אופס, שוב לא עשיתי את זה
איתי שטרן קיווה שכל הסרטים שבריטני ספירס אכלה בשנתיים האחרונות יקבלו ביטוי רגשי ואישי באלבום החדש שלה, בלקאאוט. זה לא קרה. מצד שני, יש כאן מוצר פופ מדויק ומהודק
אם תעצמו את העיניים טוב טוב, אולי תצליחו לדמיין את בריטני ספירסבבלונד. נקי. כזה שמבקש לצייר את הבתולה הגדולה מהמערב. זו שעוד לא זיינו אותה מכל כיוון. זו שעוד לא הספיקה להוריד את הזבל בלי תחתונים ולדרוש בשלומם של צלמי הפפראצי שהפכו אותה לדמות הזוהרת בחייכם. אם לא הצלחתם, כנראה שחלה טעות במשלוח. שבב זיכרון קטן עלה באש. בריטני ספירס נעלמה מחייכם המוזיקליים. בצדק.
תעשיית הפופ האמריקנית אכזרית בערך כמו תעשיית הקוסמטיקה. בשתיהן את נראית פיצוף בסופו של תהליך. השאלה היא כמה פוטושופ עשו לך, רגע לפני ששוגרת לציבור הרחב. וזה בדיוק העניין עם "בלאקאאוט" (אלבום האולפן החמישי של ספירס): גם אם יש בו רגעי חסד אמיתיים של פופ טהור ומרוכז, הרי שהוא מטופל בכל כך הרבה שכבות איפור שלפעמים צריך ממש לעצור את כדי לזהות את דמות המבצעת.
ספירס, שיודעת דבר או שניים על טיפולים קוסמטיים (לא חיצוניים בהכרח) הבינה עד כמה חשוב לה להצטייד במפיקים הטובים בעולם בכדי להצליח ולשגר מוצר ראוי. כתגובה אוטומטית היא הזעיקה כמה אושיות עבר שעוד הספיקו לעבוד איתה לפני תקופת השפל. ראשון הגיעו בלודשיי ואבאנט (השבדים) שעבדו איתה על דברים כמו "טוקסיק" ודומיהם בכדי ליצור לה את הלהיטים הטובים באלבום.
בין הלהיטים ניתן למנות את "Piece Of Me" בו בריטני מבקשת להבהיר משהו על מצבה המגוחך כפיצה של העולם ואת "Radar" שעתיד להפוך ללהיט עצום עוד בחורף הקרוב. הסאונדים, שאפיינו כל אחת ואחת מעבודותיהם האחרונות (מקיילי החדש דרך ג'יי לו ועד האחרון של מדונה) מבליחים גם כאן עם כל מיני ביטים מהוללים שנרקחו במיוחד לכבוד "בלאקאאוט".
גם דנג'ה, מפיק העל שרקח בשנה האחרונה את האלבום הלוהט לנלי פורטדו (במה שזיכה אותה בתואר זמרת השנה בטקס האחרון של ה-EMA) מככב כאן בלא מעט רצועות מוצלחות שהופכות את האגן לתוף טם טם חשמלי. כך למשל תוכלו למצוא את "Gimmie More" שפותח את האלבום ומכיל בתוכו את האלקטרו הכי מדויק שנמצא כרגע בשוק או את "Perfect Lover" שמנכיח את הקול של בריטני בצורה הטובה באלבום.
חבל וצפוי
הבעיה מתחילה דווקא במקומות מורכבים יותר כמו ב"Get Naked", שם דנג'ה חושף קצת יותר מדי דמיון בין מה שקורה כאן למה שקרה אצל האקס (הלו הוא ג'סטין טימברלייק) באלבומו האחרון. הדמיון הזה לא בא להעיד רק על חולשת חומרים שמאפיינת את עולם הפופ בתקופה האחרונה כמו את הנהירה אחרי כל מה שמריח ממזומנים וממוזיקה שחורה ומסונתזת. אז נכון, האחרון של טימברלייק היה אלבום מופתי בכל הקשור למונחים של הפקה וגרוב אבל לעשות קופי פייסט מאלבום אחד שמכר מיליונים מרגיש כמו טריק זול.
הבעיה הגדולה ביותר עם האלבום של בריטני קשורה בעובדה הזו בדיוק: ברחבת הריקודים הצפופה בה היא מנסה להמשיך ולצמוח יש הרבה יותר מדי יורשות לכתר. מדונה, שתחגוג חמישים בשנה הבאה לא ממש מתכוונת לפנות את מקומה לאף אחת מהפקאצ'ות שנעזרות באופן תמידי במפיקי על בכדי להתגלגל
קשה מאוד יהיה לעצור את בריטני. אף בולדוזר או/ו פרז הילטון לא יוכלו לה. הכותרות הנבזיות ביותר פגשו את המצבים הנואשים ביותר בכדי לחסל לה את הקריירה, אבל היא ממשיכה לגדול. גולשת על חלומות רטובים של גברים חרמנים שמנסים לשחק אותה חזקים על ילדות. בריטני ספירס הציגה לעולם את החלום ושברו. הסיפור המוכר על "עלייתו ונפילתו של" נמצא שם במלוא הדרו. כמה חבל ששום דבר מתוך אותו הסיפור, שנגע ללב של מאות מיליוני אנשים מעבר לכדור, לא מצא את מקומו באלבום החדש. חבל וצפוי.
בריטני ספירס בלקאאוט
עטיפת האלבום
נא להמתין לטעינת התגובות
