בעיה של אמונה
בסגנון איטי ומהורהר מתייחס רפאל נדג'רי בסרטו 'תהילים' לדילמות של אמונה יהודית. אשרי האיש ניב שטנדל, שרצה להאמין ולא הצליח
"תהילים" ממשיך את המגמה של הבמאי מסרטו הקודם "אבנים" לחקור ולבחון את הזהות היהודית ואת מקומה בהוויה הישראלית. הפעם שאלות תיאולוגיות ומטאפיזיות של דת ואמונה עומדות במרכז הדיון. אב דתי (שמואל וילוז'ני) ושני בניו מעורבים בתאונת דרכים. בשעה שהבן הבכור, מנחם (מיכאל מושונוב), יוצא להזעיק עזרה, והצעיר, דוד (יונתן אלסטר), עדיין פצוע ותחת הלם התאונה, נעלם האב ממקום האירוע.
מכאן ואילך מתנהל הסרט באיטיות, בהרהור, כמעט בלא אירועים עלילתיים בעלי עניין, מלווה את המשפחה המתפרקת, המתפללת – כל צלע במשפחה בדרכה – לשובו של האב. בעיקר עוקב הסרט אחר מנחם, הנקרע בין אמו המעשית (לימור גולדשטיין) לבין סבו המאמין (אילן דר), ובמישור הסמלי – בין החילוניות לדת.
מנחם שלפני התאונה מנהל חיים כפולים. ליד אביו ומשפחתו, הוא חובש כיפה, לומד מדרש תורה ונוטל ידיים לפני הסעודה. ליד חבריו הוא מסיר את הכיפה, מתנשק עם חברתו ו"מתפקר" כדרכם של חילונים. ככל הנראה, אין לו משבר אמונה – הוא אינו מאמין באמת ובתמים, אלא פשוט מקפיד על מצג שווא כדי שלא לפגוע באביו.
התאונה והיעלמותו המסתורית של האב, והניסיון לשחררו מעול האמונה הכוזבת, מקרבים אותו מחדש אל הדת. מנחם מתקרב לסבו ולדודו וחוסה בצל תורתם, מתרחק מחברת בני גילו החילונים, מחלק ספרי תהילים כדי שיתפללו אחרים למען אביו (ומשתמש לשם כך בכסף "חילוני", כלומר כסף שברשות אמו), ומשליך את יהבו על תשובה, תפילה וצדקה. בכך משקם מנחם את אמונתו, ותופס במובן מסוים את מקומו של אביו, באופן שאולי מרמז על סיום מסלול והעברת הלפיד הלאה.
למטה: הטריילר של 'תהילים'
נדג'רי, שגם כתב את התסריט ביחד עם וינסנט פומירו, אינו מציע תשובה חד משמעית לשאלת האמונה. מחד, הסרט מגלה אמפתיה רבה כלפי מנחם, נמנע מלהביט על המאמינים כעל סהרורים הזויים, ומתרפק על הרעיון שאדם יכול למצוא מפלט ומזור למצוקותיו בדת. מאידך, נדמה שמקורה של האמפתיה הזו נוגעת יותר להתייחסות הומאנית לאדם מאשר לאהדת הדת, והסיפור אף מרמז על הבעייתיות הטמונה באמונה. נדג'רי ביקש ודאי לקרב את היהדות אל חיינו, אבל – לפחות בעיניים חילוניות (ואלו העיניים אליהן העניין רלוונטי, שהרי אין צורך להטיף למשוכנע) – יש משהו לעגני, נאיבי ואפילו מביך בהתבוננות במצוקתו של הנער האומלל המתנתק מן המישור הארצי, הפרקטי, ושם את מבטחו בידי שמיים, במקום לשלב בין השניים. נדג'רי אולי ביקש לחזק. אני לא יצאתי מחוזק.
לנדג'רי יש סגנון משלו. איטי, מהורהר, מינורי. אפילו סצנת התאונה נטולת דרמטיות, מצולמת מרחוק, מאופקת. הוא מרבה לצלם אימג'ים שקטים, מרוחקים, של שגרה. שני אנשים אוכלים, משפחה יושבת בתחנת האוטובוס. "תהילים", שעלילתו ממעטת כאמור באירועים דרמטיים, מוקדש כמעט כולו לשגרת חיים יומיומית בצל היעדרו של האב.
חולשתו הגדולה של "תהילים", לטעמי, היא במשחק. נדג'רי ידוע בכך שהוא חסיד האימפרוביזציה, והוא מניח לשחקניו (לאחר שיחות וחזרות, כמובן) לאלתר את תפקידם. גם מבלי לדעת עובדה זו מראש, לא תתקשו לזהות זאת על המסך. נחוץ יותר מכישרון כדי לשרוד היטב סצינות מאולתרות. דרושים בשלות, בגרות, ניסיון. לשני השחקנים הצעירים שבמרכז "תהילים", באופן טבעי, אין עדיין את התכונות הדרושות כדי לצלוח את המבחן, ומשחקם גובל לא אחת במבוכה. לזכותם ייאמר, שגם מרבית המבוגרים שלצדם לא יוצאים הרבה יותר טוב מהעסק. טכניקת האימפרוביזציה אינה חותם סגנוני. היא כלי, וצריך לדעת מתי ואיך להשתמש בו. ייתכן שבעבר היא שירתה את נדג'רי נאמנה, אך דומה שהפעם יצא שכרו בהפסדו.
עודף מעשרים מילה: עוד סרט ישראלי הבוחן דת ואמונה, אבל הפעם לא נוקט עמדה. כשגם הקצב מפרך והמשחק בעייתי, כבר אין במה להאמין.
נא להמתין לטעינת התגובות
