ילדי טהרן
יוסי גורביץ חושב שהסרט התיעודי 'ברוכים הבאים לטהרן' ילמד אתכם כמה דברים שאתם לא יודעים על חברינו האיראנים. מה הן הצרות שלהם, למשל
עומאר, כתב ותיק במזרח התיכון ובאפריקה – הוא היה כתב הבי.בי.סי. בעיראק במשך שבע שנים, וכעת הוא עובד עבור המהדורה האנגלית של אל ג'זירה – בילה שנה בטהראן, כשמטרתו המוצהרת היא ליצור סרט תיעודי שידלג מעל החומה של הרטוריקה המתלהמת שבין איראן למערב, במיוחד ארה"ב וישראל. בקצרה, הוא מנסה להראות לנו את טהראן האחרת, לא זו של ההפגנות הזועמות עם הדגלים הבוערים.
רוב הזמן הוא מצליח. רוב הישראלים ילמדו על טהראן, ועל איראן, מהסרט הזה יותר משלמדו בכל חייהם (ולא, האיראנים הם לא ערבים). רג'י משוטט בטהראן, חמוש במצלמה, כשהוא נעזר במתורגמן/מאכער ובנהג מונית חבוטה, מן הדרום של שכונות העוני ועד הצפון האמיד. אנחנו פוגשים כתב מוזיקה מוכשר ועדין, שבגיל 14 התנדב לשרת במלחמת עיראק-איראן, ושירת ארבעה חודשים ו-16 כמפנה גופות.
אנחנו לומדים מה הסכנה הגדולה ביותר בעיר – תאונת דרכים, סיבת המוות של 28,000 איראנים מדי שנה. (לא במקרה בחרה איראן לנשיאה במהנדס תנועה, מחמוד אחמדניג'אד, שנראה כאן מפויס הרבה יותר מהרגיל כשהוא חונך כביש מנהרות חדש). הבעיה השניה בחשיבותה היא זיהום האוויר, הנובע מריבוי כלי הרכב בכבישי עיר הענק (12 מיליון תושבים), ויש ימים בהם הוא חמור עד כדי סגירת בתי הספר.
רג'י מראיין בני נוער איראנים שנראים מערביים לחלוטין, עם עגיל בשפה – אבל איתו אפשר להסתובב רק בקניון או בבית; ברחוב המשטרה מצווה על הסרתו. הסרט עוקב אחר כוכב פופ איראני, בניימין, שמצליח גם בחו"ל – אבל הטקסטים שלו עוברים צנזורה על ידי ועדה רוחנית. הנשים נראות מערביות מתחת לרעלה, ובטהראן נערכים יותר ניתוחים פלסטיים מאשר בלוס אנג'לס. אחת המרואיינות מציינת שהיחס של המשפחה לאשה חשוב, מבחינתה, יותר
ה"חריגות" הללו מתבטאות, בין השאר, במספר עצום של מכורים לסמים. הממשלה מודה בקיומם של שני מיליון מכורים, בעוד ארגונים חוץ ממשלתיים – ועומאר מציין יפה שבניגוד לכל מדינה מוסלמית אחרת, ארגונים כאלו פורחים באיראן – מעמידים את המספר על כ-20 מיליונים. כלל אוכלוסייתה של איראן הוא 70 מיליון.
בעיה ניכרת נוספת היא כשלונו הכלכלי של המשטר: אחד מכל שבעה איראנים חי על פחות מדולר ליום, אחוז האבטלה גבוה מאד (מומחים מעריכים אותו – אין נתונים רשמיים שניתן להסתמך עליהם – כעולה על 20%), האוכלוסיה צעירה מאד (שני שליש מהאיראנים הם בני פחות משלושים) ולרוע מזלו של המשטר היא גם משכילה יחסית: שיעור יודעי הקרוא וכתוב עומד על כ-90%.
אי אפשר לערוך סרט רציני על טהראן בלי להתייחס לפוליטיקה, וליתר דיוק למשטר הדיכוי שהיא נתונה בו. נתיבה הראשי של טהראן – 20 קילומטרים אורכו - נקרא, עד מהפכת 1979, רחוב פחלאווי – על שם שושלתו של השאח; לאחר מכן נקרא, למשך מספר שנים, מוצאדק – על שם ראש הממשלה הנבחר והפופולרי שהופל על ידי הסי.איי.איי. בשנות החמישים; כעת הוא נקרא רחוב ואליאסר, על שם "האמאם הנעלם" שהשיעים מצפים לבואו. הבמאית המצליחה (לא בארצה) מונה זנדי-חקיקי אומרת במרירות ש"המשטר רוצה שהכל, כל דבר, ייעשה באופן איסלמי. ככה, החלומות שלך לא יכולים להמריא".
בסצינה מאלפת, מלמד עורך מגזין נוער את רג'י כיצד לחיות בין הקווים האדומים: אסור לכתוב ש"אין רוכבות אופנוע בטהראן", זו ביקורת אסורה; יש לכתוב ש"כל רוכבי האופנוע הם גברים". אסור למתוח ביקורת ישירה על הממשלה; יש לכתוב ש"איראנים מן השורה אינם מרוצים ממדיניות מסוימת". יש לשנות את התמונות המלוות את הכתבה, כך שכל הנשים המופיעות בה ייראו בהתאם לכללי הלבוש הנוקשים. מה יקרה אם תפרסמו את הכתבה כפי שכתבתי אותה, שואל ר'גי; יסגרו אותנו, היתה התשובה.
ועד כמה שרג'י מנסה להתחמק מן ההפגנות הידועות לשמצה, הן מוצאות אותו; אחת מהן היא הפגנה מאורגנת על ידי המדינה, והשניה – הנערכת עם התחלת החרבת לבנון על ידי ישראל בקיץ שעבר – ספונטנית הרבה יותר וזועמת הרבה יותר. איראן כלל איננה סכום ההסתה שלה – הסטודנטים שלה הפגינו לאחרונה הרבה אומץ בהפגנה מול אחמדניג'אד משהפגינו הסטודנטים האמריקנים שקיבלו את פניו – אבל היא גם כלל איננה איראן הליברלית שמציגים הגולים.
לסרט שלוש מגרעות עקרוניות: ראשית כל, אף שטהראן היא ללא ספק העיר הגדולה במדינה, היא רחוקה מלהיות מדגם מייצג לאיראן כולה, שברובה שמרנית הרבה יותר והיא-היא מוקד הכוח של שלטון המולות. שנית, רג'י סיים את הכנת סרטו בקיץ שעבר, עם תחילת מלחמת לבנון השניה. ככזה, הסרט אינו ממש מעודכן; המשטר פתח בחודשים האחרונים במסע דיכוי חסר תקדים.
ושלישית, וחשוב מכל, ההתנתקות מן הפוליטיקה שרג'י מתעד היטב ובכשרון כלל אין פירושה שבמקרה של עימות עם כוחות זרים, הציבור יתנתק לחלוטין מממשלתו. הצעירים אומרים זאת במפורש: אנחנו לא רוצים מלחמה, אנחנו רוצים שלום, אבל אם תכפה עלינו מלחמה – נלחם. ולמשטר ששולט על כל אמצעי התקשורת, בין השאר באמצעי היעיל במיוחד של צנזורה עצמית, יהיו מעט מאד בעיות לתאר את עצמו כמותקף, לא משנה מה תהיה האמת. מי שסומך על האינטרנט – ורבים באיראן סומכים עליה; לאיראן קהילת הבלוגרים הרביעית בגודלה בעולם – מוטב שיביט במה שקרה בבורמה, כשהמשטר הגיע למסקנה שהתמונות המשודרות מתחילות להיות לא נעימות.
"אם כולנו נברח, מי ישנה את המדינה?" שאלה ראויה ודילמה שרבים, ולא רק באיראן, מתחבטים בה. אבל האם יש סיכוי אמיתי לשינוי, כשהמשטר מחזיק את אמצעי התקשורת בגרונם? התשובה שנותן לנו "ברוכים הבאים לטהראן" קרובה יותר ל"לא" מאשר ל"כן".
'ברוכים הבאים לטהרן" / יום ג', "יס דוקו"
נא להמתין לטעינת התגובות
