מותר לדבר על הנכבה
ברק ותומר היימן ביקשו להפוך בית ספר מעורב של יהודים וערבים למבחנת ניסוי שתשקף את הקונפליקטים הגדולים שלנו. בדרך הם נפגשו עם השואה, יום הזיכרון הפלשתיני והמילה האסורה - הנכבה. ראיון לקראת שידור הסרט "גשר על הוואדי", הערב בערוץ 1
חריג, כי התוכן הוא סוג של חומר נפץ, במונחים המקומיים שלנו: קבוצת ילדים וערבים מגיעים לבית ספר מעורב בכפר קרע בכדי לדבר על עניינים שעולים על סדר היום - כיבוש, שואה, נכבה (יום הזיכרון הפלשתיני), יום העצמאות ועוד כהנה וכהנה בעיטות לבטן החשופה של הציבור הישראלי והערבי גם יחד.
האחים היימן, שביקשו לתעד את שנת הלימודים הראשונה בבית הספר לא בדיוק ידעו מה מצפה להם. בדרך, שהייתה רצופה כוונות טובות, הם נפרדו מ-30 אלף דולר שהושקעו בימי צילום של שנת לימודים שלא נפתחה בסופו של דבר. הם נתקלו בחומות בירוקרטיות של הממשל, שהתנגד (בתחילה) לפתיחתו של המוסד ונאלצו לחשוב מחדש עד כמה בוער להם לשים את מיטב כספם וזמנם בפרויקט ההוא, שנראה באותה תקופה כמו הימור עצבני.
בסופו של תהליך התקבלה יצירה מרגשת ומכאיבה כאחד. באחת הסצנות המרגשות בסרט נראים ילדי הכיתה (יפים ואינטליגנטיים בצורה יוצאת דופן) בשיעור אודות הנכבה. אותו יום זיכרון פלשתיני שמתעד את פלישת הכוחות הישראליים לכפרים הפלשתיניים ב-1948 מתכתב עם שיעור אחר בנושא השואה. אותה התכתבות מעלה שאלות קשות אצל התלמידים ואלו מנסים להבין איך יכול להיות שהיהודים גירשו את הערבים מהבתים שלהם. שואלים בתמימות תהומית ומכמירת לב. והתשובות- קשות עוד יותר.
צריך לא מעט אומץ בכדי להתעמת עם הזיכרון הפלשתיני והיהודי באותו הסרט, באותה כיתה, באותה מחברת. צריך לא מעט אומץ בכדי לשאול את השאלות הקשות הללו ולחפש להן תשובות שלא מתמצות בשירבוטים מאי אלו מחנות שלום, שכה התרגלנו להתהדר בהם.
תגידו, אתם חושבים שיש לסרט הזה סיכוי לדבר גם לאנשים שלא חיים כאן?
ברק: "הסרט הזה תופס אנשים בכל מקום שיש בו סכסוכים על רקע לאומי- דתי או לאומי כי הוא מציע סוג של אלטרנטיבה. במובן הזה יש בו אלמנט חינוכי ולא רק קולנועי. כשהקרנו את הסרט באמסטרדם, קם מישהו ממערכת החינוך ההולנדית ואמר שלדעתו כל בית ספר חייב להקרין את הסרט הזה. מהבחינה הזו, אנחנו שמחים שהפכנו את זה לסרט כי הרבה יותר קל להביא את זה לכל מיני יעדים".
תומר: "בסדרה, לא כל אחד יכול לבוא ולראות את כל הפרקים. גם היה לנו חשוב שזה יוקרן בלי מעברי פרסומות, לכן מאוד טוב לנו שזה מוקרן בערוץ הראשון. לא יכולנו לאפשר את זה שמדיבורים על הנכבה נעבור פתאום לפרסומת של טמפונים. חוץ מזה, אני רואה ערך בזה שזה יוקרן דווקא בשידור הציבורי".
מצאתם הבדלים בתגובות של צופים בארץ ובחו"ל לסרט?
ברק:
תומר: "נראה שהאנשים בארץ חושבים שיש להם בעלות על השנאה. כאילו רק לנו יש קונפליקטים אבל תכלס, אפשר למצוא את זה בכל מקום. אנחנו לא המצאנו את השנאה בין עמים. המצחיק הוא שבחו"ל הם מתקשים לעקל את העובדה שיהודים וערבים יכולים לשהות במקום אחד מבלי להרוג אחד את השני".
ברק: "אחד הדברים שניסינו להראות הוא הכאב שבדיון הפתוח שמתקיים בתוך בית הספר. דיון אמיתי וכואב. האג'נדה של האנשים שמנהלים את המקום הזה מבקשת לא להיבהל מהכאב הזה אלא לעבוד דרכו. אם זה יצליח בטווח הארוך או לא זו שאלה טובה אבל אני חושב שכמו שאומר אחד הגיבורים "עצם זה שהבית ספר הזה עומד וקיים- זו ההצלחה עצמה".
ואיך היו התגובות של המתועדים?
תומר: "אחרי שהצגנו את הסרט בפני הקהל של המורים וההורים נוצר לא מעט כעס. טענו בפנינו, במידה לא מועטה של צדק, שהראינו רק את רגעי המשבר. שלא חשפנו את הרגעים הפסטורליים. העניין היה שהכעס הגיע משני הצדדים. גם היהודים
ברק: "אני חושב שההתרעמות הדו צדדית הזאת קשורה בקשר ישיר לעובדה שלא מדובר כאן בסרט על הקונפליקט הישראלי ערבי אלא גם כמשהו שמעלה סוגיות של זהות דורית, גברית- נשית ועוד כל מיני".
למטה: מתוך "גשר על הוואדי" באדיבות ערוץ 1
הסרט הזה מתעסק בנושאים סופר רגישים. הרגשתם שאתם צריכים ללכת בין הטיפות?
תומר: "בניגוד לסרטים אחרים שלנו, כאן לא השתמשנו בכלל בקריינות. הדעה שלנו לא נמצאת בתוך הסרט. עד היום אנחנו מתווכחים ולא לגמרי מסכימים לגבי העניין הזה".
ברק: "בסופו של דבר, 'גשר' הוא סרט על מאבקם של קבוצת הורים מעורבת מכל מיני מקומות בקשת הפוליטית שהמשותף להם הוא הרצון לגדל את ילדיהם בצורה אחרת מהדרך שבה הם גודלו. מבחינת ההורים האלו, הם כבר 'חולים', לילדים שלהם עוד יש תקווה".
תומר: "בסופו של דבר אנחנו קורבן של מערכת השלום המסורתית. נוטים להתעלם מכל ההיסטוריה שרוויה ברגשות ונקמות. הרי שום דבר לא מתחיל מכאן ומעכשיו. כל אחד מחזיק בבטן איזו תיבת פנדורה ואף אחד לא ממש מדבר עליה. הרבה מאוד אנשים לא יודעים אבל אפילו במערכת החינוך הערבית, אסור על פי חוק ללמד את הילדים על הנכבה. אז באופן כל כך אירוני, דווקא בבית ספר יהודי- ערבי פתאום יש את הלגיטימציה לדבר על הדברים".
בישראל כמעט ולא מזכירים את עניין הנכבה בכלל. חששתם להעלות את הנושא לדיון?
תומר: "בצילומים של יום הנכבה נתקלנו בבעיה. הצלם שהיה לנו הגיע לצלם בכיתה את הטקס של הילדים הערבים ופתאום התחילה צפירה לזכר חללי צה"ל של יום הזיכרון. זו הייתה אמורה להיות אחת הסצנות החזקות בסרט ופתאום הצלם שלנו מוריד את המצלמה ועומד דום. הוא, מבחינתו, רצה להיזכר בחברים שלו, שנפלו בקרבות של ג'נין. אני חושב שהסיטואציה הזו מבהירה עד כמה אנחנו גדלים רק על בסיס הכאב שלנו. אתה לומד להתרגש אך ורק מזה, בשעה שבאותו זמן וכמעט באותו מקום מישהו שר את 'בילאדי בילאדי' על חורבן הבית שלו. ברגע נתון, במדינה נתונה, יש שני נרטיבים".
אתם מרגישים שהסרט שלכם שולח משהו אופטימי לקראת סופו?
תומר: "צילמנו בערך 450 שעות (כולל אלו שירדו לטמיון בשנה הראשונה) שמתוכם יצא סרט של 56 דקות. אני חייב להגיד, גם אם זה לא נורא נעים, שבמובן מסוים הסרט עשה עוול למציאות היומיומית של בית הספר. בסופו של יום הילדים האלו לא נמצאים תחת המכבש של הקונפליקט כל הזמן".
ברק: "ניסינו ליצור כאן מראה לציבור הישראלי – ערבי כאחד. להעלות סוגיות בוערות דרך הסיפור של בית הספר. הרי הכי קל לשבת כל היום בבתי קפה ולבקר את היוזמה הזו. אפשר למצוא עשרות סיבות למה המיזם החינוכי הזה דפוק אבל בתכלס, האנשים שהקימו את המקום הזה הם חבורה של אנשים מאוד אמיצים שעשו דבר עם משמעות ציבורית רחבה כך שאני חושב שבצד כל הבעיות, צריך להיות הרבה כבוד כלפי המוסד הזה".
נא להמתין לטעינת התגובות
