דויד ושאול

הבמאי דרור שאול ("אדמה משוגעת") לא מנסה לבחור סצנה. הוא כבר סחבק של דיוויד לינץ'. טוב, בערך. סיפור אישי

דרור שאול | 13/10/2007 18:20

דיויד לינץ' הוא אולי אחד האמנים האמריקאים האחרונים בתחום הקולנוע. האיש המדהים פועל כבר כמה עשורים ובכל פעם מצליח לעניין את עצמו ואת צופיו מחדש. עיקר עינינו הוא הדיאלוג עם הקהל והוא עושה זאת תוך קריאת תגר על מוסכמות ויזואליות ותוכניות ותמיד מגיע לתוצאות עוצרות נשימה.

קטונתי מלנתח את יצירתו של לינץ' או לסמן סצנה אחת שאהבתי, אבל במקום המשימה שהוטלה עלי אני מוכן לספר על אירוע משעשע שקרה בפרמיירה לסרטו 'אימפריה יבשתית' בלילה קריר בדצמבר האחרון בלוס אנג'לס.

שרון שמיר (המפיקה של 'אדמה משוגעת') ואני היינו אז בסיבוב באמריקה לקידום 'אדמה משוגעת' לאוסקר. מארק, היחצן האמריקאי שלנו, שיש לו בעיה לזכור שמות בדיוק סיים להציג את שרון שמיר ואותי בפני השחקנית רוזאנה ארקט והדיאלוג הלך בערך ככה: "מיס ארקט, זה הבמאי הישראלי דרור שההההל וזאת שרון הההלוי!"). לחצנו לגברת ארקט יד והתחלנו לעבור על השטיח האדום תוך שאנו מנסים להתרגל לשמותינו החדשים. אני זוכר שחטפתי שוק תרבותי. היו שם כארבעים או חמישים צלמים שכל הזמן צילמו וצעקו "Smile here sir please! This is a French paper".

לקראת סוף השטיח האדום כשעיני לגמרי מסונוורות, כתבת איטלקיה החלה לראיין אותי בוידאו. תוך כדי הראיון אני מרגיש שמשמאלי (כתפי כמעט נוגעת בכתפו) עומד מישהו ומתראיין לכתבת וידאו אחרת ולכן אני מדבר בקול נמוך ביותר כדי לא להפריע לו. העיתונאית האיטלקית צועקת לי "Sir please raise your voice!"

דיוויד לינץ' רויטרס

לינץ' לא משנה תדר

אני מביט שמאלה ובדיוק אז אני מגלה שהאיש שמתראיין שם הוא חתן הפרמיירה מר לינץ' בכבודו ובעצמו. לינץ' לקח נשימה והביט ימינה ולרגע הצטלבו מבטינו, הוא חייך במבוכה במבטו המבויש ואני הצגתי את עצמי והתפיידתי משם לקול מחאותיה של הכתבת שלא קיבלה תשובה ממצה על מהות סוציאליזם בישראל בשנות ה-70.

הקרנת הסרט 'אימפריה יבשתית' היתה מדהימה. לדעתי זוהי אחת מיצירות הקולנוע המאתגרות והמסקרנות ביותר שראיתי. למרות אורכו של הסרט (3 שעות) וכמות השאלות הנותרות פתוחות בסיום היתה זו חוויה ויזואלית ופסיכולוגית אדירה. אבל מעל לכל זרחה צניעותו של לינץ'. לאחר ההקרנה לינץ' נתן סשן ארוך של שאלות ותשובות. או, חשבתי בליבי, עכשיו נבין הכל.

אבל לא, לינץ אף פעם לא משנה תדר לכיוון השאלה ששאלו אותו אלא עונה בשפתו בסבלנות רבה תשובה ארוכה בסיומה אתה מבין שאפילו מה שחשבת שהבנת בעצם לא לזה הוא התכוון.

הוא מדבר הרבה עם היד באוויר ואחת התשובות היתה בערך כך: "אני בסך הכל לוקח רעיון, כל רעיון, שאני אוהב כמובן, ואז אם אני אוהב אותו מספיק, אני חושב עליו, ואז אני מצלם אותו, ואם אני עדיין אוהב אותו, אני הולך לעריכה, ועורך אותו, ואם יש לי כמה כאלה רעיונות, אז אני מחבר אותם לסקוונס שאם אני אוהב גם אותו, אז יש כבר התחלה של משהו. ואז אני נח כמה ימים ופתאום בא לי עוד רעיון. אז אם אני אוהב אותו, אני חושב עליו ואז אני מצלם אותו... האם עניתי לשאלתך גבירתי?".