גזע הפורענות
"גזע הפורענות - המדענים של הימלר", הוא ספר חדש המגולל את סיפורו של האננארבה, מכון המחקר המדעי שהקים היינריך הימלר במטרה למצוא ראיות היסטוריות וארכיאולוגיות לקיומו של גזע ארי. "ענייני חוץ" הוא שם הפרק הראשון מתוך ספרה השלישי של הסופרת והעיתונאית הקנדית, התר פרינגל
כדי למשוך את העין העסיק קלינגספור אמנים שעיצבו פונטים חדשים ומרהיבים שגרמו למילים לגלוש באלגנטיות במורד העמודים. כדי לפתות את חוש המישוש הוא בחר בנייר בגודל לא סטנדרטי, עבה במיוחד ובעל טקסטורה עשירה ומחוספסת.
עבור קלינגספור ועמיתיו, יצירת ספרים כמוה היה כמעשה האהבה, ואוהבי ספר מברלין ועד בוסטון גנחו בהנאה בעודם מעלעלים ביצירות המיוחדות הללו.
ההזמנה האמורה התקבלה מהיינריך הימלר, מפקד הגסטפו, שירות הביטחון שנודע כאס-אס, שניהל את מחנות הריכוז של גרמניה, שלט ברשת רווחית של יוזמות עסקיות, וסיפק את שירותי האבטחה האישית של אדולף היטלר.
הרייכספיהרר של האס-אס היה איש עסוק מאוד, אבל בחייו הפרטיים נותר תולעת ספרים. הוא קרא בלהיטות, היה בעליה של ספריה פרטית גדולה ונשא את הספרים החביבים עליו עימו לכל מסעותיו. הוא הרבה להמליץ לכפופים לו על ספרים לקריאה, והעניק ספרים כמתנות לבני משפחתו ולעמיתיו הקרובים. גם המתנה המיוחדת שהפיק לכבוד יום ההולדת החמישים של אדולף היטלר הושפעה מנטייתו זו.
בכירי הנאצים שקדו על תיכנון חגיגות הגאלה לכבוד היטלר במשך חודשים, וחיפשו בקדחתנות אחר מתנות הולמות. מנהיגי קונפדרציית התעשיינים הגרמנית רכשו בסתר דפי תווים מקוריים של האופרות המוקדמות של ריכארד ואגנר, ושני עותקים של חלקים מתוך יצירת המופת של המלחין, "טבעת הניבלונגים". רודולף הס רכש קובץ נדיר של מכתבים מאת אחד מגיבוריו של היטלר, פרידריך הגדול, הקיסר בן המאה ה-18 שהפך את פרוסיה למעצמה אירופית. ומפלגת הפועלים הנציונל-סוציאליסטית, היא המפלגה הנאצית, נסחפה לחלוטין ובנתה את קן הנשרים, בית תה ומרכז לוועידות על ראש הר סמוך לעיר הבווארית ברכסטגאדן.
להימלר לא היתה כל כוונה להיוותר מחוץ למעגל התפארת הזה. הוא תיכנן להעניק לפיהרר פורטרט של פרידריך הגדול כאביר על סוס, שצייר האמן הגרמני אדולף פון מנצל; תמונה שתשתלב מצוין בחדר העבודה הפרטי של היטלר.
אבל הוא רצה לתת לפיהרר משהו נוסף, אישי יותר - סידרה של ספרים בכריכת עור שיציגו באופן אמנותי את תרומתו הפחות ידועה של מנהיג האס-אס למדינה הנאצית של היטלר. הוא החליט שהחשוב בספרים הללו יהיה קובץ גדול בהפקת הצוות היצירתי של גברודר-קלינגספור, שזו כותרתו:
האגודה למחקר וחינוך
האננאיירבה:
אבולוציה
מהות
אפקט.
האננאיירבה (Ahnenerbe) היה מכון מחקר איכותי שהקים הימלר עם קבוצת עמיתים קטנה ב-1935. משמעות המילה הגרמנית המוזרה למדי אננאיירבה היא "מורשת אבות".
משימתו הרשמית של האננאיירבה היתה כפולה; ראשית היה על המכון לגלות ראיות למעשיהם והישגיהם של האבות הקדמונים הגרמנים עד לתקופת האבן במידת האפשר, "תוך שימוש בשיטות של מדע מדויק". שנית, היה עליו להציג את העדויות הללו לציבור הגרמני באמצעות כתבות ומאמרים בעיתונים וכתבי עת, ספרים, תערוכות במוזיאונים וכנסים מדעיים.
אבל במציאות עסק המכון ביצירת מיתוסים. חוקריו הבכירים העסיקו עצמם בעיוות האמת ובתפירת ראיות מפוברקות שיתמכו בתורת הגזע של אדולף
המכון הפך לחלק בלתי נפרד מהאס-אס ושוּכן בווילה מפוארת באחת משכונות היוקרה של ברלין. הימלר צייד את המכון במעבדות, ספריות, סדנאות מוזיאולוגיות וקרנות למימון מחקר חוץ. הוא התיידד באופן אישי עם אחדים מהמדענים הבכירים. עד 1939 כבר מנתה רשימת מקבלי השכר של המכון 137 מדענים גרמנים ועוד 82 עובדי תמיכה כמו במאים, צלמים, אמנים, פסלים, ספרנים, טכנאי מעבדה, מנהלי חשבונות ומזכירות.
ההנהגה הנאצית יצאה מגדרה כדי לייצר מראית עין ציבורית של רציונליות, הגינות, ומהוגנות בורגנית. היטלר והשרים הבכירים בממשלתו השתוקקו להערצה והערכה מהקהילה הבינלאומית, ולפיכך התאמצו להציג את רעיונותיהם הפוליטיים, בעיקר בנושא הגזע, באור המחמיא ביותר. טובי האקדמאים והמדענים של גרמניה, שזכו לכבוד מבית ומחוץ, גויסו לטובת משימה קשה: לגרום לכך שהרעיונות הנאציים יסברו את אוזנם של אחרים. בקרב האינטלקטואלים המגויסים הללו בלטו במיוחד ההיסטוריונים.
להיטלר היו עמדות מגובשות משלו בכל הנוגע לעבר ולעבר הרחוק; הוא האמין שאת המין האנושי כולו, מהשוּמרים במקדשיהם ועד לאנשי האינקה במצודותיהם ההרריות ניתן לחלק לשלוש קבוצות: "מייסדי תרבות, משמרי תרבות ומחריבי תרבות".היטלר היה משוכנע, על סמך קריאת ההיסטוריה הסלקטיבית שלו, שאת הקטגוריה הראשונה מאכלסת קבוצת גזע אחת בלבד. אלה הם כמובן הארים, קבוצת גזע פיקטיבית של גברים ונשים תמירים, חטובים ובהירי שיער מצפון אירופה. לשיטתו של היטלר, רק בארים קיים ניצוץ הגאונות הנחוץ להקמת ציוויליזציה, וליצירת מוסיקה, ספרות, אמנות, חקלאות וארכיטקטורה. רק הם יכולים לקדם את האנושות באמצעות הטיית שכמם לקידום גלגלי הקידמה הכבדים.
מוצאם של רוב הגרמנים, טען היטלר, הוא מהארים הקדמונים, ומכאן שהם ירשו את ניצוץ הגאונות של אבותיהם המייסדים, וניצבו בפסגת הסולם האנושי. בתחתית הסולם הזה, בצד הנגדי, מיקם היטלר את היהודים, שאותם הגדיר כמחריבי תרבות. הוא התעקש לסווג את כל יהודי העולם כגזע אחד, למרות שמשכילי התקופה היו מאוחדים בדעה שמדובר במגוון אנושי שהתקבץ תחת אמונה דתית אחת. היטלר הכריז שהיהודים מהווים איום רציני למין האנושי, והתעקש שיש להם כישרון מיוחד להביא להכחדתם והשחתתם של גזעים אחרים.
הוא אהב במיוחד להשוות את "היהודי" לסוג של חיידק, "בקטריה אכזרית המתפשטת בתוך גופים אוהדים שמארחים אותה בתוכם. השפעתו של היהודי אף היא כזו של טפיל: הגוף המארח אותו מת כעבור זמן קצר או ארוך מרגע הגעתו".
משכילים ומדענים מחוץ לגרמניה בשנות ה-30 פטרו רעיונות אלה כדברי הבל. כך, למשל, לא היתה כל מחלוקת על תרומתם הכבירה של יהודים לציוויליזציה האנושית. בתקופה שבין 1901 ל-1939 לבדה זכו 21 יהודים בפרס נובל, מאלברט אינשטיין עבור תרומתו לפיזיקה התיאורטית ועד אוטו לוי עבור עבודתו החלוצית על נוירוטרנסמיטורים: כשלושים אחוזים מקרב זוכי הפרס הגרמנים בתקופה זו היו יהודים, למרות שיהודים היוו אחוז אחד בלבד מאוכלוסיית גרמניה.
רעיונותיו של היטלר אודות הארים היו מופרכים באותה מידה. המדענים לא הצליחו לגלות כל ראיה לקיומו של אותו גזע זהוב שיער וגבה קומה של גרמנים קדומים שהציתו את לפיד הציוויליזציה והולידו את התרבות האנושית על הישגיה המשוכללים. הערים הראשונות, החקלאות המאורגנת הראשונה והכתב הראשון, כולם הפציעו במישורים הירוקים שלצד נהרות המזרח הקרוב ואסיה, מרחק אלפי קילומטרים מהיערות האפלים והקודרים של צפון אירופה. המידע הזה היווה בעיה עבור נאצים מסורים כמו הימלר, שגילו עניין בשיח אקדמי ואינטלקטואלי. איך יוכלו להציג את הגרמנים הקדמונים ואת צאצאיהם כגזע-על בהתחשב בחלקם הקטן, אם בכלל, בקידום הישגיה הכבירים והמוקדמים של הציוויליזציה האנושית.
לשיטתו של הימלר התשובה היתה מחקר מדעי נוסף מתוצרת גרמניה, שיישען על הכוונה פוליטית נכונה. על כן הקים את האננאיירבה. הוא תפס את מכון המחקר הזה כצוות מוחות אליטיסטי, מקום הומה צעירים שאפתנים ומוכשרים ואקדמאים מבריקים ונטולי רסן, שיעניקו למדע המסורתי ניעור יסודי. אנשים שכאלה לא ימצמצו בטרם ישליכו לפח דורות של מחקרים היסטוריים ומדעיים מדוקדקים כמו לא היו אלא ערימות של פסולת ונשורת אבק. מתוך חדוות יצירה אמיתית הם יחשפו לציבור דיוקן חדש של העולם העתיק, עולם שבו גזע בלונדיני וגבוה של גרמנים קדמונים מייסד את הציוויליזציה ומביא את האור לגזעים נחותים, בדיוק כפי שטען היטלר.
זו היתה המשימה המרכזית של האננאיירבה; אך באופן פרטי היו להימלר שאיפות נוספות ביחס לגוף שהקים. הוא האמין, כמו נאצים בכירים רבים, בקיומו של יסוד פלאי כמעט, דם גרמני טהור, שזרם בעבר בעורקיהם של השבטים הגרמאניים העתיקים. בהיותו לא מדולל ולא מעורב בדמם של גזעים נחותים אחרים, סיפק ההמוגלובין העליון הזה לאבות המייסדים הגרמנים כוחות אינטלקטואליים ויצירתיים מוגברים. כך, בכל אופן, הניח הימלר. אם יוכלו החוקרים לחשוף את הידע הגרמאני הקדום הזה באמצעות ארכיאולוגיה ותחומי מדע אחרים, עשויות להיחשף דרכים נעלות לגידול חיטה ובעלי חיים, ייצור כלי נשק או ניהול החברה האנושית; כל אלה יביאו תועלת מרובה לרייך.
למלאכה חשובה זו גייסו מיטב פקידי האננאיירבה אסופה מגוונת של חוקרים ומדענים: ארכיאולוגים, אנתרופולוגים, אתנולוגים קלאסיציסטים, מזרחנים, מומחים לרונות (סימני הכתב הסקנדינבי העתיק), ביולוגים, מוסיקולוגים, פילולוגים, גיאולוגים, זואולוגים, בוטניקאים, בלשנים, מומחים לפולקלור, גנטיקאים, אסטרונומים, רופאים והיסטוריונים. הימלר ייעד אותם לעבוד יחדיו, ולחלוק את ממצאיהם. הוא הציע שכל חוקר יתרום את חלקו למה שנהג לכנות "מאות אלפי אבני הפסיפס שישרטטו את התמונה האמיתית של מקורות העולם".
על אף המטלות הדחופות הרבות על שולחנו, נהג הימלר לבדוק תכופות את דוחותיהם וניירות העבודה של החוקרים שלו. הוא התעמק בתיאוריות שלהם, נתן את דעתו על מסקנותיהם, והרבה לדון ברעיונותיהם עם הכפופים לו באס-אס במהלך ארוחות ערב. ובבוא העת, כשנקרתה הזדמנות, הוא השתמש במחקרים הללו כדי לתדלק ולהצדיק את השואה.
נתקלתי בשימוש המחושב של הימלר במחקר ההיסטורי כאשר ערכתי תחקיר לספר אודות מומיות וחוקרי מומיות. התגוררתי באותה תקופה במלון קטן בעיירה אסן שבמזרח הולנד, לשם נסעתי כדי לחזות בכמה מהמומיות המפורסמות בעולם, המתים העתיקים בביצות הכבול של צפון אירופה. עשרות גברים ונשים שומרו באמצעות הנוזל הכהה והצלול של הביצה וכך לא נכחדו הגופות במשך 2000 שנה בקירוב. אבל מה שעשה עלי את הרושם הגדול ביותר לא היה הישרדותן של הגופות אלא האופן האלים שבו מצאו רבים מבעליהן את מותם: עריפה, דקירה, שיסוף ותליה.
רכשתי במוזיאון של אסן את ספרו של הארכיאולוג ההולנדי ויחנאנד ון דר זנדן, המתאר את ההיסטוריה והמחקר המדעי סביב הקטקומבות. בערב, במלון, שלפתי את הספר מתיקי, סקרנית לגלות כיצד פירש ון דר זנדן את כל המיתות המשונות הללו. הרמתי את רגלי על המיטה והתחלתי לרפרף בין העמודים. פרק אחד בספר משך את תשומת לבי במיוחד; הוא תיאר נאום שנשא הימלר בדלתיים סגורות בפני קבוצת קצינים בכירים בבית הספר של האס-אס להכשרת קצינים בבאד-טולץ בפברואר 1937. בנאומו, הבהיר הימלר את דעתו האישית על הומוסקסואליות.
הרייכספיהרר של האס-אס ראה בהומואים כתם מביש על החברה. תרומתם הדמוגרפית היתה, לטעמו, זניחה, ורק לעתים רחוקות הם הולידו ילדים. הדבר נחשב לכשל חמור ברייך השלישי, שבו נתפסו ההולדה והאבהות כחובתו הפטריוטית העליונה של כל גבר גרמני. גרוע מכך, הימלר היה משוכנע שהומוסקסואליות היא מחלה מידבקת. הוא האמין שגברים הטרוסקסואלים עשויים ללקות בה והיה מודאג מהסכנה שהיא תתפשט לממדי מגיפה בגרמניה, בעיקר במעוזים של אחווה גברים כמו האס-אס. אם יקרה הדבר, התריע הימלר, תחליש ההומוסקסואליות את הרקמה הבסיסית של האס-אס, ותהרוס בכך את אחת מזרועותיה החזקות ביותר של המדינה הנאצית.
בנאומו בבאד-טולץ דן הימלר בדרכים אפשריות להסיר את הסכנה הדמיונית הזו המרחפת לכאורה מעל לרייך. כאן נכנסו לתמונה הגופות מהביצות. מדענים תהו זה מכבר על האופן האלים שבו מצאו את מותם האירופאים שנקברו בביצות הכבול, והציגו היפותזות שונות בניסיון להסביר את התופעה. היו מדענים שסברו כי מדובר בשבויי מלחמה שנרצחו. אחרים טענו שהיו אלה אנשים רמי מעלה שנבחרו לשמש קורבן לאלים. אך מספר חוקרים גרמנים, ובכללם אחד הארכיאולוגים הצעירים החביבים על הימלר, הרברט ינקן, אחזו בתיאוריה רדיקלית יותר: ינקן האמין שהיו אלה גורמים אנטי-חברתיים, בעיקר עריקים והומואים, שהוצאו להורג בשל מרדנותם נגד החוקים הגרמאניים העתיקים.
כל ההיפותזות הללו הסתמכו על בסיס עובדתי דל ביותר, ולא ניתן היה להוכיח ולו אחת מהן. אבל עצם הספקולציה ולפיה יתכן שגרמאנים בני תקופת הברזל הוציאו אנשים להורג בגין הומוסקסואליות מצאה חן בעיני הימלר, וסיפקה בדיוק את סוג ההצדקה שנזקק לה. "הומוסקסואלים טובעו בביצות", הוא הצהיר חד משמעית בפני קציני האס-אס של באד-טולץ ב-1937. "המדענים המכובדים שמצאו את הגופות האלה בביצות לא הבינו שבתשעים מתוך מאה מקרים מדובר בשרידיהם של הומוסקסואלים שטובעו בביצות על בגדיהם וכל היתר". ומכאן הסיק הימלר את מסקנותיו שלו: "לא היה זה עונש, אלא פשוט חיסולם של חיים בלתי נורמליים".
הימלר, בתמיכת נאצים בכירים אחרים, פעל על סמך רעיונותיו החדשים. קציני המשטרה שלו פשטו על חשודים בהומוסקסואליות ועקרו אותם ממיטותיהם, מהבארים ומבתי המרחץ שלהם, הכו אותם ותפסו את פנקסי הכתובות שלהם כדי לבצע מעצרים נוספים. חלק מהעצורים נשלחו לבתי כלא רגילים, וכ-15 אלף שולחו למחנות ריכוז. ניתנו להם מדים ועליהם תג ורוד בולט בצורת משולש, שהבחין אותם מאסירים אחרים. חלקם עוקרו במסגרת ניסויים רפואיים, חלקם היו לקורבנות ניסויים רפואיים שמטרתם היתה להופכם להטרוסקסואלים. שומרי האס-אס תרמו לסבלם, כשהרעיבו רבים מהם והעבידו אותם למוות. איש אינו יודע לומר כיום כמה מהם מתו, אך ההיסטוריון המוביל, רודיגר לאוטמן, מעריך שכשישים אחוזים מהאסירים בעלי הטלאי הוורוד המשולש במחנות הריכוז בגרמניה נספו.
צמרמורת אחזה בי באותו ערב בחדר המלון באסן, ובהמשך, כשקיבצתי את פרטי הסיפור במלואם, הסתברה לי משמעותו האיומה. בבאד-טולץ הפך הימלר פיסת ספקולציה ארכיאולוגית לעובדה מוצקה ורצחנית. הוא חישק את שנאתו העזה לאחרים אל מגדל השן של המדע. הוא הסווה את סדר היום הרצחני של הנאצים כמסורת עתיקה של העם הגרמני, הראויה לחידוש בנוסח מודרני. בידיו של הימלר הפך העבר הרחוק לנשק קטלני נגד החיים.
בקיץ 2001 התחלתי לחקור את ההיסטוריה של האננאיירבה. ציפיתי למצוא ספרות ענפה בנושא, אך התבדיתי. רק קומץ מאמרים באנגלית נכתבו על המכון, רובם בכתבי עת מדעיים; בגרמנית, במפתיע, פורסם מעט מאוד. רק מחקר אחד על צוות המוחות מצא את דרכו אל הדפוס באותם ימים. הספר, שכותרתו "האננאיירבה אס-אס 1945-1935", פורסם ב-1974 על ידי ההיסטוריון הקנדי, מייקל קייטר, שערך את מחקרו בגרמניה.
מן הראוי היה שמחקרו המצוין של קייטר יעורר דיון מעמיק ונרחב, אך רק אקדמאים מועטים בחרו להוסיף ולחקור בנושא. אקדמאים גרמנים נהגו לפטור את הפרה-היסטוריונים שפעלו בתקופה הנאצית כ"טרמפיסטים" שלא גרמו נזק. אחרים חששו להעמיק חפור בתוך האננאיירבה. כמה מהמדענים המובילים בה החזיקו במשרות אקדמיות בכירות בגרמניה המערבית לאחר מלחמת העולם השנייה, והם התנגדו נחרצות לרעיון שחוקרים צעירים ינברו בעברם. לכן, הניחו רוב החוקרים הגרמנים לכלבים נמים לישון את שנתם גם בשנות השמונים של המאה העשרים.
נפילת חומת ברלין ב-1989 קטעה בחטף עידן זה של שביעות רצון עצמית. אקים לאובה, פרופסור מוביל לארכיאולוגיה במזרח גרמניה, החל עוד קודם לכן להתעניין במחקר הארכיאולוגי של תקופת הרייך השלישי, אך עד לאיחוד גרמניה היתה דרכו לארכיוני האננאיירבה שבגרמניה המערבית חסומה. כשהתאחדו שתי הגרמניות סוף-סוף יכול היה לאובה, איש נדיב בעל חוש הומור יבש, להתחיל במחקרו אודות הארכיאולוגים של האננאיירבה. הוא עודד אחרים לבוא בעקבותיו. בנובמבר 1998 הוא אירגן כנס בינלאומי בברלין בנושא "נציונל-סוציאליזם ופרהיסטוריה". כמאה וחמישים חוקרים מתריסר מדינות השתתפו בכנס, שעורר דיון אקדמי מחודש על האננאיירבה.
עם זאת, רק קומץ היסטוריונים אירופאים עסקו בהיבט המרתק ביותר של סיפור האננאיירבה, מחקרי החוץ – ובפרט משלחות המחקר בימי השלום והמשימות של האננאיירבה בתקופת המלחמה, והאופן שבו השתמש בהן הימלר. בשנות השבעים המוקדמות גילה קייטר שפע מכתבים ודוחות שתיארו לפרטיו את אחד המסעות הללו – משלחת מחקר גדולה לטיבט בראשות הזואולוג ארנסט שייפר ב-1938 ו-1939. בנוסף, נתקל קייטר במספר רמזים לקיומם של משלחות ומסעות נוספים, לצפון אפריקה, דרום אמריקה, המזרח התיכון וסקנדינביה.
על בסיס שברי העדויות שבידו, הסיק ההיסטוריון הקנדי שאך מעט מהיוזמות האלה אכן יצאו לפועל. הוא סבר שאין ראיות לכך שהמסעות היו יותר ממשאלות לב ששיקפו אמביציה מופרזת של מנהיגי האננאיירבה.
גישה זו היתה מקובלת על היסטוריונים כמעט שלושים שנה. איזה עניין, תהיתי, היה לאננאיירבה באתרים אקזוטיים כמו האיים הקנאריים, עירק, פינלנד או בוליביה? איזו תועלת פוליטית היה הימלר עשוי להפיק ממחקר פרהיסטורי בארצות שכאלה?
יצאתי לחפש תשובה לשאלה הזו, בסיוע צוות קטן של מתורגמנים ותחקירנים. בעבודה משותפת החלנו לסרוק את אוסף המיקרופילם העצום של מסמכים גרמניים שנתפסו והועברו לארכיון הלאומי ומינהלת הרשומות במרילנד ולנבור בתיקי האננאיירבה המקוריים בבונדס ארכיב, הארכיון הלאומי שבברלין. כשמיצינו את העקבות שמצאנו במקורות אלה, הרחבנו את החיפוש לארכיונים גרמניים אחרים, עשרים ושלושה בסך הכול, ממשרדי האגודה הגרמנית לארכיאולוגיה ועד לאוסף המסמכים של סוכנות הביון המזרח-גרמנית לשעבר, השטאזי. משם פרשנו את רשת החיפוש עד לארכיונים בשוודיה, פינלנד, פולין ובריטניה, ולספריות באיסלנד ורוסיה.
במשך שנתיים כמעט טבענו בים של מכתבים, תזכירים, פרוטוקולים, דוחות, הערכות, מזכרים חשבונאיים, תיקים אישיים, רשימות ציוד, רישומי הוצאות, מאמרים שלא פורסמו וספרים שפורסמו; ים שנדמה כחסר קרקעית. בסך הכול שרדו את המלחמה כמעט 961 תיקי אננאיירבה עבי כרס, המאכלסים 60 מטרים של מדפים בבונדס ארכיב. וזה רק חלק זעיר מהתיקים שהתקיימו במקור.
תיקים רבים אבדו. בסוף המלחמה השמידו מדעני האננאיירבה ערימות של מסמכים מרשיעים, מחשש פן הדוחות והמכתבים ישמשו נגדם בבתי משפט לפשעי מלחמה.
בעוד המחקר הארכיוני מתקדם איתרתי חברי אננאיירבה שעדיין היו בחיים, וכן ידידים, קרובים ועמיתים של חברי המכון שכבר מתו. הייתי מודעת מאוד לשעון המתקתק. מקורות רבים היו חלשים או חולים וזקנים מכדי להתראיין. אחרים, מעטים במספר, חלו או מתו בזמן שבין השיחה הראשונה עימם לבין שיחה נוספת שנועדה לקביעת ראיון. הרגשתי שאם אחכה ולו חודשים ספורים בטרם אתחיל לעבוד על הפרויקט, לא תימצא עוד נפש חיה שתוכל להעיד ממקור ראשון על מחקרי החוץ של האננאיירבה.
נוסף לכל הקשיים הללו היה הסירוב הבלתי נמנע של חלק מהמקורות לדבר על הנושא. כמה מהעובדים לשעבר של האננאיירבה סירבו לחיות מחדש את התקופה, בעוד שילדיהם וקרוביהם של המתים חששו להשחיר את שמם של יקיריהם.
ובכל זאת, בסופו של דבר אנשים רבים להפתיע ניאותו לדבר. אולי כי כמי שבאה מבחוץ, מקנדה, לא נשאתי עימי את המטען הרגשי המכביד על סופרים גרמנים רבים, ואולי מפני שידעו שאינני היסטוריונית החוקרת את התקופה הנאצית אלא מדענית. כך או כך, המחקר נמשך, ואני דיברתי עם עשרות מקורות, תוך שאני מזגזגת לרוחבה של גרמניה מסילט שבצפון לאגם קונסטנצה שבדרום, ובהמשך מרחיבה את המחקר לכיוון אוסטריה, צרפת, נורבגיה, שוודיה, איטליה, פינלנד והולנד.
ממצאי המחקר מאירים את השואה באור חדש ומטריד. במשך שנים פטרו רוב ההיסטוריונים את התעניינותו העזה של הימלר בפרהיסטוריה כגחמה מטופשת ומיסטיקה מפוקפקת, מין שטות שלא היה לה כל מקום של חשיבות בתוכניותיו הגדולות של הימלר עבור המדינה הנאצית. אך המידע החדש שבידינו על מסעות המחקר של האננאיירבה משרטט תמונה אחרת לחלוטין.
זמן קצר לאחר הקמת המכון, החל הימלר לממן משלחות מחקר ברחבי אסיה ואירופה. מחקר החוץ הזה הקנה לרייכספיהרר של האס-אס שליטה לא רק על עברה הרחוק של גרמניה, אלא גם על עתידה. הימלר תיכנן להשתמש באנשי אס-אס בלונדינים וגבוהי קומה ובנשים נבחרות כדי לזקק באופן מדעי תמצית ארית טהורה. באמצעות הידע שאספו מדעני האננאיירבה התכוון הימלר ללמד את אנשי האס-אס את כללי המשפט, הדת והחקלאות של הגרמאנים העתיקים, ולהכשיר אותם לחשוב כמו אבותיהם הקדמונים. בבוא השעה הוא תיכנן להקים התיישבויות חקלאיות של אנשי אס-אס בגרמניה ובמקומות מסוימים במזרח, מקומות שבהם, כך האמין, שגשגו אבותיה המייסדים של גרמניה בעבר. שם, קיווה, הם יהפכו על פניו את תהליך שקיעתו של המערב ויצילו את האנושות מדעיכה.
לשם כך היה הימלר מוכן ומזומן להקריב ולהחריב את חייהם של מיליוני בני אדם. את רוב תושבי המקומות שהיו אדמות אריות לכאורה, האמין הימלר, יש לנשל מאדמתם, לגרש בכפייה, ולהרוג או לשעבד. כמו כן יש להשמיד את כל היהודים בעולם, כדי למנוע הישרדות "חיידקים" יהודיים שעשויים לזהם ולהרוס את המושבות האריות. כך תיעקר מן השורש המגיפה היהודית.
כדי להכין את הקרקע לתוכנית מפלצתית זו, שיגר הימלר לפני המלחמה שמונה משלחות מדעיות למסעות מחקר. בסיועם של מנהל האננאיירבה, וילפרם סיברס, וסגנו רך הדיבור, וולטר ווסט, נסעו מדענים ברחבי אירופה ואסיה לחריטות סלע מתקופת הברונזה בשוודיה, בתי כפר של שאמאנים בפינלנד, ארמונות מעוטרי תחריטים בקרואטיה, ומקדשים חרבים של מלכים פרתיים בעירק, מערות פליאוליתיות מסתוריות בצרפת וחורבותיהן החידתיות של ישובים עתיקי יומין ביוון, מנזרים קדומים בטיבט ודיונות חול נודדות בחופי לוב.
בנוסף, תיכננו פקידי האננאיירבה לפחות עוד ארבעה מסעות – לאירן, לאיים הקנאריים, להרי האנדים שבדרום אמריקה ולאיסלנד. פרוץ מלחמת העולם השנייה אילץ את הימלר לדחות את מועד קיום המסעות הללו לתקופה בלתי מוגבלת.
יעדי מסעות המחקר, הן אלה שיצאו לפועל והן אלה שנותרו בגדר תוכנית בלבד, היו מגוונים ביותר. עם זאת מטרתן של רוב, אם לא כל, המשלחות, היתה להוכיח את העליונות הארית או לחשוף סוג כלשהו של ידע ארי קדום. הרמן וירת, הולנדי אקסצנטרי וראוותן בעל תועפות של קסם אישי יצא לשוודיה כדי לחשוף את מה שהיה, כך האמין, שיטת הכתיבה העתיקה בעולם: כתב ארי קדום. ירגו פון גרונהאגן, בן אצילים פיני צעיר וטוב מראה שהתייצב בצעירותו לכמה אודישנים לסרטי קולנוע, פשט על אזורים מרוחקים במזרח פינלנד כדי להקליט ולצלם טקסים מאגיים עתיקים. הוא האמין שהיו אלה ריטואלים דתיים של הארים הקדמונים שנמסרו מדור לדור.
ההיסטוריון הקלאסי הנחשב פרנץ אלטהיים והמאהבת שלו, הצלמת אריקה טראוטמן, יצאו תחילה לקרואטיה וסרביה ולאחר מכן לעירק, כדי לחקור את תפקידם של ארים בלונדינים באימפריה הרומית (אגב כך הם גם אספו מידע מודיעיני על צינורות הנפט העירקיים ועל המנהיגים המקומיים עבור שירות הביטחון של האס-אס). ההיסטוריון ההולנדי החתרני, אסיין בוהמרס, תר אחר שרידי טקסים ואמנות ארית בציורי הקיר שבמערות דרום-צרפת. ארנסט שייפר, איש תזזיתי שמזגו הלם את שיערו האדום, וברונו בגר, המומחה של האס-אס למדעי הגזע, יצאו למסעות רגליים בטיבט כדי לחשוף עקבות של כיבוש ארי בהימלאיה. בעודו שם ערך שייפר מיפוי של מעברי ההרים בהימלאיה ואסף מידע צבאי רב ערך אודות מנהיגים מקומיים ונאמנותם לבריטניה.
הימלר קיבל דוחות מפורטים ותדריכים אישיים על כל המסעות הללו. הוא היה מרותק לאופן בו קיבצו מדעני האננאיירבה "מאות אלפי אבני פסיפס". אך הכרזת המלחמה של בעלות הברית ב-1939 שיכנעה אותו כי נדרש דבר מה נוסף. הוא רתם את מנגנון האננאיירבה ישירות לשירות המאמץ המלחמתי. אחרי מתקפת הבזק הגרמנית על פולין הוא שיגר את הארכיאולוג פטר פאולסן יחד עם משלחת חוקרים לוורשה כדי לבזוז את המוזיאונים הפרהיסטוריים החשובים של העיר הכבושה, ולגנוב כל פריט בעל ערך שמוצאו נראה גרמני.
לאחר מבצע ברברוסה ב-1941 שלח הימלר צוות קטן בראשותו של הרברט ינקן, החוקר שהיה אמון על התיאוריה ההומוסקסואלית בעניין הגופות שבביצות הכבול, לתור אחר ראיות לקיומה של אימפריה גרמאנית עתיקה בקרים. הימלר קיווה שהממצאים יחזקו את טענתה של גרמניה לבעלות על האזור ויצדיקו את תוכניתו, שזכתה לאישורו העקרוני של היטלר, לגרש את רוב תושבי המקום ולהקים בו מושבות עבור אנשי אס-אס ונשותיהם.
הימלר גייס את חוקרי האננאיירבה גם לפתרון "הבעיה היהודית". ב-1942 נתקלו פלוגות הרג ניידות של האס-אס שפעלו בקרים ובקווקז בקושי בלתי צפוי. יהודים ומוסלמים חיו שם אלה לצד אלה מזה כאלף שנים, התחתנו אלה באלה וחלקו מנהגים עתיקי ימים, מסורות דתיות ושפות דיבור. התוצאה היתה תערובת אתנית שבלבלה את יחידות ההרג של האס-אס. מיהו יהודי? ומי איננו? ואילו תכונות פיזיות מבחינות בבירור את ה"גזע" היהודי מכל האחרים?
בחיפושו אחר תשובות הטיל הימלר על שני מדעני האננאיירבה המהימנים עליו ביותר, ברונו בגר וארנסט שייפר, לצאת למשימת מחקר מדעית בקווקז. כשנה לאחר מכן הגיע החיפוש הסודי של בגר אחר מידע אודות היהודים לשיאו באחד מפשעי המלחמה היותר ידועים לשמצה של מלחמת העולם השנייה: אוסף גולגלות היהודים.
כדי לשוות לכל הפעילויות הללו תדמית של מחקר מדעי, טיפחה האננאיירבה חזות של יושרה מקצועית טהורה. אנשי הצוות של המכון המשיכו בחייהם בשלווה, וביצעו את כל המשימות הרגילות שעליהם אמונים אנשי מדע וחוקרים אקדמיים. הם פירסמו ספרים ומאמרים מדעיים בכתבי עת; הם הרצו הרצאות מלומדות; הם הציגו תערוכות במוזיאונים ואירחו כנסים מדעיים; וב-1939, כשהחברה של גרובר-קלינגספור הפיקה את הכרך המהודר שלה בפקודתו של הימלר, הוצגה בו האננאיירבה כמכון מחקר מן השורה, המכריז בחומרה על עקרונות היסוד שלו: "לעולם לא להגביל עצמנו מתוך צרות מוחין לדוגמות ודוקטרינות; לקיים מחקר מדעי מתוך מחויבות עיקשת לאמת".
האננאיירבה היתה יצירת מופת של גניבת דעת, אחת מרבות שהפיק הימלר. כדי להבין אותה לעומקה, יש לחזור לנקודת המוצא, וללמוד אודות מייסדה, היינריך הימלר.
נא להמתין לטעינת התגובות
