אכן, מילים קשות
שלומית אברמסון מלאה באהבה כלפי ירושלים וכותבת "כמו לפני מאה שנה". על אף שזה עלול להישמע ארכאי, ספרה "מחברת המילים הקשות" נכנס לרשימת רבי המכר. ביקורת + ראיון
הספר נפתח בסיפורה של נעמי, בתה של לונה, שביום הראשון לשנת הלימודים הרביעית שמעה את אמה מספרת למורתה שעד גיל חמש לא הוציאה מילה מהפה. עם סולומון, הסב, שהיה מבין לא רק מילים, היתה נעמי השותקת מדברת והרבה. הוא היה מפענח את המילים הקשות שהיתה נעמי כותבת ב"מחברת המילים הקשות".
לונה מתגעגעת למילים בספניולית, לבית הסמוך לים ולאווירה ברודוס. גם היא היתה שתקנית בילדותה, אך לא באופייה. היא שתקה משום שהתביישה בשפה העברית וב"ריש" הסוררת שהבדילה אותה מיתר חבריה. רחל, חברתה הטובה, התעקשה להציג אותה בפני החברים בצופים כעולה חדשה והבטיחה שיקבלו אותה יפה על אף שהיא אינה גרה בשכונת רחביה. ואכן היא מתקבלת יפה, ניסים מלווה אותה לביתה מדי ערב מתוך תקווה להתחתן איתה. חיליק, המדריך החתיך, הוא הראשון השוכב איתה.
לונה וניסים מגדלים יחדיו את נעמי המתקשה בדיבור. שולמית אברמסון מפגינה כישרון ויכולת סיפורית שמצליחה לסחוף והעלילה בנויה כך שהמתח נשמר.
המציאות בסיפור יודעת להתחנף לגיבורים, "באותו בוקר (בו עזבו את רודוס) הקפידה אסתר להשקות בנדיבות את חמשת עציצי הגרניום הנהדרים שבמבואת הבית בפעם האחרונה. אחד מהם התפרץ במלוא צבעי האדום שלו במיוחד לכבודם". המציאות יודעת גם לאכזב את לונה, הבוהה בתחתוניה מחפשת אדום, בעוד המחזור מתבושש. המציאות (כמובן) גם יודעת להיות מוכרת, ניסים המחזר העיקש, זה שנהג להקריא שירים הופך שתקן אחרי שנכנסים לבית והשגרה מכה בהם.
אברמסון מנסה לשלב עומק עם קצב סיפורי דרמטי ולטעמי, יש בו מהכל, אלא שקצת יותר מדי. היא מרבה לתאר ולפרשן את הדמויות והסיטואציות, כתיבתה מעט מלודרמטית מדי (גם חצי אונס, גם אהבה נכזבת, גם מחזר וגם סוד כמוס) וציורית מדי. חסר בו בספר, איזון עדין. ובכל זאת, כמי שגדל בירושלים נהניתי מאוד מתיאורי רחובותיה של ירושלים הישנה (רחביה, תל ארזה, רחוב אגריפס, מחנה יהודה והאזור) ולהערכתי, הירושלמים שביניכם זוכים כאן בערך מוסף.
שלומית אברמסון, בת 53, נשואה ואם לשלושה, עוסקת בריפוי בעיסוק. את כתב היד של ספרה הראשון "מעשה תמר" שלחה לכל הוצאות הספרים בארץ. כשחזרו הספרים ומכתב סירוב מצורף להם, סירבה להאמין ושלחה שוב, הפעם בשם בדוי. לבסוף התקבל ספרה על ידי הוצאת הספרים מודן, וכבר נמכרו ממנו למעלה מעשרים אלף עותקים. אברמסון הוא שם משפחתה לאחר נישואיה, שם נעוריה הוא "טרגן" והיא מצאצאיו של ר' חיים ויטל. כמו אסתריקה, גם אמה עלתה ארצה מרודוס וכמו נעמי גם היא גדלה בירושלים בשכונת "שמואל הנביא".
אברמסון המתינה בתוך במרפאה, שם התגלגל לידיה מגזין ובו כתבה המספרת על קשיי שפה. ילדה שסבלה בעבר מקשיים בדיבור, סיפרה למראיין שבילדותה לא דיברה כי שנאה את קולה. בכתבה תוארו מקרים של ילדים המפחדים מהקול של עצמם, או שונאים אותו והם מפתחים שפה משלהם. לדבריה, זה היה הרגע בו הושלמה ברעיונה דמותה של "נעמי" המתקשה לדבר.
עד כמה הסיפור הוא אוטוביוגרפי?
"הסיפור הוא לא אוטוביוגרפי אבל אתה לא יכול לכתוב מהמקום שאתה לא מכיר. אמי היא ילידת רודוס והיא לונה. הסיפורים המקסימים על רודוס הם הסיפורים שלה, שעליהם גדלתי. אבא שלי הוא לא ניסים ואני לא נעמי. הרבה מאוד מירושלים היא ירושלים שלי, ואני חושבת שיותר מכל עיר אחרת, היא הולכת ונעלמת. יש בי געגוע לירושלים ההיא, זו שגדלתי עליה, געגוע שנמצא לדעתי בכל ירושלמי".
שולמית אברמסון אוהבת לקרוא את עגנון, עמוס עוז ויעל הדיה. "כמעט ולא קוראת ספרים ישראלים שנכתבים היום, פרט
הסופרים הישראלים פשוט לא טורחים לברר כיצד הגיבור שלהם אמור לדבר?
"אני לא יודעת ולא מאשימה. אני יודעת שלי מאוד חשוב להקפיד על כך. בשפתה של נעמי כתבתי 'הם', גם על הנקבות, כי ככה מדברים היום ולא אומרים 'הן', אבל בהוצאה אמרו לי שזה לא יעבור והאנשים יחשבו שלא היתה עריכה לשונית. זה צורם היום לאנשים".
מה שלא תעשי זה יצרום, תכתבי נכון זה לא יהיה נאמן לדמות, תכתבי לא נכון זה לא יהיה נאמן לספרות, ירגישו אלה שלא מבינים את הרעיון וידעו אלה שמבינים.
"אתה מדבר על השפה כמסננת. אני קוראת לפעמים ספרים עבריים ואני לא יכולה שלא לתקן אותם, זה מפריע לי בקריאה. כשהספר הוא מתורגם, אני אומרת 'כנראה נכנס פה המתרגם באמצע', אבל כשמדובר בספרות מקור זה אחרת".
גם מספר כל יודע לא יודע הכל. אולי מספר לא חייב לדעת לדבר בשפתם של גיבוריו?
"שאלת קול המספר תמיד מעסיקה אותי. בדרך כלל אני רק משגיחה. נותנת לדמויות להוביל אותי ומדברת מתוכן, אם הן גוררות אותי אני עוצרת ומתקנת. חשוב לי מאוד לדבר מתוך הדמות, להיות ממש כמותה, כמעט. האתגר הגדול ביותר של סופר הוא לבנות בדיה ולשכנע שהיא לא בדיה, שהיא אמיתית".
אברמסון אך היא רק בתחילת הדרך - נכונו לה עוד שנים רבות של פעילות ספרותית וכוחה במותניה.
מה דעתך על מה שקורה היום בשוק הספרים?
"אני לא יודעת ולא מעורבת בכלכלה, אני יודעת שבמודן מתייחסים אליי מאוד יפה. הוצאת מודן היא ממש כמו משפחה".
את לא עושה שיקולים כלכליים בבחירת נושאי הכתיבה?
"מה פתאום, אם הייתי עושה שיקולים כאלה הייתי לוקחת לי עוד דמות תנ"כית, בת יפתח לדוגמה, וכותבת עליה. אני כותבת על מה שאני רוצה לכתוב. אני רק מקווה שבתוך כל העסקאות הגדולות של שוק הספרים לא ישכחו את הסופר הקטן".
מילה לקורא רגע לפני שהוא פותח את הספר.
"הספר נכתב עם המון אהבה וחמלה ויש לי רגשות מאוד חזקים כלפי הגיבורים. אני כמעט לא יכולה לראות אותם כדמויות ספרותיות".
"מחברת המלים הקשות", שלומית אברמסון, הוצ' מודן, עמ' 317.
נא להמתין לטעינת התגובות
