שלנו, בעיקר חברי הפנתרים השחורים. זכינו למחיאות כפיים, אבל כשהזמנתי את אריק לבמה הקהל התחיל לשרוק בוז. הרגשתי שאני רוצה להיקבר באדמה. זה לא הלם את מה שהרגשתי כלפיו. ברחתי מהבמה והתחבאתי בחדר ההלבשה עד סוף הערב".
למה הפנתרים השחורים התחברו אליכם?
טרייביטש: "הפנתרים תמיד היו מחוברים למוזיקה של להקות המחתרת, ולא ללהקות הצבאיות שהיו פופולריות באותה תקופה".
מה הזיכרון הכי חזק שלכם מהתקופה ההיא?
טרייביטש: "התאונה שעברנו בדרך מהופעה בתל-אביב להופעה בירושלים. קניתי פיג'ו, החלפתי צמיגים, והיינו צריכים לעלות להופעה בירושלים. כשהגענו לגהה האוטו התהפך, הדלתות נפתחו וכולם, מלבדי, עפו מהרכב".
רומנו מוסיף משלו: "כולנו נזרקנו על הכביש. אני נפצעתי הכי קשה, היה לי שבר בגולגולת וזעזוע מוח, הראש שלי דימם והייתי מחוסר הכרה. עמי חשב שאני מת. לאט לאט התחילו לעצור מכוניות והעבירו את כולנו לתל השומר. את מיקי לקחו לבילינסון, וכשאבא שלו הגיע לתל השומר ולא מצא אותו הוא היה בטוח שמיקי מת, והתחיל לבכות. מיקי סיפר שעשו לו 28 תפרים בראש, וכשתפרו אותו במחט היא נשברה, והרופא אמר לו שיש לו ראש של חמור".
טרייביטש : "חודשים אחר כך, כשהחלמנו, נסענו עם אריק להופעות באילת כדי להתאוורר. אני זוכר שבדרך עצרנו והתיישבנו על הר גבוה ושרנו".
.
ולמרות ההצלחה החלטתם לעזוב את איינשטיין ולצאת להופעות באנגליה?
רומנו: "רצינו לכבוש את העולם".
שושן : "הוחתמנו בחברת ההפקות הבריטית Red Bus, ויצאנו להקליט אלבום לחברת התקליטים A&M. חיים סבן ויהודה טלית, שעבדו איתנו, השיגו לנו חוזה ארוך טווח".
למה שיניתם את השם לג'ריקו ג'ונס?
עמי: "לא יכולנו להיקרא באנגליה להקת 'הצ'רצ'ילים' בגלל וינסטון צ'רצ'יל. חשבנו לשנות את השם ל'צ'רץ' היל' - גבעת הכנסייה, אבל בסוף בחרנו ב'ג'ריקו ג'ונס'".
האם המסע שלכם לכיבוש העולם הוא שהפיל בסופו של דבר את הלהקה?
טרייביטש: "כן. חיינו מהיד לפה, וחרשנו באוטו את הדרכים עד שהדברים התפוצצו".
שושן: "היינו להקת רוק, וסביבנו היתה תעשייה שלמה שכללה אנשי סאונד, מפיקים וטכנאים. התחלנו בהופעות במועדונים ובקולג'ים והתקדמנו להופעות ענקיות בפסטיבל רדינג לצד רוד סטיוארט. הוצאנו את האלבום Junkkies Monkey and Donkeys ואחר כך את 'ג'ריקו'. צעדנו במצעדים באירופה, ואפילו הגענו לצמרת. עברנו את כל המסלול הזה שנראה כמו הצלחה, אבל בכל אותה תקופה גרנו יחד בדירה אחת בקצבה של 15 ליש"ט לשבוע לכל אחד. זה היה קשה. מיקי ועמי חזרו לארץ, ואנחנו צירפנו מתופף אנגלי והמשכנו להופיע, אבל זה לא היה אותו דבר. זה כאילו חסרה לנו צלע".
עם כל הכבוד לעבר, קרו מאז עוד כמה דברים במוזיקה. טרייביטש נשאר בשלו: "אני לא אוהב את המוזיקה שעושים היום. אני אוהב רוקנ'רול ובלוז, וקשה לי לשמוע את כל השירים המזרחיים. אני לא מתחבר לזה. אני אוהב לשמוע את שלום חנוך כי הוא מזכיר לי את התקופה שלי כמוזיקאי. כנראה נשארתי אי שם בעבר".
רומנו מוסיף: "יש דברים טובים ויש טובים פחות. אני לא נתפס דווקא לרוקנ'רול, אבל אני אוהב את הדג נחש ואת גידי גוב. ל'כוכב נולד' אני לא מתחבר. אלה שירים שמבוצעים כדי להצליח, אבל בשבילי זו לא אמנות. אומרים לזמרים מה לשיר, והם עצמם לא יכולים להתפרע ולעשות את מה שהם אוהבים באמת. כשאנחנו עשינו מוזיקה לא היה אכפת לנו מהמצעדים או מהאלבומים. עשינו את מה שאהבנו. היום זה השתנה. זמרים כותבים מוזיקה כדי שתיכנס לפלייליסט של תחנות הרדיו. עושה רושם שהעולם השתנה".
דווקא שושן שומר על ראש פתוח, "אני מת על רוקנרול, אבל גם פתוח לסגנונות מוזיקליים אחרים, ואוהב מאוד את הראל סקעת".
נא להמתין לטעינת התגובות
