ראשי » רייטינג » קולנוע

סימנים של עכבות

עוברים מתים, זבובים אנושיים ומוטציות שמגדלות אברי מין הם רק חלק קטן מהאלמנטים שמעטרים את הפילמוגרפיה של דיוויד קרוננברג. ניב שטנדל יצא לבדוק מה נסגר עם אמן האימה שהתמסד וחזר עם חיוך פרוורטי במיוחד

בזמן שדייויד לינץ' היה כאן, והתברבר יותר מדי על מדיטציה טרנסצנדנטלית ופחות מדי על קולנוע, כבר התרגש בפתח סרטו החדש של מאסטר אחר של ביזאר מהסוג האינטלקטואלי, אחד שעדיין לא איבד את זה. ואולי, לאור העובדה שזהו כבר סרטו השני ברציפות שאפשר לומר עליו בלב שלם "נגיש" ואפילו "מיינסטרימי" או "קונבנציונאלי" – ולא "שערורייתי", "פרוורטי" ושאר הכינויים שנהגו להצמיד בסמיכות ליצירותיו – האם בטוח שדייויד קרוננברג לא איבד את זה?

קרוננברג הראה את ניצוצות הגאונות המופרעת שלו כבר בגיל צעיר. הוא גדל בטורונטו, בן לאב שהיה בעל חנות ספרים וכותב טורים ב"טורונטו טלגרם" ולאם פסנתרנית, מה שהבטיח סביבה אוהדת ליצירתיות המתפרצת. קרוננברג ניסה כוחו הן בשטחו של האב (פרסם סיפורי אימה קצרים) והן בזה של האם (ניגן על גיטרה חשמלית), בחן ספרות ומדעים, עד שלבסוף מצא את המדיום המתאים לו מכל, דווקא בזכות סרט סטודנטים קנדי בו צפה בעת לימודיו באוניברסיטה: "Winter Kept Us Warm" של דייויד סקטר. הסרט, אותו ביים סקטר בגיל 22, הותיר חותמו בקולנוע הקנדי כשהיה לסרט דובר האנגלית הראשון להתקבל לפסטיבל קאן ב-1965. הוא אמנם לא זכה לתהודה עולמית, אבל כנראה שהשחור-לבן ב-16 מ"מ של סקטר, סיפור האהבה ההומוסקסואלית המרומז שתווה ביד עדינה וזהירה, ובעיקר התעוזה חסרת התקדים שהפגין הסרט – הן בהפקתו דלת האמצעים והן בתמה הנון קונפורמיסטית - הספיקו כדי להבהיר לקרוננברג היכן יוכל להוציא את המחשבה המעוותת שלו אל האור.

למטה: "סימנים של כבוד", החדש של קרוננברג

קרוננברג פצח את הקריירה בשני סרטים קצרים ואקספרימנטליים למדי – "Transfer" ו"From the Drain" – שחשפו את המשיכה שלו לבני אדם במצבים מנטאליים בעייתיים. "Transfer" ליווה שיחה בין פסיכיאטר למטופל שממציא דברים רק כדי לשמור על הקשר הנורמלי היחיד שנותר לו, וב"From the Drain" כיכבו שני מאושפזים בבית משוגעים. ב-1969 פנה קרוננברג לפיצ'ר הראשון שלו: "סטריאו" שאיפשר הצצה ראשונה לנושאים שיעסיקו את קרוננברג גם בהמשך, באמצעות סיפורה של חבורת צעירים המשתתפים בניסוי מדעי שנועד לשפר את יכולותיהם הטלפאתיות באמצעות סקס. זה יגמר ב"קראש".

אחרי "סטריאו", שנעשה בשחור-לבן וללא קול (מלבד קריינות), הגיע (Crimes of the Future" (1970  – שוב ללא קול, אך הפעם בצבע. "Crimes" מתרחש בעתיד, בעולם בו נכחדו כל הנשים הבוגרות מינית כתוצאה ממגיפה שמקורה במוצרי קוסמטיקה, והגברים משוטטים בו אומללים וחסרי מנוחה, עד שכל ילדה בת חמש הופכת לבת זוג פוטנציאלית. וזה, תודו, כבר ממש מתחיל להישמע כמו הפילמוגרפיה הקונטרוברסלית של קרוננברג.

אחרי שפנה קצת לעשייה טלוויזיונית, חזר קרוננברג לקולנוע, ועם איוון רייטמן על כסא המפיק יצר את Shivers, בו החל להתגבש מעמדו כאבי ה"בודי הורור" (Body Horror), וכאן דרוש הסבר קצר.

את ה"בודי הורור" ניתן לראות כתת-ז'אנר של יצירות האימה. הוא עוסק באימה שמקורה בגוף האנושי ובמומים המוטלים בו – עיוותים גנטיים, התנוונות ושינויים פיזיונומיים, וירוסים ומגיפות, פלישה חוצנית, הריון לבכורו של השטן וכל דבר אחר שניתן להעלות על הדעת, באימג'ים מזעזעים וגרוטסקיים ככל האפשר. ה"בודי הורור" כורך בין האימה הפיזית שנוצרת כתוצאה מהשינויים הגופניים המבחילים לחרדות פסיכולוגיות אוניברסאליות, כאלגוריה פסיכולוגיסטית. כך ניתן לקרוא את "תינוקה של רוזמארי" כמבטא פחד מפני אונס וחרדות לידה, ומהצד הגברי של המתרס – המיזוגניות הטהורה שמשקיפה על הרחם הפולט מוטציות קטלניות ב"צאצאים". וכמו שקרוננברג עצמו אמר על הראשים שפוצץ ב"Scanners": "כן, זה מטאפורי... זה לא סתם אפקטים מיוחדים בואקום". כאילו, דה.

למטה: הטריילר של "שייברס"

"Shivers", אם כן, היה הצהרת הכוונות של מי שעתיד להפוך לשם נרדף ל"בודי הורור". במרכזו עומדת פרשיה מסתורית אודות מדען שרצח נערה והתאבד. אותו מדען, מסתבר, עסק בניסוי בטפילים שאמורים להחליף איברים בגוף האדם, אך הניסוי יצא מכלל שליטה, וכעת הבניין כולו רוחש זומבים צמאים למין. "Shivers" אמנם הפך לסרט הרווחי ביותר בקנדה בכל הזמנים, אך גם עמד במרכז דיון ציבורי סוער שלא הקל על המשך דרכו של קרוננברג. (Rabid" (1977" שבא אחריו המשיך את הקו: כוכבת הפורנו מרילין צ'יימברס גילמה בו אופנוענית שעברה תאונה ובעקבות ניתוח להצלת חייה גדל לה פאלוס ומפירי בבית השחי. ליד זה פתאום התת-מקלע שיש לרוז מגוואן ברגל ב"פלאנט טרור" נראה כמו עוד פרוטזה.

לאחר חריגה קצרה עם "Fast Company" – בי-מובי על עולם המרוצים שמלמד על חיבתו של קרוננברג למכוניות ולטכנולוגיה, ועיקר חשיבותו בהתגבשות הצוות הטכני שימשיך עם קרוננברג לסרטיו הבאים – חזר קרוננברג לאימה הישנה והטובה עם "צאצאים" (1979). גם כאן מעורב מדען שמאבד שליטה על מטופליו, ובעיקר על אישה שהתקפי הזעם שלה משלחים לטרף מוטאציות גמדיות וקטלניות. את "צאצאים" כתב קרוננברג לאחר גירושיו מאשתו והמאבק על המשמורת על בתם, והוא לדבריו הגרסה שלו ל"קריימר נגד קריימר". "צאצאים" מסמל את המעבר של קרוננברג לאימה פרטית יותר. המוטאנטים הרצחניים שהינם מלאכי זעמה של הגיבורה כבר מכוונים היטב לקרוביה של האם.

הסרט שהפך את קרוננברג לשם מוכר מחוץ לתעשייה היה "Scanners", הדבר הכי קרוב למותחן שגרתי שעשה קרוננברג עד לשנים האחרונות. "Scanners" מתרחש בעולם בו מסתובבים 237 חברי מחתרת סודית בעלי יכולות טלפאתיות קטלניות המכונים "הסורקים", ובמאבק המתחולל ביניהם לבין תאגיד בטחוני שמחזיק בסורק משלו. "Scanners", ובמיוחד הראשים המתפוצצים שלו, הפך עם השנים לסרט פולחן, וגרר אחריו סיקוולים, סרטי ספין-אוף ואפילו הרימייק בדרך (דארן לין באוסמן, במאי "המסור 3", אמור לביים).

קרוננברג כבר לא היה מעורב בכל זה. הוא המשיך הלאה, ל"וידאודרום" (1983), שם הופך ג'יימס וודס לשליח הנושא על גופו את בשורת הטוהרה של חברת "וידאודרום", המתכנתת אותו לפי צרכיה באמצעות השתלת קלטות וידאו בגופו. ההשתלטות הטלפאתית שנכחה ביצירותיו הקודמות של קרוננברג הופכת כאן לכתב אישום אלגורי הרבה פחות ופשוט (ואפילו פשטני) הרבה יותר כנגד עוצמתה האדירה, הסמויה מן העין וההרסנית של התרבות בכלל והטלוויזיה בפרט.

למטה: הטריילר של "וידאודרום"

"הזבוב" (1986), סרט האולפנים הראשון של קרוננברג, היווה גם את כניסתו למעגל הפנימי ביותר: זה שבו המדען פוגע בעצמו. ג'ף גולדבלום מגלם כאן מדען שניסוי בטרנספורטציה שמשתבש הופך אותו לזבוב אנושי. כך עושים רימייק (הסרט הוא עיבוד מחודש לקלאסיקת אימה מ-1958): גרעין סיפור שגדל מחדש בכפוף לחזונו היצירתי של קרוננברג. קרוננברג, לא מעט בזכות פלאי המאפרים ובזכות הופעתו המנצחת של גולדבלום, הופך את "הזבוב" – אחד ממאה הסרטים הגדולים בכל הזמנים על פי ה"טיים מגזין" - למשל נוגע ללב על התנוונות הגוף, על הזקנה ועל המוות.

לאחר "תאומי המריבה", שעסק בזוג תאומים גניקולוגים שהאיזון ביניהם מתערער עד טירוף עם כניסתה של אישה לעולמם, עבר קרוננברג ליצור סרטים שנטו יותר לצד הפסיכולוגי. קרוננברג נטש בהדרגה את גיבוריו המעוותים, ופסע ברגל בוטחת בשערי התודעה האנושית. הביטוי הראשון לכך, ואולי היציג ביותר, היה בעיבוד שעשה לספרו של ויליאם ס. בורוז, אחד מגיבוריו: "ארוחה עירומה" (1991). קרוננברג מציג אדפטציה מבריקה ורבת השראה לספר שעל פניו אין שום דרך להעבירו אל המסך הגדול, ויוצר סרט שכולו הזיה קולנועית מופלאה, על מסע הבלהות שעובר סופר מסומם בארץ פלאות סהרורית. קרוננברג המשיך במסעותיו ברחבי התודעה בסרטים כמו "אקזיסטנז" (1999), מותחן הנע על קו התפר שבין מציאות אלימה לעולם משחקים וירטואלי ומסוכן לא פחות, ו"ספיידר" (2002), המטלטל את גיבורו הסכיזופרני בין הווה לעבר ובין מציאות לדמיון. בתווך היה כמובן גם "קראש" (1996), שיאו הפרוורטי של החיבור הקרוננברגי האובססיבי בין הטבעי לטכנולוגי, בעיבוד שערורייתי לספרו של ג'יי. ג'יי. באלארד, הקושר בין תאונות דרכים לסיפוק מיני.

למטה: הטריילר של "הסטוריה של אלימות"

ואז, ב-2005, הגיע המהפך. קרוננברג – מצולק מסכסוכי תקציב סביב "ספיידר", כשגם התכנון לביים את ההמשך ל"אינסטינקט בסיסי" נפל (תודה לאל) – הוציא את "היסטוריה של אלימות". היה זה לא רק הסרט עם התקציב הגדול ביותר שעליו עבד, אלא גם הנגיש מכולם. ללא מין פרוורטי, ללא זוועות גרפיות, ללא gore. מותחן אמריקאי ז'אנריסטי אלים ומהוקצע. אבל "היסטוריה של אלימות" היה התרחקות מה"בודי הורור" ומהמותחנים הפסיכולוגיים ההזויים לטובת התנגשות חזיתית באלון האתוס האמריקאי האיתן ובאלימות הקמאית שממנה יונקים שורשיו.

וכעת מגיע "סימנים של כבוד". שוב סרט אולפנים, שוב ויגו מורטנסן עם כוכבת בלונדינית (נעמי ווטס בתפקיד מריה בלו), שוב מותחן פשע מסוקס. "סימנים של כבוד" ידון כאן בהמשך השבוע, אך דבר אחד ברור: קרוננברג כבר בפאזה חדשה, שונה לגמרי, והוא נהנה מכל רגע. והאמת – גם אנחנו. כי בנוף האמריקאי החדגוני למדי בשמרנותו, גם קרוננברג "מיינסטרימי" מהווה משב רוח מרענן. המלך מת, יחי המלך החדש.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...