סינגולר של ימי חול
שלומי שבן שולח את השיר הכי יפה שלו מהאלבום האחרון, טיפקס משגרים את עצמם לחו"ל עם שקשוקה מקומית, מירי מסיקה טובעת בים של מלודרמה ובועז בנאי מתחיל לקיים הבטחות. סינגולר של פוסט החגים
משהו טוב קורה לבוב דילן בישראל 2007. ראשון הגיע שי גבסו ששלף את "שר המלחמה" והעיף איתו כמה ניטים לכיוונה של המציאות המקומית, מאוחר יותר שיגר (באופן צפוי יותר ומוצלח לא פחות) יהודה עדר את העיבוד שלו ל"כוכב שביט" ועכשיו מגיעה הרצועה המקסימה של שלומי שבן מתוך אלבומו האחרון עם "מותק את אצלי בראש" אותו תרגם בעצמו.
התרגום שעשה כאן שבן בעצמו שומר על איכויות המשקלים והנגינה של השיר המקורי, גם אם העיבוד לוקח אותו שנות אור מזה שהכרנו בעבר. שנית, שבן, שיודע דבר או שניים על דילן, עשה
עכשיו, לאחר סיכומי השנה, כששבן קיבל מקום של כבוד בכל אתר ואתר אפשר לבקש ממנו רק עוד קטנה אחת: שיוציא גם את "האזרח ה-1" הסינגל וכך נקבל בזה אחר זה שני שירים של דילן. הראשון, נכתב על ידיו ממש. השני, נכתב בהשראה ברורה ממנו. התמהיל עלול להיות מדויק עד כאב.
מילים ולחן: בוב דילן תרגום: שלומי שבן
להאזנה ל"מותק את אצלי בראש" לחצו כאן
הידיעה על סיבוב ההופעות של "טיפקס" מעבר לים הגיעה אליי לגמרי בהפתעה. גם אם הסיפתח של האירוויזיון לא בישר טובות (תזכורת: לא השתתפנו בגמר) הרי שההד הציבורי שיצרו קובי אוז והחברים עם "Push The Buttom" (שהביא להם יותר ממיליון כניסות ביוטיוב) הכניס אותם לסדר היום של אי אילו מנג'רים, שהחליטו לנסות ולשווק את השקשוקה המוזיקלית שלהם גם לקהלים דוברי לטינית.
במחשבה ראשונה: הרעיון הזה נשמע לא רע בכלל. אחרי הכול, אם העולם למד לאהוב את קוסטריצה וגוגל בורדלו יש סיכוי של ממש כי גם הג'עג'וע של אוז יוכל להפוך לעוד תופעה באגף המפלצות הנדירות והמשמחות מאגף הים התיכון. במחשבה שנייה: מקורות ההשראה של "טיפקס" נטועים כל-כך עמוק ביסודות הישראליות העממית, כך שלא ברור עד כמה תרגום הדאחקות הללו למוזיקה אינטרנשיונלית תעשה עמם חסד.
אם לשפוט על פי הסינגל בשם "קרוק מדאם" שעלה אצל "טיפקס" במייספייס, אז ככה: מה שבטוח, לא תוכלו להתעלם מהעובדה שקרוק מדאם הוא כנראה השיר הכי מטופש שיצא לכם לשמוע בחצי השנה האחרונה (נגיד, מאז ששרית חדד הוציאה את "צאי מהכלים"). המילים שלו אקלקטיות ומשלבות עברית, אנגלית וצרפתית מבלי לומר דבר וחצי דבר. גם בפן המוזיקלי מקבלים כאן איזה תמהיל של Fאנק, רוק, מזרחית ומה לא.
בסיכומה של האזנה ניתן לומר כי קצת כמו "הכפתור האדום" מהאירוויזיון, גם כאן רקח אוז שיר שיכול להתכתב עם העולם ואחותו מבלי להתחייב לאף סגנון מסוים. אז נכון, לפעמים אי ההתחייבות הזו הופכת לסגנון בפני עצמו. כאן, זה סתם מרגיש כמו ארוחת בוקר קונטיננטאלית שהתחממה יתר על המידה.
האיזנו כאן ל"קרוק מדאם"
מילים ולחן: טיפקס
האמת, קצת נמאס למחזר קלישאות על חונטת "רימון". גם אחרי שהשתמשת בכל דימויי הרסס, אתה נותר עירום אל מול העוצמה האדירה שאותה חבורה הצליחה להביא עמה אל המוזיקה הישראלית של שנות האלפיים. ואז מגיעה השאלה הגדולה: למה? מה בעצם גורם לקהל הרחב ללכת שבי אחרי אותה חבורת צעירים שהמקוריות היא ממנה והלאה. את התשובה, אם תרשו לי לטעון בצניעות, תוכלו למצוא ב"שירה" החדש של מירי מסיקה.
את השיר הזה, שכתב והלחין אורי זך (הבעל והמפיק המוזיקלי של מסיקה) אפשר לנתח בכמה כלים שונים. הראשון והבנאלי ביותר יטען כי מדובר בעוד מחזור של בלדה רומנטית שנכתבה מראש למידותיו של הפלייליסט על בסיס הצלחות העבר. סכין חדה יותר תדע לסמן את העורק הראשי של המוזיקה הישראלית, זה שנטוע אי שם בימיו של שלום חנוך, כמי שהזרים את הדם וההשראה לשיר החדש והפך אותו לגרסה העכשווית של "מאיה".
אך האמת הכואבת היא שגם אם יש ממש בשני הטיעונים הללו, הרי שנראה כי מה שהופך את מסיקה וגם את השיר הנוכחי ללהיט היא ההגשה והקול שלה. עמישראל למד לאהוב את הזמרות שלו מלאות דרמה ופאתוס. וכך, גם כשסוף סוף מקבלים מוצר טוב מביתם של זך את מסיקה צריכים להתמודד עם מילים כמו "תפסיקי להכניס לגוף עשן מבקבוקים", שעוד נקרא בזעקת יאוש. כאילו מה, אי אפשר היה בלי המלודרמה? אי אפשר להחליט פעם אחת לשמור על אנדרסטייטמנט. התשובה לכך היא לא. המפסיד הגדול הוא הקהל הרחב, שנאלץ לשמוע את המוזיקה שלו עם דציבלים מוגזמים של רגשנות מלאכותית. אותי זה מבאס רצח. ואתכם?
מילים ולחן: אורי זך
בואו והתרשמו מרשימת ההשפעות של בועז בנאי: רוברט וויט, גרנדדי, רדויהד, ז'קו (המסעדה), הסופרנוס, ניל יאנג, אבו חסאן (החומוס) ועוד רבים וטובים. כיוון שאין דבר ששנוא עלי יותר מניים-דרופינג אסביר את פשר הציטוט. בנאי הצעיר, ששיגר לאחרונה את "תנופה" לרדיו בהצלחה רבה (הוא מושמע בתדירות גבוהה בכל התחנות המרכזיות) עתיד להפוך לאחד האמנים הדומיננטיים בישראל. תשאלו איך אני יודע ואני אשחרר הצהרות מופרכות. תכלס: מדובר בתחושת בטן חזקה. רשימת ההשפעות של בנאי, אגב, מגיעה בדיוק כדי להצדיק את האמירה הזו: הטעם (המוזיקלי והקולינרי) שלו מותאמים כמו כדור במחסנית לרובה הצעצוע שנקרא "הרוק הישראלי".
בנאי ג'וניור הוא באמת מוצר מעולה. בלי ציניות. מבחינה קולית הוא מזכיר לא מעט יוצרים מופנמים דוגמת אביתר בנאי (נסו למצוא בעצמכם את הקישור המשפחתי, אני התעייפתי כבר), גבע אלון ועוד. מבחינה מוזיקלית הוא נע בין הפריק פולק והרוק העדין שמככבים היום כסוסים הכי מבריקים בשוק. אם הוא היה שר באנגלית יכול מאוד להיות שהחברות הווירטואלית שלו עם אושיות דוגמת ג'וש ראוס היו מקבלים תפנית מפתיעה. עד אז, אנחנו נשמח לחבק אותו גם בעברית. בצניעות ובחום.
האיזנו כאן ל"פריז בחורף"
מילים ולחן: בועז בנאי
זה כבר כמה זמן שאני שומע על "הבנים של שמעון". ההרכב הזה, שמכיל בעיקר את האחים שלומי וליאור בלאוי, מנגנים בתל-אביב כבר למעלה משנה ומנסים לאסוף קהל בדרך המסורתית. "הקולטורה", מועדון הבית שלהם, אימץ אותם לחיקו ונתן לו יופי של ספוט בנוף של הביצה המקומית. אלא שהקשבה ראשונה (באמת שלא יכולתי לעשות את זה לעצמי פעמיים) מעלה את השאלה: וואט דה פאק?
הרי "השכנה" הוא שיר עם כל-כך הרבה רמיזות ברורות ל"משינה", שפשוט כואב הלב. מילא להעתיק מאיזו להקה נידחת באיסלנד שאף אחד לא ישמע כאן בטעות, אבל לקחת את "משהו קטן וטוב" ולהשאיל ממנו כל-כך הרבה אלמנטים, זו כבר עזות מצח שאין לי טיפת סבלנות כלפיה. אז נכון, גם משינה בנו קריירה ענפה על העתקות מדויקות, אבל לפחות אז נלקחו מושאי ההשראה ממה שקרה בעולם. להעתיק אגדה מקומית בצורה כל-כך שקופה, זה כבר על גבול הפלילי.
מילים: שלומי וליאור בלאוי, גלית שכטר לחן: שלומי וליאור בלאוי
נא להמתין לטעינת התגובות
