שמתי לו פודרה
אביתר בנאי ממיר את "חתונה לבנה" של שלום חנוך מיצירת רוק בלתי מתפשרת לפיוט מהסס. רוגל אלפר חושב שהוא פשוט מפחד ממה שהשיר הזה רוצה לומר
האמת היא שלשוחרי רוק המורגלים ברוק אמריקני ובריטי לא היה דבר קשה לעיכול ב"חתונה לבנה." במונחים כאלה, הוא היה אלבום מתון יחסית, מלודי וקליט מהאגף הדוקרני של אמצע הדרך, לא יותר מזה. מבחינה מוזיקלית, "חתונה לבנה" היה אלבום רוק קונבנציונלי, אפילו בנאלי. זמר זועם ששר בקול ניחר על מכאוביו ומצוקותיו ומגיש חשבון נפש נוקב באמצע החיים זה סוג של קלישאה. שורות שלמות במדפי הדיסקים בחנות שמכילה מגוון סביר מהתנובה העולמית מורכבות מסגנונות צורמניים, רועשים, מקוריים ונועזים לאין שיעור. אפשר להרחיק לכת הרבה יותר משלום חנוך בכיוון הזה.
יתרה מזאת, שנתיים אחרי "החומה" של פינק פלויד אי אפשר לטעון שאלבום קונספט היה בבחינת חידוש "קשה לעיכול," גם לא לאלה שטעמם ניזון ממצעד הפזמונים. הכישלון המסחרי של "חתונה לבנה" העיד על השמרנות הבלתי נסבלת של הקהל הישראלי. חד וחלק, לא מדובר ביצירה ניסיונית. היו שם כמה שירים טובים מאוד של יוצר מז'ורי וגם בחלוף 26 שנה, "חתונה לבנה" במתכונתו המקורית הוא "קשה לעיכול" במקומותינו. מאום לא השתנה. אם כבר, המצב רק החמיר. אפילו בתקופת מועדון הרוקסן דחתה ישראל על הסף את האופציה של רוק זועם ורועש שיורק בפרצוף של החוכמה העממית. בוודאי כשהוא מטיח ביקורת מרירה באשליית הזוגיות, המשפחתיות והנישואים. הצליל המועדף בימינו הוא נוגה, מהורהר, רומנטי ומתפייט, ובעיקר מרגיע, שלא לומר רופס וסטרילי. גם מ"אפר ואבק" של פוליקר וגלעד, שיצא בשלהי שנות ה,80- אין הדים בפסקול התקופה העכשווי. אלבומים כ"חתונה לבנה" ו"אפר ואבק" מכרסמים בדחף המרכזי של הקהל הישראלי - להדחיק. הם מאלצים מאזינים לבחון את חייהם. לא בשביל זה יש כאן מוזיקה.
לפני הכול, הביצוע של אביתר בנאי לשיר "חתונה לבנה" מתרגם אותו לשפת פסקול התקופה: מעדן, מרכך, מאט, עוטף אותו בנוגות מהורהרת במקום בזעם. קולו של בנאי צלול ולא ניחר, הפרסונה שלו רגישה ופגיעה ולא כועסת, הוא פורט על פסנתר ולא על גיטרה חשמלית. זו גרסה יפה ומלוטשת, זו פרשנות לגיטימית. בנאי לקח שיר שמתאר סיוט והפך אותו לפיוט אווירתי מנומנם משהו. שוררת תחושה שהוא שרוי בנתק רגשי מסוים מהתכנים הבלתי מעורערים של התמליל. כאילו שהוא לא באמת חווה אותם. הגשתו מרוחקת מ"ריקוד המוות לאור הנרות," מהתובנה המבועתת "אנחנו זקנים, תסתכלי בתמונה" ומזיכרון "הילדים האבודים" שמתחתנים בלי להבין מה הם עושים. זו גרסה משוללת אינטליגנציה רגשית. האגרוף של חנוך היה לליטוף מהוסס, מטושטש, לא לגמרי ברור.
ספק אם פסקול התקופה ניחן בכלים הדרושים להתמודדות עם שיר כמו "חתונה לבנה." בנאי זמר מצוין אבל הוא שר כמו אדם שפשוט מפחד ממה שהשיר הזה רוצה לומר, ומרחף מעליו במרחק בטוח. זה שיר שחור, פסימי, דיכאוני, כועס ומריר. מה לעשות, זה השיר. קשה מאוד לאתר בו הלוך רוח של השלמה, ואת זה בנאי כופה עליו, מתוך מה שנראה כקושי שלו להישמע שלילי. מה שכן, "קשה לעיכול" זה לא.
חתונה לבנה. קשה לעיכול? יח''צ
נא להמתין לטעינת התגובות
