סרט שואתי

"סטאלגים", הנוגע בהיבטים הפורנוגרפים של השואה, מספר את סיפורה של חברה מוכת פוסט-טראומה שמנסה לשכב על ספת הפסיכולוג, אף על פי שהיא יודעת שלא יהיו תשובות חד משמעיות

פוריה גל | 31/10/2007 9:14

וידאו: סטאלג סטאלגיס nrgtv

בתל-אביב של שלהי 2007 יוצאים לבלות בבר שקוראים לו "שיקסע" ואם אין מקום קופצים ל"מענטש", נוסעים לחופשות בברלין, לומדים גרמנית ועושים סרטים על שואה ופורנוגרפיה. סוג של ניסיון התאוששות. סוג של נורמליזציה. גם הסרט של ארי ליבסקר "סטאלגים", ששודר אמש בערוץ יס דוקו, מבקש להיות עוד תחנה במסע ההחלמה הזה ממה שנהוג לומר שאי אפשר להחלים ממנו. אחרי הכל, עיסוק קולנועי מפוכח בהיבטים הפורנוגרפיים של השואה זה סוג של פריבילגיה, שיכולה להתרחש רק כמה עשרות שנים אחרי.

הסרט "סטאלגים" הוא בעצם מסע אל המודחק של החברה הישראלית. דרך זווית הצילום, חדרי המדרגות האפלוליים, פניו המוחשכים של אחד המרואיינים, סצינות החיפוש והנבירה בחנויות ספרים יד שנייה, צילומי הארכיון וצילומי השחור-לבן שמעניקים נופך גלותי, "היסטורי" לפניהם של המרואיינים.

הסרט אמנם מתחיל בחקירה בעקבות שורשיהן של אותן חוברות פורנוגרפיות, ובהן קצינת אס.אס בלונדינית להכאיב רודה בטייס אמריקני שבוי, ובשאלה מי באמת חיבר אותן. אבל כוחו הוא דווקא בזה שהוא ממשיך לחקור אל מעבר להן, ולא עוצר באדום: אל המיניות התזזיתית והחבולה של ישראל בשנות ה-60' וה-70', אל התת מודע הקולקטיבי שלנו, שהיה אז – אפילו יותר מהיום – מרושת בגדרות תיל ובצלבי קרס, ואל התחנות המשמעותיות במסלול המפותל שעבר שיח השואה הישראלי, החל ממשפט אייכמן, היחס המורכב לניצולי שואה, והשאלה האם היו או לא היו אותן "פלד הורה", זונות שדה ששימשו את החיילים הנאצים באושוויץ.

בשורה התחתונה, "סטאלגים" מספר את סיפורה של חברה מוכת פוסט-טראומה שמנסה, שישים שנה אחרי, לשכב על הספה של הפסיכואנליטיקן, אף על פי שהיא יודעת שלא יהיו תשובות חד משמעיות.

למטה: קטע מ"סטאלגים", באדיבות יס

אושוויץ המדומיין מול אושוויץ הממשי

הסרט מצליח להחכים את הצופה ובמקביל לזעזע אותו, אבל זה לא זעזוע מהסוג השמור לימי שואה. דווקא ההיבט הפסיכולוגי בנפשה החולנית של המדינה בת העוד-לא-עשרים שצרכה את הסטאלגים בתיאבון ובה בעת החרימה אותם, הוא שמצליח לרתק. יוצר הסרט הלך בעקבות הספה ובעקבות הפוסט-טראומה, התחקה אחרי הגלגולים הפרוורטיים של ייצוגי השואה, ואחרי הדרך הפתלתלה שלהם ממחנות ההשמדה אל חדר המיטות הישראלי. זאת הסיבה שהוא הצליח לחלץ מהעיסוק בשואה זווית אחרת, פחות מוכרת, ומה לעשות – גם פחות צפויה, וזה כשלעצמו סוג של הישג.

כמה נושאים נשארו פתוחים בסוף הסרט. צילומי הארכיון של ק.צטניק משתטח כשפניו אל הרצפה באמצע עדותו במשפט אייכמן, היו מסוג הצילומים הנדירים האלה שקמים איתך

בבוקר שאחרי ואתה יודע שעוד יתעוררו איתך באי אילו בקרים. חשוב היה לשבץ אותם בסרט. גם אם הצילומים עצמם (בניגוד לק.צטניק) לא מתקשרים ישירות לתמה המרכזית ואפשר היה בלעדיהם, הם מצליחים להעצים את הדרמה סביב הפוסט-טראומטיות של החברה הישראלית, שכבר אמרו עליה שהיא בית החולים לחולי רוח הגדול בעולם, ולא רק בגלל השואה כמובן.

גם האנקדוטה על האיש שהיה מפשיל את השרוול כדי להילחם בבירוקרטיה, ומאיים להראות את המספר על היד שעשו לו באושוויץ מדומיין כזה או אחר, משרת את אותה פונקציה קולנועית כדי להראות – בסופו של יום, אושוויץ המדומיין שורד יותר מאשר אושוויץ הממשי. אושוויץ המדומיין מסתתר לא רק מתחת לסיוטים של הלילה, אלא גם מאחורי התשוקות של היום.