ישרא-טראש
לא משנה אם קוראים לזה אתניקס, מוסקבה או טוטובל. הטקסטים של זאב נחמה יהיו תמיד מגוחכים, כאלה המנסים לשווא להגיד משהו, בניגוד לפופ הטבעי וחסר היומרות שלו
ואולי זו הסיבה שזה עבד כל כך הרבה שנים. הדימוי האפרורי השתלב עם ההתעקשות שבארץ בכל זאת אי אפשר לייצר סתם פופ. צריך להגיד משהו. צריך אמירה. אנחנו בסופו של דבר לא יורו טראש אלא מדינה רצינית. נחמה הוא כמו הנובוריש שמתעקש לתלות על הקיר ציור שהוא לא מבין. אין לו באמת טעם. ובכל זאת, הוא שואף אל האמנותיות. בעוד פסקול התקופה הולך ומתרוקן משירת נתן יונתן ואלכסנדר פן שבה קישט צביקה פיק את להיטיו בשנות ה-70, היא הוחלפה על ידי אתניקס בשירתו של נחמה. דחליל של שירה, שירה מזויפת - כאילו אולטרה מתוחכמת ובעצם ריקה ומנוונת. במובן הזה ייצג נחמה התרוששות של התרבות הישראלית. הטקסטים שלו הרי אמורים היו להתקבל כבדיחה. העובדה שבמשך תקופה ארוכה היה מדובר בלהקה הישראלית המצליחה ביותר בישרה את מצבו העגום של הפופ הישראלי כיום: לא אומר מאום אבל עושה את זה בפרצוף מיוסר והרבה טקס בגרון.
"מים" הוא סינגל של טוטובל, הרכב שהסתעף מאתניקס וכולל שלושה מחבריה. מדובר בשיר רוק חביב למדי, שחוץ מלהוכיח שנחמה מסוגל לפעול מחוץ לסוגות האלקטרו והים תיכוני, משמש כעוד אירוע לא מהדהד בפסקול תקופה שדל גם כך בנקודות ציון משמעותיות. אלא שנחמה, כדרכו, מפזר על הלא אירוע הזה חופן אבק חידתי. הכלב בחליפה בצילום העטיפה נראה כמו משהו של פינק פלויד. למים בשיר יש כמה תכונות אפוקליפטיות, הם עולים ונופלים ונכנסים לדם ואפילו הופכים לכבדים, כמו בכור גרעיני. מילא שיורם פויזנר אינו דיוויד גילמור, נחמה הוא לא רוג'ר ווטרס וגם לא סיד בארט. ואם כבר הוא מנסה להיות משהו זה האחרון ולא הראשון. "מים" הוא גרוע בתור נונסנס, גרוע בתור מלל מופשט, ואם הוא התכוון להגיע ליעד קונקרטי יותר הרי שהוא אבד בדרך.
יתרה מזאת, כמקובל בפסקול התקופה, גם במיזם שנועד מראש להיות מסחרי פחות, לנחמה פשוט אין היכולת ליטול סיכונים אמיתיים, להתפרע, להשתולל, לייצר דבר מה באמת לא צפוי, להלהיב או להמציא את עצמו מחדש. גם בלי קליסקי הוא נותר זאב נחמה: מייסד הישרא-טראש.
טוטובל, מים
עטיפת הסינגל
נא להמתין לטעינת התגובות
