הרחבת הריקודים
"צפוף", החדש של רוני סופרסטאר, הוא עוד חיקוי נלוז לז'אנר הבאד גירל. הנסיונות להדליק את רוגל אלפר במשפטים סטייל "מרגישה את הבס, זה הולך להיות קצת גס" עלו בתוהו
בקליפ הנלווה היא לובשת חזייה מוזהבת, אצבעותיה מרפרפות על בטנה לכיוון המפשעה, דוגמנים בתחתונים סרים למרותה כנערי שעשועים בהרמון, היא מרכיבה משקפי שמש, כה צוננת ושתלטנית, חתולה שרודה בעבדי אהבה משוחים בשמן, פורצת בריקוד עם פמליית השפחות שמשרתת אותה. עאלק משפריצה מיניות במפגן עוצמה נשית מבית המדרש שמדונה הנחילה לכוכבניות פופ. בכל האמור בשיר ובקליפ אפשר לסגור עניין מהר: מדובר בחקיינות נלוזה, במיתוג נעדר כל תחכום, בפרובוקציה מסוגננת ומהוקצעת שלא מסוגלת לזעזע משום שהיא צפויה מראש על כל פרטיה.
בכל זאת, בפסקול התקופה הישראלי זה אירוע נדיר. העידן הנוכחי בפופ המקומי מאופיין בגברים רגישים ונוגים (בראשות עברי לידר) ובנשים רוחניות ועמוקות (ע"ע "הבנות נחמה"). אהבה וזוגיות כן, סקס טהור כמטרה בפני עצמה לא, ממש ממש לא. "צפוף" מסווג את רוני כנמנית עם מגזר מיעוטים שנושאת דגלו היא דנה אינטרנשיונל. הן מייצרות שירים שמיועדים יותר לדי-ג'יי במועדון מאשר לשדרן הרדיו, הן שואפות להרקיד ולחרמן ולא "לרגש", גוף העבודה שלהן לא יזכה לגרסאות כיסוי ב"כוכב נולד" וגם לא ישתבץ בסופשבוע רגוע או בפלייליסט של יום אבל ושכול לאומי. הן ממשיכות מסורת הוליוודית ולונדונית, לא ישראלית. בשוק הפופ הישראלי אין לרוני שום מצוקת בידול. אם יש לה אחות לדרך זו יעל בר זוהר בפרסומת ל"פוקס", לא בנות "רימון" או "כוכב נולד". בכלל , היא דוברת שפה של עולם הפרסום. היא משתמשת בסקסיות בוטה כגימיק, כדי למכור את עצמה. שהבנים יפנטזו והבנות יזדהו.
רוני היא רק ילדה רעה לכאורה. שהרי היא כולה רוצה לרקוד. וזה לא הולך להיות יותר מ"קצת גס". "אז אל תגיד לי שמאוחר", היא מפצירה בבחור. אין פה יותר זימה מאשר ב"לא רוצה להסתבך עם אביך או עם אמך, רק לרקוד"! של שלום חנוך. כלומר, אין בכלל. אוצר הפופ הישראלי דל להתמיה בשירים שמהללים את פעולת הריקוד ההדוניסטית. זו נחשבת לריקנית ולדקדנטית, ולא כי היא מובילה לסקס לא מחייב אלא כי היא מסוכנת בפני עצמה, אפילו יותר מסטוץ: האדם שמאבד עצמו בריקוד חושני הוא ישות חייתית, גופנית לגמרי ולא אחראית. ישראל עדיין מעדיפה את ריקודי העם המהוגנים בלבוש צנוע ואת העמדה שמביע שלמה ארצי ב"תרקוד": קבלי ביטול, זה לא בשבילי.
אפילו "Let' s Dance" של בואי זר לגמרי לאתוס הפופ הישראלי. זמרים פה לא מציעים לאף אחד לרקוד, סתם כך. ולכן גם מעט שירי הריקוד שנכתבו רוויים באפולוגטיקה. "מה אני כבר מבקש", שאל חנוך, והשיר כולו הוא כתב סנגוריה על הזכות הפשוטה לרקוד. "אם לקרוא לזה פשע אז תזמין שוטר", מתריסה רוני. "הם רקדו את עצמם לעצמם, כמו היו לבדם בעולם", שרה יהודית רביץ ב"רחבת הריקודים". וברור שזה לא בסדר. ולכן הדגיש רוטבליט: "האושר הוא הפשע המושלם". איך שלא מסתכלים על זה, מי שרוקד בישראל מסתבך עם החוק.
רוני סופרסטאר - צפוף
נא להמתין לטעינת התגובות
