שביתת המורדים
ג'קו אייזנברג משגר שיר שני ומבטיח לשעמם כמו חבריו לכיתה. שולי רנד, לעומתו, משחרר שיר ראשון ומרגש עד כאב. ויש גם שיר מלחמה, ושרון מולדבי
מישהו ב"הד ארצי" לא אהב את מה שקרה לסינגל הבכורה של ג'קו אייזנברג. הכיסוי התקשורתי העצום, כמו הציפייה הדרוכה של הקהל הרחב לא הצליחו להפוך את הכוכב הכי כריזמטי של טמירה ירדני לאישיות דומיננטית באגף ההשמעות והמצעדים. או אז התכנסה ועדה מצומצמת שהחליטה על שינוי מצב הרוח: בואו נעדן קצת את המסר, נרכך את מסננת הצבעים, נפריח בלון ניסוי בדמותה של בלדה כובשת לב ונראה לאן תנשוב הרוח.
וכך קרה, שחודשיים אחרי סינגל שחור משחור עם מרבדים (סמי אלימים) של גיטרות ודיסטורשנים אנחנו מקבלים מאייזנברג את "גרמת לי ללכת", שיר שיכול היה בקלות להפוך ללהיט בתוכנית ממנה הגיע בעצמו. למעשה, השיר הזה
"גרמת לי ללכת" הוא כל ההפך ממה שאייזנברג ניסה לשדר כל הדרך לראיון ההוא מ-7 לילות. הוא קליט בצורה בלתי רגילה, הוא נעים לאוזן ולא מדגדג את חוש הסקרנות וההשראה והכי מבאס: אין בו טיפת זעם, כעס או עלבון צורב. אין בו דבר מכל החומרים הללו שכמו היו נטועים באיש שהרגיז מדינה שלמה. אז אולי קצת נמאס לג'קו להיות נביא הזעם שלנו. לנו, בכל מקרה, די נמאס מיוצרים שמבטיחים ולא מקיימים.
מילים ולחן: ג'קו אייזנברג
טובי האנתרופולוגים ומדעני השפות ידעו לספר כי השפה היהודית (העברית הקדומה וההלכתית) הפכה לשפה זרה עבור הציבור הישראלי בשל הציונות הראוותנית שביקשה לבטל את כל מה שמריח מגלותיות. כך קרה שאותה שפה שאיחדה ציבור יהודי במשך מאות שנים הפכה שנואה ומנוכרת עבור קהל שמחייה אותה וממית אותה בו זמנית.
שולי רנד, אחד השחקנים הטובים שידע הקולנוע (והתיאטרון) הישראלי, הוא ללא ספק החוזר בתשובה הכי יצירתי בעולם האמנות הישראלית. החל מ"אושפיזין" שקטף אינספור ביקורות משבחות, דרך הצגות היחיד שלו שרצו מאות פעמים ועד הבקיאות הנפלאה שלו בכתבים דתיים וחילוניים גם יחד. "אייכה" הוא ביטוי מחודש של רנד לצד המוזיקלי שלו (הוא עבד לא מעט גם בשדה הזה, לפני כמעט 20 שנה) ואם לשפוט על פיו, נראה שיש לו בשורה של ממש עבורנו. באותה התום של השפה ההיא, שמתה.
"אייכה" הוא השיר הכי מרגש שיצא לי לשמוע בחודשים האחרונים. בואו נתחיל דווקא מהטקסט: רנד, שיכול היה בקלות להיתפס לעוד מזמור מופתי של דוד המלך בחר לחרוץ חור בגדר וליצור קינה אישית וחשופה עד כאב, בה הוא מניח את רחשי לבו הפנימיים ביותר לעיני כל. התהיות הקיומיות הללו הפכו דבר כה נדיר במוזיקה היומיומית עד שכשמבליחה רצועה כזו, הלב מתמלא רגשות באופן מיידי.
גם בפן המוזיקלי טמונים לא מעט רגעי חסד שבאים לכדי ביטוי. הצ'לו של קרני פוסטל מתלטף על הפסנתר העדין והדרמטי (איכשהו הפעם זה לא סותר) של אבי אדריאן. אפילו העבודה המדויקת של אסף אמדורסקי על הקסילופון מוסיפה כאן אלמנט מרכך שהופכת את השיר הזה למתנה גדולה עבור אלה שלא נבהלים משיחות עם אלוהים.
ורק בקשה אחרונה לפני סיום מאת היוצר עצמו: רנד, איש שומר מצוות ודתי מאמין מבקש במפורש שלא לשמוע את השיר שלו בשבת. לי זה נראה כמו בקשה הוגנת. מקווה שגם בשבילכם.
מילים ולחן: שולי רנד
טוב לדעת ששם טוב לוי עוד פועל ויוצר בשדותינו. האיש היקר הזה, שהנפיק כמה מהנכסים הכי חשובים למוזיקה הישראלית, קצת נעלם מהנוף בשנים האחרונות. לפחות מאותו הנוף שבו היינו רגילים בו לפני 20 ו-30 שנה. עם פרויקט חדש ואנסמבל של מוזיקאים צעירים הוא שיחרר לאחרונה אלבום שזכה לביקורות מהללות, אותו עוד לא הזדמן לי לשמוע במלואו. כך או כך, "העיר" שהשתחרר ממנו זה עתה מהווה הזדמנות מצוינת לבדוק על מה ולמה התכנסנו כאן.
אז ככה: "העיר" שנכתב על-ידי המשורר היווני קוואפיס (אולי הגדול במשוררי יוון) תורגם על-ידי עלי מוהר. באופן עקרוני הייתי יכול להפסיק כאן אבל העניין לא יהיה נורא הוגן. מוהר, שידע לכתוב שירי אהבה לעיר שלו (תל-אביב) מדי שבוע תירגם כאן שיר מלא אהבה וכמיהה למקום הזה שבו "זרית את ימי חייך".
המוזיקה הים-תיכונית (במובן הכי לא אייל גולני של המילה) משתלבת כאן בצורה נפלאה עם הטקסט המתורגם, במה שיוצר תערובת של מוזיקת עולם עם מילים שיכולים להזכיר את "שירת השיירה". יכול להיות שעם מעבד מוזיקלי טיפה יותר אדג'י העניין הזה יכול היה לגעת גם בנפשות צעירות יותר אבל גם כפי שהוא, "העיר" הוא שיר מלא חום ואהבת אדם. מקסים ממש.
מילים: ק. קוואפיס תרגום: עלי מוהר
לא כל אחד זוכה באלון אולארצ'יק כמפיק מוזיקלי. מצד שני, לא כל אחד מצליח להנפיק תחת ידו להיט כה רע דוגמת "מאמי" של מירי מסיקה. אז כפי שאתם בטח מבינים, היחס שלי לאיתי פרלהיה מעט אמביוולנטי עוד לפני שהאזנתי לסינגל הבכורה הרשמית שלו (שירים שלו רצים בערוץ 24 כבר המון זמן). אחרי שהאזנתי, האמביוולנטיות רק התחזקה.
למי מכם שבמקרה לא קורא מדורי רכילות - ברנז'ת "רימון", זהו התקציר המקוצר: הבחור (שעל שמו נקרא הלהיט ההוא של קרן פלס) שלמד יחד עם החונטה המפורסמת מסתובב כבר לא מעט זמן במועדונים קטנים יותר ופחות ומפיץ את הבשורה המוזיקלית שלו לכל דורש. נערות קוקניות (אלו שמאמצות מבטא, לא אלו שנולדו איתו) למדו לחבב את האיש ואף הפיצו את הבשורה. עכשיו, מגיע סינגל ראשון ואיתו גם הפיי טיים.
"אפילו לא אני" הוא שיר קצת מבלבל. מצד אחד הוא מכיל יופי של גרוב, מין מקצב פנימי שהולך וגדל אל פזמון קליט. מצד שני, יש בו משהו נורא רגוע, טיפה מתחנף אפילו, שרוצה להתהדר בנוצות של כתיבה עילית תוך כדי ניסיון לשמור על שפה אחידה לאדם הממוצע. גם הקול של פרל, עבה ובריטוני משהו, לא מצליח לשכנע בצורה מושלמת וכך נותר מצב של חצי גבר-חצי ילד. חצי משורר- חצי פיזמונאי. חצי אלון אולארצ'יק וחצי אריק ברמן. כן, אני יודע, ביקורות חצויות הן לא עניין סקסי במיוחד. גם יוצרים אמביוולנטיים לא ממש.
מילים ולחן: איתי פרל
לפני למעלה מ-20 שנה התקבצה קבוצת יוצרים והחליטה לכתוב אופרת רוק אנטי מלחמתית. קראו לה "מאמי" והיא ביקשה לעסוק בכל מה שבער לחברה הישראלית באותה תקופה: מיליטריזם, פערים חברתיים וגזענות איומה כלפי כל מה שמריח מזרחיות. האנשים שמאחוריה כללו את המזחאי הילל מיטלפונקט, הזמר הצעיר אהוד בנאי ויוסי מר חיים. השלושה החליטו לחטט בפצעים הפתוחים ביותר, בשעה שבה "פטריוטיות" עוד היתה מילה שלא כולם ידעו לגחך למולה. בסופו של דבר גם מאוד הצליח להם.
והנה, עשרים שנה של מציאות ישראלית חלפו כדי שנזכה לראות ניסיון חדש ונועז המנסה לחטט מחדש בפצעים פתוחים. הפעם מדובר ביצירה של קובי ויטמן (מוזיקאי עסוק בדרך כלל) שאיבד הרבה יותר מדי חברים במבצע "חומת מגן" לטובת מה שהוא מגדיר כזיוני שכל פוליטיים. גם הפעם יש זמרת עם קול גדול (לא כמו זה של דפנה ארמוני ובכל זאת, איילת רובינסון עושה כאן עבודה לא רעה בכלל), גם הפעם מתלהטים מאחורי השירה סאונדים מזרחיים-ערביים וגם הפעם יש תחינה קולנית מאוד כנגד פקידי הממשל שמאופיינים בציניות וטמטום.
העניין עם "שן ילדי" לא פשוט כלל ועיקר. העובדה שמישהו סוף סוף מעז להרים את קולו בצורה יצירתית כנגד הטירוף המתמשך בצה"ל ראוי לכל הערכה. גם העובדה שמדובר בהטענה דרמטית אל תוך מחזה לא לגמרי מאפשרת להתייחס בנפרד אל השיר עצמו. אך אם לעשות זאת למרות הכל, צריך להגיד ש"שן ילדי" נטוע עמוק מדי באותה אופרת רוק היסטורית. הסאונד פשוט נורא, האפקטים צפויים מדי וגם המילים לא נורא מתוחכמות. יכול להיות שעל במה זה מתקבל טוב יותר, דרך שני רמקולים זה נשמע קצת יותר מדי 1986.
מילים ולחן: קובי ויטמן
"גן חיות" היו ללא ספק אחת הלהקות הכי מפוספסות ברוק הישראלי של שנות התשעים. נכון, קשה לומר את זה על הרכב ששיחרר רק אלבום אחד, אבל כל מי שהריח מעודף מודעות מוזיקלית אהב אותם כבר אז. "חם ומתוק" הפך, בצדק רב, לאחד הלהיטים הגדולים של תחילת הניינטיז - הרבה בגלל הכריזמטיות המעולה של שרון מולדבי.
מאז התרוקנו כמה גלונים של בירה ב"בארבי" ומולדבי הוציא שני אלבומי סולו. חוץ מזה, הוא הפך למבקר המוזיקה (המוערך) של "ידיעות" כשהוא מתמקד אך ורק במוזיקה לועזית. עכשיו, יחד עם חברו הטוב דוד פרץ (שמפיק אותו מוזיקלית) הוא חוזר לשדה המקורי שלו ומקליט חומרים חדשים.
"העיניים של אמא" הוא סיפתח מרתק לבאות. המילים שלו נגועות באלמנטים ניק קייביים שלא מתיכות את המשמעות בהאזנות ראשונות, בעוד שהמוזיקה משלבת בצורה לא פחות מעניינת אלמנטים של רוק בסיסי עם אינטרפטציות מיוחדות של מזרחית. יכול להיות שאם תקשיבו יהיה לכם גם אפשרות להבין על מה אני כותב. מומלץ בחום.
מילים ולחן: שרון מולדבי
נא להמתין לטעינת התגובות
