"לא מומחה בזוגיות"
ערב עליית העונה החדשה והשישית של "החיים זה לא הכל", מודה אבי קושניר שהוא לא בטוח בבחירות המקצועיות שלו. למרות הצלחותיו הטלוויזיוניות הגדולות הוא לא נכנע לתרבות הרייטינג ("אני לא בהיסטריה") ומסרב לקבל עליו את תפקיד הכוכב ("אני שחקן תיאטרון שמנחה את רוקדים עם כוכבים")
אבי קושניר, למשל, לא מבין מה לא בסדר בזה. בכלל, נדמה שהשחקן המוכשר הזה היה מעדיף שהסדרה גם תעלה לאוויר באותה דממה המאפיינת אותה, ובכלל זה ביטול הראיון איתו. "את השאלה לא הבנתי", עונה קושניר כשהוא נשאל על סוגיית היעדר הרעש התקשורתי. "אין לי הסבר, יש לי דעה. אני חושב שזה המצב הכי טוב לסדרה. יש לזה רייטינג מטורף, התגובות מצוינות, מה עוד אתה יכול לבקש בתקופה שלא עושים סיטקומים חוץ משיאהבו את זה? שזה יצחיק, שאנשים יגידו 'אני יושב מול זה, וזה מנקה אותי'. מה עוד? שיהיה באזז של שבוע? אנחנו בריצת מרתון לא 100 מטר".
הביקורות לא ממש אוהבות את הסדרה.
"מה לעשות".
למה?
"לא יודע. אני כתבתי ביקורות?".
זה מטריד אותך? ביקורות באופן כללי.
"נעים נורא כשזה כתוב טוב, וזה נורא לא נעים כשזה כתוב רע. זה הרי כתוב שם בעיתון, ואנשים קוראים את זה, ולכל אחד מאיתנו יש אגו, אז מה שמשמח אותך זה לא שזה נפלא, אלא שאנשים קוראים שזה נפלא. ומה שמבאס זה שאחרים קוראים את זה. אני לא חי על הירח. אני לא הולך אחרי ביקורת טובה נפוח שבוע. זה לא משנה את החיים לכאן או לכאן, אבל זה כתוב שם. לרוב, מה שאכפת לשחקנים הוא שהקרובים שלהם קוראים את זה. יש לך חבר טוב שהוא ספורטאי ואין לו קשר לתיאטרון, אתה אומר: 'וואו, הוא יראה שכתוב עליי טוב'. בכל מקרה, יש משהו לעשות בעד או נגד? פעם שיחקתי בהצגה שקיבלה ביקורות מדהימות. המשחק, התפאורה, התאורה-הכול מדהים, ועל הבמאי כתבו שהוא לא טוב. מי שלא מבין בתיאטרון לא יכול להבין את זה ששום דבר לא נעשה בלי הבמאי. כל נושא המסביב, מה שהוא לא העשייה עצמה, צריך להיכנס לפרופורציה. בגלל זה אתה עיתונאי מכובד, מדבר איתי על באזזים כי זה באמת יצא מפרופורציה. אני חושב שה'מסביב' נהייה מוגזם, והדבר העיקרי שהוא לעשות את זה טוב, נשאר מאחור".
באופן כללי נדמה כי קושניר לא היה מרוצה מהשאלות שנשאל. אולי בגלל התחושה שאין לו מה לחדש, שאותה הזכיר שוב ושוב, אולי כי התעורר לא מזמן, ואולי מפני שקסטרו הצלם נזף בו על שאיחר. סיגריה אחר סיגריה בבית קפה נסתר ברמת אביב, וקושניר מתעורר. מצד אחד, אותו טיפוס כל- ישראלי שכולם אוהבים
אתה מרוצה מהבחירות המקצועיות שלך עד כה?
"לרוב כן, תלוי מה המדדים שלך להצלחה. יכול להיות שהמדדים שלי אחרים. הבחירה שלי לא נמדדת אם הפרויקט הצליח או לא. לפני זה אני שואל: 'האם אני מאמין בזה? האם אני רוצה לעשות את זה?' עשיתי הצגה בהבימה 'נמר חברבורות', שלפי הקריטריונים בארץ זה לא היה שלאגר. אבל אני שמח כל כך שעשיתי את זה, ולא מדובר בהצלחה בכלל".
כשחקן תיאטרון שהפך לפרסונה טלוויזיונית, השיקולים משתנים?
"לא משתנה שום שיקול. אני שחקן תיאטרון שמנחה את התוכנית 'רוקדים עם כוכבים', שמשחק ב'החיים זה לא הכול'. אני שחקן שעושה את הדברים האלה. אני מודה למי שאני צריך להודות, שנתן לי את האפשרות לעשות את זה וגם את זה".
"החיים זה לא הכול" היא עדיין בתחום המשחק, אבל "רוקדים עם כוכבים" זו כבר כמעט יציאה לגמרי מהתחום. נוח לך שם?
"מאוד. אני מקווה שאני עושה את זה טוב, אני מוצא בזה הנאה מרובה. עבדתי על זה, לא קל למצוא את ההנאה בכל דבר. אני מתחבר לזה מהמקום של ההערכה הענקית שלי למקצוע הריקוד, זו באמת עבודה מטורפת. אני יודע שמפני שאנחנו בערוץ מסחרי רוב הדיבורים הם איפה ההוא שתה קפה ואיפה הם מתאמנים, בסדר, אבל אני לא חייב לאכול את זה. אני יכול לדעת את האמת, אני יכול לדעת שהבנאדם עובד ארבע - חמש שעות ביום כמו מטורף, עבודה פיזית סיזיפית מטורפת על ריקוד של דקה וחצי".
אבל היו ניסיונות למשוך אותך יותר לעולם ההגשה בטלוויזיה, להגיש ספיישלים ומשדרים. אין לך חשש שתאבד את האחיזה בתיאטרון?
"אני לא נסחף עם שום דבר. אני שחקן, זה מה שאני. זו מלאכתי, וככזה מציעים לי כל מיני הצעות, ואני שמח לקבל אותן בחלקן, ובחלקן לא. אגב, זה תמיד היה ככה. פשוט עכשיו זה בערוץ 2, אז אתה יודע מזה. אני מופיע בטלוויזיה משנת 1986 ברצף, זה לא התחיל עכשיו. גם כשעשינו את 'זהו זה' הנחינו המון טקסים".
וכשאני רואה אותך מגיש, זה קושניר או קושניר מגלם דמות?
"זו שאלה מסובכת ברמה הפילוסופית. זו לא דמות, אבל בוא נגיד שאם תבוא אליי לארוחת ערב, אני לא אגיד לך בפומפוזיות 'ועכשיו, יוגש השניצל'. אבל תשמע, כיוון שאני שחקן אני יכול להביא רק את זה, אלה הכישורים שלי. כדי להנחות את 'רוקדים עם כוכבים' אני לא מחפש מה עכשיו הדמות".
רייטינג מעניין אותך?
"מסקרן, אבל אני לא בהיסטריה. מפני שאתה עובד במערכת כזו דואגים להגיד לך, אז אתה יודע".
מדאיג אותך שאנשים באים לראות את קושניר ולא את ההצגה?
"יכול להיות. אבל הם לא מקבלים את זה. כשעשיתי עם דטנר את 'הבטלנים', שיחקנו שנינו באותה תקופה בתיאטרון באר-שבע ב'אילוף הסוררת'. באמצע נסענו לאירוויזיון, וכשחזרנו הגענו להצגות ובאולם ישבו מאות בני נוער במשקפיים שחורים ובחליפות, שבאו לראות את הבטלנים, אבל הם ראו את שקספיר. כולם הרוויחו".
אפילו ב"שלמה המלך ושלמי הסנדלר" אפשר היה לזהות את קושניר.
"ראית את ההצגה? אהבת אותה? חשבת שעשיתי עבודה בסדר? יכול להיות שהמלהק אמר מה שאתה אומר, אבל התוצאה היא החשובה. חוץ מזה שהמלהקים והבמאים בתיאטרון הם אנשים שאני עובד איתם רצוף מגיל 24. כל תקופת 'זהו זה' לא היתה שנה בלי הפקה או שתיים בתיאטרון. השאלה שלך נובעת מכך שהיום הרבה אנשים עוברים מהטלוויזיה לתיאטרון. בא מנהל תיאטרון, רואה בן אדם בטלוויזיה ולוקח אותו. הרי כל מי שעובד הרבה שנים הוא פרסונה".
בימים אלה נמצא קושניר בחזרות להצגה חדשה של "הבימה" על פי סרטו של היצ'קוק "39 מדרגות". לצד זה הוא ממשיך בהצלחה במופע היחיד שלו "המוח הגברי", שהוא מעין המשך ישיר לשלאגר אחר שלו, "להציל את איש המערות". גם כאן, אולי אף בדומה ל"החיים זה לא הכול", קושניר עומד על ההבדלים בין המינים ומנסה להתיר את הפלונטר שנכרך סביב צווארנו במלחמת הזכרים בנקבות.
איך זה שהפכת אוטוריטה בענייני זוגיות?
"לא הפכתי. עשיתי בחיים שלי. . . לא יודע כמה הצגות, שתיים היו בנושא, הרוב לא. אני לא אוטוריטה בכלום. זו הצגה שהצליחה. עסקתי בחומרים האלה, אמת. אוטוריטה? ידע? למדתי בעל פה הצגה של שעה וחצי. פסיכולוגים לומדים 19 שנה, הם יודעים יותר ממני, לך אליהם אם יש לך בעיה. הם אוטוריטה, לך תשאל אותם".
למדת מזה משהו לחיים הפרטיים שלך?
"מכל דבר לומדים. להגיד לך שאחרי שלמדתי בעל פה את 'איש המערות' או את 'המוח הגברי' באתי הביתה ואמרתי, חבר'ה מעכשיו הכול שונה? זו קומדיה, מצחיקה נורא. מזה שיש לזה ערך מוסף רק הרווחתי. אבל להפוך אותי לאוטוריטה?".
אני מניח שזה מה שנתפס בציבור.
"פעם שמעתי הרצאה על שירה שנאמר בה שיש המון פירושים לשירים. משורר שקורא את החיבורים אומר 'לא התכוונתי לכלום, אבל הם לא טעות'. אני לא יכול להיות אחראי למה נתפס, אני לא מכוון לזה. יש תקופות שבהן אתה עושה דברים כאלה או אחרים, בכל תקופה אתה נתפס כמשהו אחר. כשעשינו מערכונים ב'זהו זה', נתפסנו כסאטירה של המדינה. עכשיו אני מומחה לזוגיות, הדבר היחיד שאני יכול להיות אחראי לו הוא לעשות את מה שאתה עושה בצורה הכי טובה. קרה לי המון פעמים שאנשים אמרו לי 'זה עליי', המון. כשאתה עובד זאת עבודה, עבודה רצינית מאוד. נהנים בה, אבל זאת עבודה. מן הסתם, ב-80 פרקים של 'החיים זה לא הכול' עם כל-כך הרבה מצבים, ברור שזה לפעמים משיק, לאו דווקא הדברים הדרמטיים.
איך אתה מגדיר את הזוגיות של "החיים זה לא הכול"?
"יש המון הגדרות. זה סוג של חברות אמיתית כזו, עם משהו אובססיבי ומופרע".
איך העבודה עם ענת?
"היא טובה כל כך, היא באמת שחקנית. הסדרה התברכה בפרטנרים מדהימים, וזה אושר גדול. לענת יש לב גדול, רק מילים טובות אני יכול לומר על ענת, היא מדהימה".
אתה חושב שיש דבר כזה אנשים שנועדו זה לזה?
"כן, ברמה החברית. יש, כי העובדות הן כאלה, אבל גם יש הרבה חרא".
יש אנשים שאתה אומר "למה הם יחד"?
האדם הוא יצור מורכב כל-כך, שאי אפשר לפרש את זה. יש זוגיות שיש בה הרבה מעבר למה שרואים. יכול להיות שאתה חי עם מישהי, ובסינגפור יש אחת שגם נועדה לך, ואני לא חושב שהאדם בסוף יגיע אליה כמו בסוף הוליוודי".
אתה אמנם שחקן עסוק, אבל יש רגעים מתים שבהם אתה נכנס לפחד שאולי זה ייגמר?
"אני מאמין ששחקן, באשר הוא שחקן, נשאר תמיד ילד וטוב שכך. וכזה, תמיד קיימת מאחור החידה הזו - זה ייגמר? עוד מעט יבוא הטלפון שיגיד 'שמע, טעות כל מה שהיה עד עכשיו, זה בעצם לא'. אתה קם בבוקר, הולך לעבודה, נהנה ממנה, ועושה אותה הכי טוב שאפשר. מנסה להיות בנאדם מול אלה שאתה עובד איתם. כל היתר לא בידינו, כי הרי מה אתה יכול לעשות. אני לא נקי מהבהלות האלה, כמו כל אחד אחר".
היו לך רגעים, אפילו בתחילת הדרך, של "אולי זה לא בשבילי"?
"משחק זה לא משהו שאתה בוחר, אם אתה באמת שחקן. פעם בחור צעיר שאל אותי: אני מתלבט מה ללמוד, משחק או משפטים. אמרתי לו משפטים, כי אתה שואל. אם אגיע למצב שבו אהיה חייב לפרנס ולא תהיה לי עבודה, אעשה זאת בדרך אחרת".
וכשאתה רואה איך מתנהלת התעשייה היום אתה מרוצה?
"יש משהו שאני יכול להגיד עליו חבל - המון חלומות של צעירים שמתנפצים, שזה קרה להם ומאמינים לזה. אם זה יימשך לתקופת חיים, אחלה. אבל הרבה פעמים זה לא. אני מאמין שבכל דבר אמור להיות תהליך, זה בסדר להתפרסם, זה מקצוע כזה, אבל צריך להתמקצע. זו עבודה מעבר לכל המסביב, אם לא - זה מתנפץ".
ואיך נשארים בזה כל-כך הרבה שנים?
"התשובה היחידה היא לעשות הכי טוב שאתה יכול, לנסות להתעמק במה שאתה עושה. כל היתר לא בידיך. הארווי קייטל, למשל, הוא אחד השחקנים הגדולים שראיתי בקולנוע, אבל הוא לא נהייה אף פעם שון קונרי. זה לא בידיו. אתה יכול לעשות הכי טוב שאתה יכול, זהו".
ואי אפשר בלי לשאול, מה עם פגישת מחזור ל"זהו זה"? מדברים על זה כל הזמן.
"מי אמר את זה? תגיד לו להתקשר אליי. לא יודע אם הייתי עושה את זה היום. הדבר שאני מתגעגע אליו ב'זהו זה' הוא העבודה עם האנשים האלה, אי אפשר לעשות את 'זהו זה' כמו שהוא היה בשנות ה-80".
יש מצב לקאמבק ל"בטלנים"?
"למה? לשיר אחד? פרופורציות! זו לא להקת כוורת. תקנה כרטיס, תקבל שיר אחד?".
"החיים זה לא הכול" - עונה 6, יום ג' 23.10
נא להמתין לטעינת התגובות
