אל קונדור א פסה
אז מה אם סיינפלד והאחים כהן ירדו על האיגלז. רון מיברג מכתיר את 'Long road out of Eden' בתור אחד השיאים המוזיקליים (המעטים) של השנה. חבל שאפשר להשיג אותו רק בוולמרט
באופן פורמלי שלטו האיגלז באמריקה בשנים 1971-1980, ובשנים הללו ערכו סיבוב מלא: מלהקה שקידמה באופן הדוניסטי בוטה ביותר את סגנון החיים הדקדנטי בקליפורניה ללא שמץ של הומור עצמי, עד שני אלבומיהם האחרונים, Hotel California ו-The long run, שבהם קרס סגנון החיים הזה על ראשם והייתה לאיגלז היושרה האינטלקטואלית וההומור הנחוץ כדי להפנות את הפתוס נגדם.
במיטבם עשו האיגלז את שעושה ראלף לורן, שהחודש מלאו 40 שנה לשליטתו במרחב האופנתי האמריקאי. כמו לורן, איפה שהאתוס האמריקאי לא היה הרואי וקומוניקטיבי דיו, האיגלז שיפצו אותו. למרות שהמראה והסאונד הצטופפו תחת הכותרת וינטאג', אמריקה לא התלבשה מעולם כמו ראלף לורן ולא נשמעה כמו האיגלז. ועדיין, שני המחוללים התרבותיים הללו יחד, שימשו משך שנים רבות כנספחי התרבות המוצלחים ביותר של אמריקה. כדי להסיר ספק עבור מי שמחפשים את מהות החיים בקופה הרושמת, אלבום מיטב הלהיטים של האיגלז, שיצא כאשר כבר לא היו, הוא אלבום הרוק הנמכר ביותר בתולדות אמריקה. וזה כבר אינו נושא לוויכוח.
הקשיבו כאן לשיר Long road out of Eden
28 שנים אחרי אלבום האולפן האחרון שלהם, ואחרי שתי התאגדויות אד-הוק – סיבוב הופעות ואלבום בהופעה חיה (עם ארבעה שירים חדשים) When hell Freezes over (1994) וסיבוב הופעות נוסף, "סיבוב הפרידה, פרק 1" (2005) ומוצרים נלווים – הניחו האיגלז על המדפים ב-30 באוקטובר, אלבום כפול חדש, Long road out of Eden, ובו 20 שירים מקוריים.
גם אם מקור חלק קטן מהשירים ברפרטואר הוותיק שלהם, הרי שהם מעולם לא הוקלטו באולפן. אלה אינן החדשות הטובות; אלה החדשות המצוינות. בהרכב הכולל את האבות המייסדים, דון הנלי וגלן פריי, וג'ו וולש וטימותי ב. שמידט, הנמצאים על הסיפון כרבע מאה, האלבום החדש הוא טנק שמדפיו סגורים הצולף על סביבותיו שירים חודרי שריון ותחמושת חודרת ציניות. הוא בעיקר חסין ביקורת. השבועון EW נתן להם A- מנומק; רולינג סטון העניק להם 4 כוכבים מנומקים אף יותר, שזה חצי כוכב יותר מאשר קיבל "חלומות כרום 2", החדש של ניל יאנג.
החדשות הרעות הן שהאלבום נמכר באופן בלעדי בוול-מרט. בשנים האחרונות סימנה וול-מרט את כל מה שרע בצרכנות האמריקאית; יחס גרוע לעובדיה, ביטוח רפואי לא הולם, חוסר ידידותיות לסביבה והתנהלות אנטי-ירוקה בעליל. במהלך מבריק של ראשיה, שדדה וול-מרט את מיטב הכוחות
ועדיין, קשה להבין מדוע העדיפו האיגלז לעקוף את כל המשווקים היותר טבעיים, כמו הענק המקוון "אמאזון" וחנויות מוזיקה נבחרות, ובחרו בוול-מרט. מי שנדרש לסוגיה הזאת בראיונות הוא דון הנלי, שאביו, סוחר קטן, נמחק בידי רשת ענק. האיגלז תמיד היו גדולים יותר מאפולוגטיקה לשמה, אבל הנלי מסביר ששיתוף הפעולה כמובן משתלם ושהלהקה התרשמה לטובה ממה שוול-מרט הראתה להם ויצרה קשר אישי טוב עם מנהליה. כשזה בא ממי שבעשרים השנים האחרונות היו מעורב במאבקי שימור אקולוגיים ובקרבות מאסף על כל שלולית היסטורית, לא קל לפטור את הדילמה בתאוות בצע בלבד.
הייתי בסניף וול-מרט המקומי ביום שלישי השבוע, חנות שבדרך כלל אינני בא בה, והסטנד של האיגלז היה עמוס באלבום החדש אבל לא התרשמתי שהייתה התנפלות רבתי. אבל זה מיין. כאן לא מתנפלים על דבר.
עדות בוטה למה שקרה לי (לנו) בשנים שחלפו מאז האלבום האחרון של האיגלז היא, שכדי להאזין לחדש במסירות הראויה, העדפתי להעביר את המוזיקה למחשב וממנו להוריד אותה ל-IPOD. ה-IPOD שלי כבר ב-9,000 שירים ועוד ידו נטויה, אבל בעודי יושב מול המחשב ונאנק נוכח האיטיות שלו, לא יכולתי שלא לתת דין וחשבון על המעקף התמוהה הזה. סיבותיו רבות, אבל עובדה.
בימים האחרונים הייתי במצב רוח מחורבן יחסית, לכן לא הייתי בטוח אם תגובתי האינסטינקטיבית לאיגלז החדש היא אינסטינקט פבלובי של מי שלא הסתיר את אהדת האיגלז שלו בעבר, או משהו אמיתי שעמד במבחן קריטריונים לגיטימיים של ביקורת. כמובן שמיד עברתי להאזנה שניה. האלבום הראשון מתוך השניים, מהווה יותר מהוכחה חותכת וחד משמעית שהאיגלז לא שכחו כלום וגם למדו כמה דברים חדשים.
יש בו את הלהטטנות (מלשון להיטים) הרגילה שלהם ואת היכולת לגרום למאזין לזמזם בהתלהבות את הפזמון החוזר כבר בשמיעה ראשונה, יכולת שהייתה בעיקר לביטלס. ברוב השירים חל שדרוג משמעותי של המילים וההיגד. בעיקר בשל תפישת העולם של דון הנלי, ציניקן הבית, שכבר שנים רבות רואה את אמריקה דרך פריזמה ביקורתית כולל חסרונותיו ותעלוליו שלו ושל בני דורו. "אנחנו בני שישים", אמר הנלי בראיון, "ואחד הדברים שאפיינו אותנו זו היכולת לשבת מהצד ולהתבונן במה שקורה ולנסח אמירה רק כאשר אנחנו מוכנים". על פי Long road out of Eden, האיגלז מוכנים.
הטענה ההיסטורית נגד האיגלז לא הייתה שהם לא יודעים לכתוב. הטענה הייתה שהם היו מגויסים להפצת האידיאה הקליפורנית על החיים הטובים עד אובדן חושים. ממלון קליפורניה ואילך הפכו האיגלז, בעיקר בחייהם הפרטיים, קורבנות של סגנון החיים הקוקאיני. מבלי שאמצו טון מטיפני, מצליחים האיגלז באלבום החדש לשים ללעג את כל מה שעברו כדי להגיע לגילם הבשל. השירים החדשים מזכירים את יכולת הכתיבה הנדירה שלהם, את הסינרגיה המיוחדת הנלי-פריי, את עיבוד הקאנטרי-רוק והפריטה המחושבת אך האותנטית על נימי לב.
האלבום הראשון הוא תמצית כל מה שהיה טוב בקדנציה הראשונה שלהם, פלוס בשלות רעיונית שבאה עם הגיל. השיר הראשון, א-קאפלה מרגש, מזכיר שלפעמים היו משווים אותם לקרוסבי, סטילס, נאש ויאנג ולפעמים את ק.ס.נ.י אליהם. בעבר גילו באיגלז רגישות גבוהה יותר לצרכים האינדיבידואליסטים של חברי הלהקה. עכשיו עושים הנלי ופריי מה שצריך כדי להבטיח שהאלבום יצליח. מה שאומר שוולש ושמידט זוכים לשיר פחות מההקצבה הרגילה שלהם. וולש הוא נגן גיטרה מצוין, וודאי אחד הטובים בשטח, אבל בשירה הוא יושב על הכיסא שהיה שמור לרינגו בביטלס. ליצן חביב. קולו הגבוה של שמידט, עם הנטייה לפלסטו, טוב למשימות מיוחדות.
באלבום השני מניחים האיגלז את הגיטרות האקוסטיות ומתחברים לחשמל. גם את זה הם ידעו לעשות טוב מאחרים. השיר הפותח שעל שמו נקרא האלבום, דופק שעון ב-10:15 דקות, והנלי יורה בו בכל מה שזז. המלחמה בעיראק, הנשיא בוש, הדרך האמריקאית. באלבום השני האיגלז חוזרים לתדמית הנערים הרעים, אלא שהנערים כבר בני שישים ומה שלא לימד אותם השכל לימד אותם הגיל. מאז שנפרדו מדון פלדר, נגן הגיטרה השני, נעזר וולש בנגני אולפן מעולים כדי לעבות את הסאונד. כך מצליחים האיגלז לנוע בטווח שבין ידידות אקוסטית לצליל חשמלי שמן.
בעבר לא התנדבו האיגלז לצרף לתקליטים שלהם את מילות השירים. הפעם, מגאווה אני מניח, הם מופיעים בחוברת קטנה כגודל עטיפת דיסק. כאשר גברים בני שישים אורזים מוזיקה לבני דורם, עליהם להיות מודעים לעובדה שהמילים קטנות מדי ואינן קריאות. זה מרגיז. לא נמצא שום מצב שבו הצלחתי לקרוא את המילים בעזרת משקפי הקריאה. אפילו הורדתי אותם וניסיתי להצמיד את החוברת המיניאטורית לפרצוף ולפזול. גם זה לא עבד.
אני בטוח שנמצאו אפיקי מכירה של האלבום בארצות אחרות שאין בהם וול-מרט ושהאלבום בהישג יד. המלצתי היא להניח דעות קדומות, לחץ חברתי וציניות בצד וליהנות מאחד השיאים המוזיקליים המעטים של השנה המגיעה אל סופה. לא בכדי נאמר על האיגלז שהיו הלהקה האמריקאית הטובה ביותר.
נא להמתין לטעינת התגובות
