גרור את לוגו מעריב אל סימן הבית שבסרגל הכלים בראש הדפדפן
  1. גרור את לוגו מעריב אל סימן הבית שבסרגל הכלים בראש הדפדפן (ראה תמונה).
  2. בחר "כן" (או Yes) בתיבת הדו-שיח שמופיעה.
  3. זהו, סיימת!

סגור


לא טוב ליהודים

הלהיט התורן בסצנה הספרותית של ניו יורק הוא גארי שטיינגרט, יהודי-רוסי-אמריקני ששונא את היהדות, בז לרוסים וכועס על האמריקנים. על "אבסורדיסטן" כבר שמעתם?

יעל נעמני, סופשבוע | 20/10/2007 17:08 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
20 דקות לתוך השיחה, אחרי שאנחנו מזמינים את המנות בפסטרנק, מוסד הסעדה רוסי ידוע בברלין, והרבה לפני שאנחנו מקבלים אותן, גארי שטיינגרט דוחף לי כדורי הרגעה. זה קורה אחרי שאני מספרת לו שהחברה שבאתי ממנה קצת בדיכאון. "בדיכאון, למה? ", הוא שואל בדאגה ומיד מתעשת, "יש לי משהו מצוין בשבילה". הוא מפשפש בתיק, שולף קופסת כדורים סטנדרטית, פותח את המכסה ומציג את התכולה בפני, "אטיבן, זה יעזור לה".

תודה, אבל היא לא נוגעת בכדורים.
"אולי בכל זאת? אני לוקח אותם לפני כל הקראה".

לא נראה לי.
"טוב, אז למה לא תיקחי את? ".

פרק הסמים בחיי הסתיים די מזמן.
"בחייך, זה לא סמים".

זה טרנקווילייזרים, לא?
"תפסיקי, נכון שהם מהמשפחה של הבנזודיאזפינים, אבל רשם אותם הפסיכיאטר הכי טוב בניו יורק, תראי", הוא מצביע על התווית ומקרב את הקופסה אל הפנים שלי.

טוב, אולי אני אקח אחד.
"קחי יותר".

טוב , אז אני אקח שניים.
"את לא רוצה עוד? ".

לא ,­תודה רבה. זה בסדר אם אני לא אבלע אותם עכשיו?
"בטח. קחי אותם איתך לתל אביב".

 גם מישה ויינברג צורך אטיבן. עדיף בשילוב וויסקי. ג'וני ווקר בלק לייבל, אם להיכנס לפרטים. מי זה לעזאזל מישה ויינברג? "אני מישה בוריסוביץ' ויינברג, בן 30, גבר בעל עודף משקל עצום עם עיניים כחולות ושקועות, חוטם יהודי שמזכיר תוכי מזן משובח ושפתיים שעושות חשק לנגב אותן בגב כף יד חשופה", כך נפתח הרומן השני של שטיינגרט, "אבסורדיסטן", שראה אור בעברית לפני שבועות ספורים בהוצאה הזערורית סימנים (תרגום: ניצה פלד).

תקציר מצוצמם מאוד, כדי לא להרוס לאף אחד: מישה ויינברג, בנו כבד המשקל של אוליגרך, נתקע בעיר הולדתו סנט פטרבורג לאחר שהגיע אליה לביקור מעירו המאמצת ניו יורק. הוא יעשה הכל, פשוט הכל, כדי לחזור לניו יורק. לשם מטרה זו, הוא מתגלגל לרפובליקה האבסורדסבנית שלחוף הים הכספי. שם הוא מגלה שטח הפקר שתאגידים אמריקניים משתוללים בו, ומלחמת אזרחים עקובה מדם שאפילו המצלצלים הרבים שבכיסו לא יכולים למסך אותה ממנו.

אפשר להגדיר את "אבסורדיסטן" כמדריך הטרמפיסט לגלובליזציה, כקינה לאימפריה הרוסית שיורדת מנכסיה בצורה הוולגרית ביותר, כמראה של עולם שהכל בו סחיר: היפ הופ, נפט, נשים, נאמנות; ככתב אשמה נגד המוטו של ממשל בוש: תעשו מלחמה בשביל לעשות ממנה כסף. אפשר גם לראות בו גרסה מטורללת ליחסים המעורערים של מהגרים עם זהותם או סיפור מעוות על יחסי אב ובן. דבר אחד בטוח, מלאכת הכתיבה של שטיינגרט מסחררת, וזה הרבה יותר מטוב. זה מצוין.

מכיוון שיצא בארץ בהוצאה זערורית, אין סיכוי לראות את "אבסורדיסטן" מככב בחלונות הראווה של רשתות הספרים. גם בחנות ספרים קטנה ואיכותית פקחו עלי השבוע עיניים גדולות כששאלתי אם הוא קיים במצאי. לאט לאט הוא מלקט ביקורות מפרגנות, האחרונה שבהן במוסף הספרים של "מעריב" בשבוע שעבר, ועדיין, כמה מכם שמעו עליו? לכן זה המקום לפרט: גארי שטיינגרט סומן כהבטחה גדולה בספרו הראשון, "המדריך הרוסי הצעיר"מ-2002 (שאף הוא ראה אור בהוצאת סימנים), ומאז הוא מפרסם טקסטים באכסניות נחשבות כמו ה"ניו יורקר", " ניו יורק טיימס מגזין" ו"גרנטה" הבריטי, שהוא מופת של כתב עת ספרותי. מאז 2005 הוא כותב קבוע במגזין "Travel&Leisure", ששולח אותו למשימות ברחבי העולם. כך הגיע לאזרבייג'ן, שנתה לו את ההשראה ל"אבסורדיסטן".
מה הוא צורך? אילוסטרציה (ארכיון)
מה הוא צורך? אילוסטרציה (ארכיון) ארכיון
יום בחייו של סופר בנסיקה

ב "אבסורדיסטן", שיצא ב-2006, הוכיח שטיינגרט שהוא לא פוני של רומן אחד. הספר זכה לביקורות מרהיבות באמריקה, נבחר על ידי המוסף הספרותי של "הניו יורק טיימס" כאחד מעשרת הספרים הטובים ביותר ב-2006 ותורגם בא?רצות רבות, האחרונה עד כה היא ספרד. שטיינגרט נבחר השנה על ידי "גרנטה" כאחד מ-21 הסופרים האמריקנים הצעירים הטובים ביותר (לצד הזוג

המיוחצן עד מיאוס ג'ונתן ספרן פויר וניקול קראוס ושורה של סופרים מיוחצנים פחות אך לא פחות מוצלחים). אצלנו קוראים לזה: מסודר.

 וכך נראה יום רגיל בחייו של סופר בנסיקה שחי בלואר איסט סייד, ניו יורק: "אני קם בבוקרב-11 וחצי בערך ועובד מהמיטה ארבע שעות. כותב בלפטופ, ובחור מהמסעדה למטה מביא לי ארוחת בוקר וארוחת צהריים".

זה כאילו יש לך באטלר.
"נגיד. אני אף פעם לא זוכר אם קוראים לו חוזה או קרלוס. אני קורא לו פפי".

והארוחות הן תמיד אותן ארוחות?
 "בבוקר זה תמיד חביתה רק מחלבונים, כי הכולסטרול שלי משתולל - אני אוכל המון בשר ולא מוכן לוותר על זה - ותוספת של ברוקולי ותרד, גם בגלל הכולסטרול. בצהריים זה משתנה: פלאפל, סנדוויץ' הודו".

או-קיי . גמרת לכתוב ו-?
 "ואז אני הולך אל הפסיכיאטר שלי".

כל יום!?
"ארבע פעמים בשבוע".

 גם לו יש ספה של מיס ון דר רוהה, כמו לפסיכיאטר של מישה?
"ועוד איך. את לא מאמינה איזה קלאסה יש לו".

ואחרי זה?
"אני פוגש חברים בסברסקי, בית הקפה האוסטרי. כולנו באים מהפסיכולוג ומדברים על הטיפול של אותו יום. ואז חוזרים לדאון טאון לשתות משהו. ואז ממשיכים להסתובב או שחוזרים הביתה".

החיים שלך לא רעים בכלל.
"כן, אני כל כך שמח שסוף סוף אני יכול ליהנות מהחיים שלי".

עטיפת הספר
אבסורדיסטן עטיפת הספר
תסביך שואה וסלמי

מסכת התלאות של שטיינגרט, 35, בדרך אל האושר, היחסי כמובן, לא נפתחת בשנים הראשונות של חייו, שאותן העביר בלנינגרד, אלא בגיל שבע, ברגע שנחת עם הוריו בביתם החדש בניו יורק. אמנם עוד ברוסיה נתוני הפתיחה שלו לא היו מזהירים - ילדון יהודון חלוש שסבל מאסתמה קשה ולכן מעולם לא ביקר בגן או בבית ספר - אבל בארצות הברית של אמריקה המתינו לו זוועות קשות יותר. "להיות רוסי בארצות הברית בתחילת שנות השמונים זה כמו להיות איראני בארצות הברית היום", הוא מסביר. "זה היה עידן רייגן, עם כל הסרטים האלה, 'אוקטובר האדום', 'האוגר האדום'. רוסים היו כל כך שנואים".

בנוסף החליט אבא שלו שהתכשיט חייב להתחנך על ברכי היהדות. "אני חושב שהוא היה מתומכי הרב כהנא, הוא גדל ברוסיה בסביבה מאוד אנטישמית". כך הגיע שטיינגרט לבית ספר יהודי, "שמונה שנים של סבל שקשה לתאר", כדבריו .

עד כדי כך? לא היו שם סובלניים יותר כלפי הזרות שלך?
"להפך. שם שנאו רוסים עוד יותר. זה היה בית ספר של בני עשירים יהודים, חלקם לגמרי חסרי תרבות. אני הייתי לבוש במעיל גדול ומצחיק, והיו לי רק שתי חולצות. הם היו קוראים לי דוב רוסי מסריח.

"היינו כמה ילדים רוסים, הכי שנואים בבית ספר, והתחברנו. היינו מתגנבים לשירותים כדי לאכול סלמי, והרבי, מנהל בית הספר, היה פורץ את הדלת וצועק עלינו'בגללכם קרתה השואה'. לא הצלחתי להבין איך בדיוק, רטרואקטיבית, אני אחראי לשואה. סבלתי כל כך הרבה בגלל הדת הזאת. את יודעת שמלו אותי בגיל 12? ".

אוי , כואב.
"את מספרת לי? אבא שלי התעקש, סבלתי כל כך הרבה בגלל הדת הזאת, שכשאמות. . .".

וכך נע שטיינגרט בשנותיו המעצבות בין סבל בגלל היהדות לסבל בגלל הרוסיות. "לא מזמן כתבתי ל'ניו יורקר' על הטיול הראשון שלי לפלורידה", הוא מספר. "זה נקרא '69 סנט', כי ככה עלה אז המבורגר. הייתי עם ההורים שלי ועם עוד משפחה. זו נסיעה של 25 שעות, עם שני רוסים על ההגה. בדרך חזרה, ליד ג' ורג'יה, עצרנו במקדונלד'ס. כל כך התרגשתי, כל מה שפנטזתי עליו זה המבורגר של מקדונלד'ס. ואז המשפחה השנייה הוציאה צידנית ענקית, פתחה את המכסה והוציאה בורשט וביצים וכל מיני מאכלים רוסיים שהוכנו מראש, והם וההורים שלי התיישבו בשולחן של מקדונלד'ס והשתמשו בציוד של מקדונלד'ס ומסביב כל המשפחות האמריקניות עם ההאפי מילז שלהם. רציתי לקבור את עצמי. ישבתי כמה שיותר רחוק מהם".

רצית שמשפחה אמריקנית תאמץ אותך?
"זה היה החלום שלי".

אתה בן יחיד?
"ברור, לכל הרוסים יש רק ילד אחד. הם לא מתרבים בשבי".

לחלום על מקדונלדס (רויטרס)
לחלום על מקדונלדס (רויטרס) רויטרס

עד היום אמא שלי אומרת, 'עם כל ההצלחה שלך, אתה יכול ללכת ללמוד משפטים בהארוורד'"

בתיכון התחיל התיקון. "זה היה בית ספר למתמטיקה ומדעים, וכולו היה מלא במיעוטים: סינים, הודים, רוסים. והדבר הכי טוב בו: הוא היה ממוקם באיסט וילג'. באותה תקופה התחלתי לעשן סמים ולבלות עד שלוש בבוקר. התוכניות להיות עורך דין תאגידי התחילו להתערער".

זה מה שרצית להיות, עורך דין?
"זה מה שההורים שלי רצו. שברתי את הלב שלהם. עד היום אמא שלי אומרת, 'עם כל ההצלחה שלך, אתה יכול ללכת ללמוד משפטים בהארוורד'".

 אם התיכון היה סבבה, הקולג' היה תענוג. שטיינגרט למד באוברלין, אוהיו, מה שמכונה ב"אבסורדיסטן" "אקסידנטל קולג'" וב "מדריך לרוסי המתחיל" "הקולג' הפרוגרסיבי במערב התיכון".

מה כל כך פרוגרסיבי בו?
"זה קולג' מרקסיסטי, מאוד רדיקלי. יכולת לעשות בו תואר בלחקור את עצמך. היה שם פרופסור מומחה לפרינס. אני למדתי הרבה קורסים על הביטלס. אבל מה שבאמת היה מדהים זה שהייתי ילד חרדתי ולחוץ, בגלל הסביבה שגדלתי בה, ופתאום הגעתי למקום עם באנגים עצומים, כמעט שני מטר גובה, שצריך שלושה אנשים בשביל לתפעל אותם. זה מה שעשינו כל היום, סמים. כולם שם רצו להיות מהגרים, ומי שבאמת היה מהגר, כמוני, היה מלך. בשנה האחרונה שלי שם התחלתי לכתוב את 'המדריך לרוסי המתחיל'".

אבל התחנה הבאה לא היתה חיזור על פתחים של הוצאות ספרים. שטיינגרט, שכדי לרצות את הוריו סיים לימודי ממשל שהם כרטיס כניסה ללימודי משפטים, אמנם לא המשיך לתואר השני המתבקש, אבל בכל זאת עבד כשנה במשרד עורכי דין כאסיסטנט, ואיך לא, "זו היתה השנה האיומה בחיי. מתשע בבוקר עד חמש וחצי אחר הצהריים. כל הזמן על הכיסא".

כמו בארטלבי.
"כן. בדיוק כמו בארטלבי".

בניגוד לבארטלבי הכתבן, גיבור סיפורו הקלאסי של מלוויל, שטיינגרט רצה הרבה יותר מזה וגם נשאר בחיים, רק שזה עלה לו בהתמוטטות עצבים. עם אלף דולר בכיס, הוא נסע לשקם את עצמו בספרד. "הגעתי לכפר מקסים בוולנסיה, ושם ביליתי את הקיץ. כל בוקר היה מגיע איש שכינינו 'הגמל' ומביא לנו חשיש. אז היינו ממשיכים לבר, וכל היום היינו אוכלים טאפאס ושותים סן מיגל".

ואז הוא עשה שנה בפראג. מי שעבר באירופה בתחילת שנות התשעים, תקופת ההסתגלות של מדינות הגוש המזרחי המתפורר למציאות החדשה שבה אין גוש מזרחי, יודע שפראג היתה הראשונה להתאקלם במרחב. בודפשט הפרועה וברלין ההארדקורית שאבו אליהן טיפוסי קיצון, ואילו פראג הידידותית הוצפה באמריקנים. "אוי, זה היה כל כך משעמם", מהנהן שטיינגרט. "הם היו עסוקים כל הזמן בהקראת שירה".

"הספרות שלי נוטה להכעיס הרבה אנשים"

כששב לניו יורק, עבד בעמותה שקלטה מהגרים מרוסיה ומחבר המדינות. "קלטנו שם כפר אוזבקי שלם. לימדתי אותם למה צריך להשתמש בדאודורנט. והשיא היה בשיעור של אמצעי מניעה. לקחתי בננה והלבשתי עליה קונדום. הם נחרדו. אחד מראשי הכפר אמר:'למה אני צריך ללמוד את זה?'. אמרתי, כי אולי הנכדה שלך תחליט לקיים יחסי מין, וזה כדי שלא יהיו לה ילדים לפני החתונה. הוא אמר: 'אם הנכדה שלי תקיים יחסי מין, אם יהיו לה ילדים לפני החתונה, אני אשחט אותה כמו תרנגולת'".

אחרי כל זה ישב המהגר גארי שטיינגרט שכל כך רצה להיות אמריקני והשלים את ספרו הראשון על המהגר ולדימיר גירשקין שכל כך רוצה להיות אמריקני, עובד בעמותה לקליטת מהגרים, שנקלע בעל כורחו, לפראבה, עיר דמיונית אנלוגית לפראג, עוקץ שם את קהילת הגולים האמריקנית הפסאודו אינטלקטואלית ובסופו של דבר, בחזרה בארצות הברית, מתביית במודל הכל אמריקני. גארי שטיינגרט נהיה סופר.

למרות כל הפרטים הביוגרפיים הדומים, שלא לומר זהים, שהוא חולק עם גיבור הרומן הראשון שלו, אין סיכוי ששטיינגרט יגמור כמוהו. הוא מצדו מעדיף להמשיך להתחשבן, בכתב ומול המטפל שלו, עם כל מרכיב ומרכיב בזהותו המרובדת. רוסי, אמריקני, יהודי, יצור תבוני בעולם שהולך ומיטמטם. ויש לזה השלכות. "כשהגעתי לפראג", הוא מספר, "שנים אחרי שחייתי בה, כדי להקריא מתוך 'המדריך', כל הגולים האמריקנים כמעט זרקו עלי עגבניות. הם צעקו עלי: 'יש לנו כאן חיים אמיתיים, הוצאת עלינו דיבה'.

"בכלל, הספרות שלי נוטה להכעיס הרבה מאוד אנשים. כל כך הרבה שונאים אותי, בעיקר ברוסיה. אחד התחביבים של ההורים שלי זה להריץ את השם שלי בגוגל ולרכז את כל הדברים הדברים הרעים שכתבו עלי. הם אומרים, כן, הביקורת היו נפלאות, אבל מישה מככה וככה אומר שאתה שמוק. לגבי כל ספר שלי אבא שלי שואל: 'אתה חושב שהוא יהיה טוב ליהודים?'".

ומה אתה עונה לו?
"לא נראה לי, אבא".

לפי הכתיבה שלך, אתה שונא כל חלק וחלק מהזהות שלך.
"נכון, וכרגע אני הכי שונא את החלק האמריקני. בזה יעסוק רוב הספר הבא שלי".


יחצנות גוגל
עמוד הבית של גוגל יחצנות גוגל
האמת המטרידה על אל גור

גם מהרומן הנוכחי לא נראה לי שדיק צ'ייני רווה נחת. אתה יודע, כמה ימים אחרי שגמרתי לקרוא אותו קראתי כתבה יוצאת מן הכלל ב"רולינג סטון". מתואר שם איך עיראק לא רק הפכה מכרה זהב לחברות כמו האליברטון, אלא שיש חברות שזוכות במכרזים בזכות הקשרים עם הממשל ובכלל לא טורחות לספק את הסחורה, רק גורפות את הכסף. זה היה כאילו חזרתי לתוך "אבסודריסטן".
"לא צריך להרחיק עד עיראק בשביל להבין את זה. הייתי באזרבייג'ן פעמייםב- 2005 פעם בשביל "טראבל אנד ליז'ר" ופעם בשביל התחקיר לספר. הזונות בבאקו באמת מסתובבות שם וקוראות 'האליברטון, האליברטון', וכל האנשים האלה לוקחים מה שהם רוצים ואז ממשיכים לדובאי. זה מקום מטורף.

"את יודעת, הרבה אנשים שאני מכיר אומרים שהם מעדיפים את דיק צ' ייני על פני בוש, כי הוא לא מסתיר את הבוז שהוא רוחש כלפי האמריקנים. כשהוא מופיע בטלוויזיה תמיד מה שיוצא ממנו זה:'פאק יו, אני שונא אתכם'. הוא לפחות כן.

"בהקראה לפני יומיים שאלו אותי למה הכתיבה שלי פוליטית. עניתי שאם אגור בארץ נורמלית אולי לא אכתוב פוליטית".

אתה מצביע?
"בוודאי. אני הרי רוצה שאמריקה תהיה מקום נורמלי. נמאס לי לחיות בארצות מטומטמות".

ואמריקה נהיית יותר יותר מטומטמות.
"לגמרי, אני תמיד אומר שנולדתי באימפריה גוועת אחת ואמות באימפריה גוועת אחרת. זה מאוד מאוד עצוב שארצות הברית, ארץ של מהגרים, סגרה את הדלתות. אנשים עם הדרכון הלא נכון מושפלים בשדה התעופה. אנשים שנהגו להגר אליה מוצאים בית בלונדון, במקומות אחרים. הסינים וההודים נשארים בבית. אני חושב שבשבע השנים האחרונות איבדנו שני דורות פוטנציאליים.

"כשבוש זכה שוב ב- 2004, אני וכמה חברים שלי פנינו אונליין לשגרירות קנדה כדי לברר איך אפשר לעבור לשם. יש להם כל מיני קריטריונים - לדעת לדבר אנגלית, אני יודע; שיהיה לך תואר שני, יש לי; ונותנים עדיפות לבעלי מקצוע מסוימים, כשכתיבה היא אחד מהם. אני מת על הקנדים, הייתי גר בוונקובר. אבל אני חושב שהבחירות הקרובות יכולות להיות נקודת מפנה משמעותית. זה מרתק לחשוב מה יקרה. מה שקורה פוליטית מאז קלינטון זה תהליך של הדרמה, והדרום הוא ארץ אחרת לגמרי, הערכים שלו הולכים ומתחזקים. זה כמו נקמה על מלחמת האזרחים. זה מפחיד. אבל אני אתן לזה
צ'אנס עוד ארבע שנים".

למי תצביע?
"הייתי שמח לראות את ברק (אובמה) מנצח, אבל לדעתי בשלב הזה להילארי יש יותר כסף. הייתי גם שמח אם אדוארדס היה מתמודד, וכמובן שאל גור".

מה הוא צריך את זה? הוא מגה סלב עכשיו.
"את יודעת שהוא ממש שמן? ראיתי אותו לפני כמה חודשים באיזה אירוע, הוא עצום בגודלו. אנשים אומרים שאפשר לדעת לפי היקף המותניים שלו אם הוא יחליט להתמודד. אם הוא יצטמצם זה סימן שהוא התחיל לעשות כושר וחוזר למירוץ, אבל לפי מה שראיתי המירוץ היחיד שהוא משתתף בו זה אל עוד שטרודל. זו כנראה תהיה הילארי, ואם זה לא יילך. . ."
 
אז ונקובר.
"אז ונקובר".

רויטורס
פרס נובל לאל גור רויטורס
תנו צ' אנס לטראנסקסואל

לכאורה, קטן על שטיינגרט לעזוב את ארצות הברית. הוא מרבה לנסוע, מטעם "טראבל אנד ליז'ר", מטעם הצלחת ספריו בעולם, וגם מטעם עצמו - פעם בשנה לפטרבורג ("אני מעביר סדנת כתיבה באחת האוניברסיטאות הכי גרועות ברוסיה. אבא שלי תמיד שואל:'זונות עדיין מסתובבות שם בלובי?'").

כשאני מספרת לו שהייתי בפטרבורג, הוא מגיב ב"הא, העיר שלי".

מה יותר העיר שלך, פטרבורג או ניו יורק?
"אני רוצה להאמין שניו יורק".

אהה , שטיינגרט מת על ניו יורק. ומה יש לו בניו יורק חוץ ממטפל עם קלאסה, באטלר בשם פפי ושגרה מבורכת? יש לו למשל, חבורה קבועה של כותבים שהוא נפגש איתה. "אנחנו חמישה", הוא מפרט, "כולנו מהגרים: שני הודים, אוסטרי, רוסי וטקסני, שבניו יורק הוא יותר מהגר מכולנו. לא מזמן כתבו עלינו במגזין 'ניו יורק'".

וזו החבורה: שטיינגרט על תקן הרוסי, ג'ון ווריי, שאמו אוסטרית, על תקן האוסטרי, אקיל שארמה על תקן הודי אחד, סוקטו מהטה על תקן הודי שני, וריי אייל על תקן הטקסני. מי הם אנשי העט האלה? ווריי ושארמה מופיעים באותה רשימה מובחרת של "גרנטה" שבה הופיע שטיינגרט; מהטה היה מועמד לפרס פוליצר על ספר לא בדיוני שכתב על בומביי (Maximum City), ואייל הוא עורך המגזין "Food and Wine" והיחיד שאין ספר באמתחתו.

על מה אתם מדברים, שוב על הסשנים אצל הפסיכולוג?
"לא. אני היחיד שם שהולך לטיפול. אנחנו מדברים על כל מיני דברים, אבל מה שחשוב זה לא מה שאנחנו מדברים עליו אלא מה שאנחנו שותים. ריי אייל מביא תמיד יינות יקרים בצורה שלא תיאמן. אנחנו יושבים עד חמש בבוקר ושותים יין מעולה. מגיעות אלינו במייל המון בקשות להצטרף, ואנחנו מאוד סלקטיביים. אנחנו דוחים את כולן".

יש לו, למשל, גם את העונג לסגור חשבון עם הדת היהודית. "אני גר בבניין של 20 קומות, ויש בו גם דיירים חסידים. קורה שבשבת, כשאני מחכה בכניסה ליד המעלית, הם ניגשים ושואלים, 'סליחה אתה יהודי?'. אני עונה שלא, ואז הם מבקשים ממני ללחוץ על הכפתור של המעלית לקומה שלהם. באמצע הדרך אני פתאום אומר להם:'אממ. . בעצם אני כן יהודי'".

זה די אכזרי.
"כן, זה די אכזרי. נקמה! סבלתי כל כך הרבה בגלל הדת הזאת".

"אני רוצה להאמין שניו יורק" (ארכיון) .

"איך אמרו ב'סיינפלד', חייב להיות איזור חייץ"

ויש לו גם הורים, וזה כבר חלק פחות כייפי מבחינתו. אבא שלו היה מהנדס גרעין, אמא שלו היתה יועצת פיננסית בעמותה ללא מטרות רווח שעוסקת בהשבת נכסי יהודים. כיום שניהם גמלאים.

הם לא עברו לפלורידה?
"הלוואי. הם גרים 28 קילומטר ממני. איך אמרו ב'סיינפלד': חייב להיות אזור חיץ. לי אין אזור חיץ. אבא שלי עדיין חולם לעבור לישראל, חלום שאני תומך בו בכל לבי".

סוף סוף יהיה לך אזור חיץ.
"כן, אני אבקר אותם פעם בעשור".

כרגע מפריד בין שטיינגרט להוריו אזור חיץ גדול יותר מאשר זה שבין ניו יורק לפלורידה. מספטמבר ועד סוף דצמבר הוא מתארח בווילה על גדות אגם ואנזה, כאורח האקדמיה האמריקנית בברלין, מוסד שמתקיים עוד משנות העשרים של המאה הקודמת. עד סוף שהותו שם הוא אמור לגמור את הרומן הבא שלו, "שיהיה מאוד מדכדך".

למה מדכדך?
"כי הוא מתעסק באהבה, במוות. בכל הדברים הכי מדכדכים בחיים".

קטע מתוך הרומן המתהווה - כשאנחנו נפגשים נשארו לשטיינגרט עוד 93 עמודים למנאייק - כבר פורסם ב"גרנטה", כן כן, באותו גיליון מדובר של הסופרים האמריקנים הצעירים הטובים. קוראיו המסורים של שטיינגרט יגלו בו שם מוכר: לני אברמוב. לני אברמוב, או ליונה אברמוב בצורתו
הרוסית, הוא גיבור הסיפור הקצר "כמה אנקדוטות על אשתי", ומוזכר גם ב"מדריך".

נראה כאילו אתה מפנק את הקוראים שמקפידים לצרוך כל מה שאתה כותב בזה שאתה שב ומשתמש באותן דמויות בטקטסים שונים, גם אם הופעתן מינורית. ולדימיר גירשקין, הגיבור של "המדריך", מוזכר גם ב"אבסורדיסטן". ועכשיו אתה חוזר אל ליונה/לני אברמוב.
"אבל זה לא אותו ליונה אברמוב. אני קצת משחק במוח של הקוראים - אני פשוט אוהב להשתמש בשם הזה".

בכל זאת, זו יכולה להיות אותה דמות.
"טכנית כן, האמת שעדיין לא החלטתי. מה שכן, ג'רי שטיינפרב מופיע גם בחדש. בתפקיד נורא".

יותר נורא מב"אבסורדיסטן" ?
" כן, יותר נורא".

אימג' בנק
גארי שטיינגרט לפני האח אימג' בנק

ג'רי שטיינפרב - בצמצום, כדי לא להרוס - הוא הנמסיס של מישה ויינברג. חבר ללימודים באקסידנטל קולג', גם הוא ממוצא רוסי, שהיה לסופר שסוחט את המהגרות שלו עד תום וחתום על הספר "המדריך למאונן המתחיל". מצלצל מוכר?

אתה לא ממש אוהב את עצמך, הא?
"לא, אני לא ממש אוהב את עצמי", הוא צוחק.

אז הטיפול הפסיכולוגי לא ממש עוזר.
"למה לא? ", הוא נרעש, "בטח שהוא עוזר. אני עושה סובלימציה. בספרים זה שנאה עצמית, אבל בבית שלי", הוא אומר בפאתוס מלאכותי, "זו אהבה עצמית".

ועדיין אתה משלם הון לפסיכיאטר שלך ומממן לו רהיטי מעצבים.
"לא ממש. תחשבי שאני מהדור הראשון של הסובייטים שעבר אנליזה. רוסים לא הולכים לפסיכולוגים, זה מקום שחיו בו 70 שנה בלי שום בעיה של פרויד. אני מטופל מרתק, אז הוא עושה לי מחיר. אני חושב שהוא כותב עלי מאמר בשם 'בעיות בנפש הפוסט-סובייטית'".

שטיינגרט נראה באותה מידה בן 25 ובן 55, סוג של איש בלי גיל. אבל למרות המראה הדהוי של ג'ינס-חולצת פלאנל-זקן לא מטופח, ועם כל הפאסון של חיטוט עצמי אובססיבי, הביוגרפיה שלו מוכיחה סקרנות אינסופית לאקשן. ברלין היא בשנים האחרונות מילה נרדפת לאקשן, מהתסיסה התרבותית ועד הוויכוח הסוער על גורלו של הדוב קנוט, אבל שטיינגרט יכול להתפנות למה שיש לעיר להציע בעיקר בסופי שבוע. במהלך השבוע הוא עמוק בואנזה, בגלל הדד-ליין. שיטוט באתר האקדמיה האמריקנית מעלה כי יש הרבה פעילויות ביוזמתה, הרצאות כמובן, מסיבות קוקטייל, אך גם ניכר שהאירוע הכי מסעיר שהתנהל לאחרונה בין כתליה הוא מרתון פינג פונג בין ג'ונתן ספרן פויר, שהתארח שם בתחילת 2007, ובין ברון גרמני כלשהו.

"זה מקום מאוד מאוד משעמם", מאשר שטיינגרט, "ורוב האורחים האחרים הם אנשי אקדמיה שמרנים וימנים. ההרגשה היא של התנגשות מתמדת ביניהם ובין השאר. אישה אחת הרצתה על האירועים הגזעניים באלבמה בתחילת שנות השישים, ומישהו צעק: 'זו היתה אלימות של שחורים נגד שחורים'. זה נשמע כמו משהו שאבא שלי היה אומר. רציתי לקום ולצעוק:'כהנא חי!'".

יש לך כאן חברים?
"אחד. פרופסור לטכנו מפנסילבניה".

מה עושה פרופסור לטכנו?
"הולך למועדונים. הלילה הוא לוקח אותי למופע של טרנסקסואלים. זה בשנטל האוס אוף שיים, אחד המועדונים הכי שווים בברלין. אמור להיות מעולה".

ברלין התוססת (עוזי טאובר)
ברלין התוססת (עוזי טאובר) עוזי טאובר

 ארבעה ימים אחרי הראיון, בחזרה בישראל, אני כותבת לשטיינגרט אי-מייל:

"הלו גארי, הכל טוב? איך היה המופע של הטרנסקסואלים? רק רציתי להודות לך על הכדורים הנפלאים. הם הפכו את היום הראשון שלי בעבודה לנסבל בצורה מפתיעה. שאלוהים יברך אותך. כל טוב, יעל".

יומיים אחר כך מגיעה התשובה: "כן, הם מדהימים. בזכותם הצלחתי לעבור את האוקטוברפסט. הטרנסקסואלים היו פנטסטיים. לתאילנדיות יש ממה להילחץ. גארי ".

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

nrgטורסדילים ונופשונים

nrg shops מבצעי היום

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...
  • עוד ב''ספרות''

כותרות קודמות
כותרות נוספות
לאייטמים קודמים לאייטמים נוספים
ניווט מהיר
  • פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים