ראשי » רייטינג » קולנוע

קינג דייויד

nrg תרבות פורסת שטיח אדום, ואם היה אפשר אז היינו גם מציבים תאורה כחולה ושמים שיר של רמשטיין: דייויד לינץ' מגיע היום לישראל, וטובי המוחות מתגייסים ובוחרים את הסצינות הגדולות מסרטיו. לזה קוראים ריספקט

הגעתו של דייויד לינץ' לארץ מאפשרת לנו להוציא לפועל פרויקט יומרני הסוקר את עבודתו של הבמאי הנערץ. החלטנו שהאופן הכי ראוי להציג את סגידתנו לסרטיו היא בחירה סובייקטיבית על-ידי יוצרים ושאר מעריצים, שיבחרו סצינות מופתיות שאולי יכולות לייצג בצורה כלשהי את מה שלינץ' תרם לעולם.

כל ניסיון אחר לדבר על העבודה שלו במילים בלבד הוא דידקטי וחסר טעם. את הסרטים האלה צריך לחוות, וכמה שפחות לדבר על.

הקטע האחרון בכתבה מאגד סצנות שלא נבחרו על-ידי המשתתפים. אתם מוזמנים להוסיף את שלכם למטה. תיהנו.

בית הספר סם שפיגל לקולנוע וטלוויזיה יחד עם הסינמטקים בתל אביב, ירושלים וחיפה מארחים את דייויד לינץ' בישראל: 15-20/10/07

הקולנוע כבר מזמן הכריז על שקיפות. מעטים הסרטים שהעולם בוהה בהם בתדהמה, זועק - איך הם עשו את זה. הקולנוע חשף את סודותיו וכמו הקוסמים נראה לפעמים, שהוא שייך לתקופה רומנטית שכזאת, שנופלת שדודה אל מול המודרניות, אל מול המסתורי, הבלתי אפשרי. דייויד לינץ הוא אחד הבמאים היחידים שהקולנוע שלו ממשיך ונאבק על מסתוריותו.

סרטו הגדול ביותר "ראש מחק" הוא גם סרטו (באורך מלא) הראשון. כל סצינה שם היא בגדר פלא, תעלומה. הצופה שואל את עצמו "איך הוא עשה את זה?", אך התשובה היחידה מצויה בפיות הפעורים שלעולם לא יקבלו מענה. הסרט כחלום שפשרו אינו משמעותו אלה רק התרחיש, הדימויים הוויזואלים. הסצינה האהובה עליי ביותר במכלול הפילמוגרפי של לינץ' שייכת לסרט הזה.

ג'ק ננאנס, השחקן המיתולוגי הוזה, או שמא באמת רואה, אישה בתוך הרדיאטור שלו. לחייה הן כשני ירחים, היא כלואה שם בודדה בתוך החום הגיהינומי הזה וכל מה שנותר הוא לשיר, "בגן עדן הכל בסדר". הפשטות שבמופשטות.  

תום שובל הוא קולנוען

"קטיפה כחולה" הוא היצירה האולטימטיבית בז'אנר סרטי הפרברים האמריקניים, ומונטאז' הפתיחה המופלא שלו הוא פתיחה מכוננת עבור כמעט כל סרטי הז'אנר, מ"חמש ילדות יפות" ועד "אמריקן ביוטי". לינץ' והצלם פרדריק אלמס מציגים את הפרבר הארכיטיפי האידילי, כאילו נטלו דגימה ממוחו של נורמן רוקוול: ורדים אדומים על רקע גדרות לבנים ושמיים בצבע כחול עמוק; כבאית עם כבאי חביב וכלב דלמטי יצוגי; ילדים חוצים כביש בבטחה; בית צמוד קרקע יפה רעפים עם גינה מטופחת; בובי וינטון מנעים ברקע.

ואז העניינים משתבשים: בעל הבית מתמוטט לפתע, מי הצינור ניתזים לכל עבר בפראות, והמצלמה יורדת לאיטה אל מעמקי הקרקע, כשקולו של וינטון מתחלף ברחש קקופוני מבחיל של רמשים צמאי דם. וחזרה לפסטורליה עם השלט הענק ומאיר הפנים "ברוכים הבאים ללמברטון". השקט חזר, אבל הזוועה כבר כאן, והיא רוחשת מתחת לפני השטח. האוברטורה המבריקה הזו – רצף דימויים מרהיב שאומר בעצם הכל, ועוד בשפה קולנועית כה עשירה וייחודית - לוכדת בתוכה את כל "קטיפה כחולה" ואת רוב דייויד לינץ' – סודות אפלים וכוחות הרסניים שאורבים תחת חזות סכרינית של שלמות מזויפת, תמימות ילדותית ומתקתקה שעומדת להירמס במסע התבגרות יוצא דופן. או, כמו שאומר קריין הרדיו: זה יום שמש יפה בלמברטון, אז הוציאו את המסורים החשמליים.

ניב שטנדל הוא מבקר הקולנוע של nrg

היש מעמד מלחיץ יותר מדייט ראשון עם ההורים של הבחורה איתה אתה יוצא? בפנינה הקולנועית בעלת האיכויות הצ'פליניות "ראש מחק" חווה הגיבור המיוסר הנרי טונות של לחץ ואומללות הצונחים עליו מצד האחראים על התאונה הגנטית המכונה בת-זוג.

בפולחן ארוחת הערב, האורח מתכבד לפרוס את מה שנראה כמו מנת עוף תמימה. לפניו ניצבת פרגית פשוקת רגליים באופן כמו מזמין וחושני. אך הנרי מתלבט: "פשוט חותכים אותן כמו עופות רגילים?". ולבסוף מתרצה בלחץ הקהל הביתי ונועץ את השיפוד. החדירה הדוקרנית גורמת לרגלי העוף המוזר להגיב בתנועות זיווג כשברקע חווה האם אורגזמה קולנית הנשברת בהיסטריה מרירה.

התפרצות גועשת של דם סמיך ומבעבע נפלט מבין רגלי הציפור כמן עיסה שכולה עונג ועונש, רמז לאסון שעתיד להיוולד להנרי ולחברתו על אותו משגל בו שכחו לקשור את החצוצרות. מבחינה פילמוגראפית, מדובר אולי בסצינה היחידה שמסוגלת לרוקן מכלל רלוונטיות את השאלה: עוף או בקר.

שימרי טוריס הוא עורך הרכילות של nrg

טווין פיקס, פרק שני. נעימת פתיחה. כתוביות. יום שבת, 25 בפברואר בעיירה הצפונית. במלון שבבעלותם יושבים בני משפחת הורן – בן, סילביה, בתם אודרי, ובנם בתלבושת אינדיאני מלאה. הם לא אינדיאנים. הם אוכלים ארוחת ערב. אין אושר בחדר הזה: בן הורן לא הצליח למכור את המלון.

מצלמה סטאטית. חריקות סכינים ומזלגות, צקצוקי שפתיים, מלבד זאת שקט – סך-הכל 58 שניות. איש קטן בתספורת מוזרה נכנס לחדר ברעש גדול. "ג'רי חזר מפריס", אומר בן. סילביה מצווחת בבעתה בקצה השולחן. ג'רי מניח ערימת בגטים על השולחן. "אלה הסנדוויצ'ים הכי טובים בעולם", הוא אומר לְבֵּן, אחיו, "גבינת ברי וחמאה, אתה חייב לטעום מהם". בן גונח בהנאה. "אתה יודע מה הסנדוויץ' הזה מזכיר לי?", הוא שואל. "הוא מזכיר לי את ג'ני וג'יני ליד הנהר". שניהם צוחקים ויוצאים מן החדר. "תמיד תענוג", מתריס בן לעבר אישתו. היא מיואשת.
"ג'ר, הבת של לילנד נרצחה והנורווגים עזבו", הוא מבשר לאחיו כשהם לבדם. "החזקנו את הוויקינגים האלה בקרניים", מתנשף ג'רי על סף דמעות, "מה קרה?" – "אנחנו לא בטוחים במאה אחוז, הם לקחו איתם את המתורגמן", משיב לו בן.
"אמרת שהבת של לילנד נרצחה?", ג'רי תוהה. "כן," עונה בן.

מעט הצופים שטרם הבינו בפרק הקודם כי הדרך בה כותבים, מצלמים ועורכים טלוויזיה השתנתה לעד, קיבלו בסצינה אחת קפסולה מושלמת של כל מה שהוא טווין פיקס: הומור שחור, דיאלוגים בלתי-סבירים, תהיות קטנות וסימני שאלה גדולים שרק הולכים ומתרבים, רמיזות ברורות לכל מה שהוא טאבו – צעדים ראשונים בדרך לבשורה כי אבות יכולים לאהוב את בתם קצת יותר מדי. היי שלום, לורה פאלמר, הינשופים אינם כפי שהם נראים.

זום אין על שטיח-קיר. איכר עובד בשדה. ייתכן שיש לו מגל ביד.

פאר פרידמן הוא מבקר ספרות

לייל: "נסעת על הדבר הזה כל הדרך רק כדי לראות אותי?".
אלווין: "כן, לייל".

כך, בשני משפטים קצרים, מגיעה לשיאה אחת הסצינות המרגשות ביותר שראיתי בקולנוע. רגע האיחוד של שני אחים זקנים, שלא נותר להם הרבה זמן לחיות, אחרי שלא דיברו זה עם זה עשרות שנים. "הדבר הזה" שאלווין נסע עליו, הוא מכסחת דשא מודל 1966 איתה דהר במהירות של חמישה מייל לשעה מאיווה לוויסקונסין, כיוון שהיה מבוגר מכדי לנהוג במכונית, אבל היה חייב לראות אם אחיו, שחטף שבץ ואיש לא ידע מה עלה בגורלו, עדיין נמצא בחיים.

"סיפור פשוט" הוא כנראה הסרט הקומוניקטיבי ביותר של דייויד לינץ', סרט כמעט גלגל"צי במונחים שלו. סרט רך, עדין ואוהב אדם. סרט מסע יפהפה, משוחק לעילא ומרגש עד עמקי הבטן. סרט שבו נדמה כי לרגע אחד לינץ' הפסיק לחפש מי רצח את לורה פאלמר, ורק חיפש קצת שלווה.

ציפי שמילוביץ היא סגנית עורך nrg

Bobby Peru

: "Say fuck me…Say it.."
Lula: "No way..Get out…"
Bobby Peru: "Say it or I'll tear your fucking heart out, girl!! Say it! Say it! Say it!!!"

בין 124 הדקות הפסיכיות לחלוטין שמרכיבות את "לב פראי" קיימת סצינה אחת, פסיכית אפילו בהשוואה לשאר, שיקרה לליבי באופן מיוחד: הסצינה שבה בובי פרו (ווילם דפו) נכנס לחדר המוטל של לולה (לורה דרן) וסיילור (ניקולס קייג') כדי להשתין. פרו, פושע רקוב שיניים ומוח, מוצא שם את לולה לבדה ומעניק לה טיפול שגורם לביטוי "הטרדה מינית" להישמע כמו "טיול בגן הקסום", ומה שהכי מטורף בכל העניין זה איך שזה נגמר. לינץ', סוטה מסוכן ומבריק שכמוהו, נוטע - באבחת בובי פרו מהירה - יתד של אמביוולנטיות בלבה של לולה, משאיר אותה בחדר לבדה כשהיא ממררת בבכי על הבגידה שכמעט התרחשה.

אם "לב פראי" הוא גרסתו המעוותת והשחורה של לינץ' ל"קוסם מארץ עוץ" אז זה השלב שלולה/דורותי באמת מבינה שהיא כבר לא בקנזס, ועל אף השעה וחצי הקיצוניות שקדמו לרגע הזה, זה השלב בו גם אתה - הצופה - מבין את אותו הדבר בדיוק. זו טקסס/עוץ של לינץ', השממה הנרקבת של לבה של היבשת עם כל הזוהמה, הטירוף והאימה שמתחבאים מאחורי אשליית החלום האמריקני. או כמו שבובי פרו אומר: "It's full of dummies, dummy!".

יוני בינרט הוא קולנוען ומבקר תרבות של nrg

לונדון, חורף 1981. חודשיים לאחר השחרור שלי מצה"ל. מהר מאוד למדתי לסמוך על "ריצי בריקסטון", מאחרוני ה-movie palaces של לונדון טרום מלחמת העולם השנייה, בכל הקשור לקולנוע אנטי מיין סטרימי, מקורי וחדשני. וכך מצאתי עצמי במחשכי אולם הקולנוע, צופה בסרט של במאי צעיר שמעודי לא שמעתי עליו: "Eraserhead" של דייויד לינץ' . הדבר הראשון שהדהים אותי היה הסאונד, הרעשים המונוטונים על רקע אזור מפעלים נטוש, מצולם בשחור לבן לא קונטרסטי. בתוך נוף עגמומי, בשחר של יום חדש אפלולי ומאיים הופיע גיבור קולנועי מזן לא מוכר עד כה: צעיר בעל הליכה משונה ותסרוקת בסגנון גוסטב מהלר לאחר חיבור למקור מתח גבוה. הסרט רק החל ולי כבר היה ברור שאני עד למשהו שישפיע על המשך חיי.

החוויה הייחודית נמשכה ביתר שאת לאחר שהבחור נכנס לביתה החשוך של אהובתו. המפגש ביניהם הוא כמובן מוזר (למה היא רק ממררת בבכי? על איזה "דבר" היא מדברת?) אך חסרת תקדים עוד יותר היא השיחה עם הוריה: נטיות הראש האלכסוניות של הגיבורים בהביטם האחד בשני ובעיקר הפאוזות הארוכות בין משפט למשפט.

מהשיחה מתברר שהבחור בא כנראה לראות את "הדבר" שנולד לו ולאהובתו. עוד כמה דקות מסך גם נראה את "הדבר"; יצור מעוות, שנראה כאחיו המכוער של אי.טי. בתוך חיתול שנראה יותר כתכריך. אך עוד לפני כן מגיע השוט שמאז ועד היום מגדיר מבחינתי את סוד הקסם הלינצ'י. שוט קצר יחסית ובנאלי לחלוטין; כלבה לאחר המלטה מניקה את גוריה. אך מה שהיה יכול להיות שוט חסר ייחוד אצל כל במאי אחר הפך אצל לינץ' לדימוי מטלטל. משהו בזווית הצילום העילית, תאורת ה-low key בשחור-לבן ואפילו הבחירה בכלבה השכובה על צדה כמתה, כמו מוכנעת על-ידי הכמות הבלתי נתפסת של גוריה הזעירים הנראים כחזירי ים מיבבים ודוחים, כל אלה הפכו את השוט לדימוי חתרני, עוכר שלווה ומבעית של הבאת יצור חי לעולם, שרק אב צעיר ומאוים יכול לרקום באור (או שמא חושך) וצליל (רעש). הביטוי צער בעלי חיים לא נראה מעולם מייאש יותר.

רק לינץ' מסוגל להפוך את היומיומי לחלום בלהה בעוצמות כאלה, לגרום לנו לצלול יחד איתו אל מעמקי הלא מודע ולתת לנו להישיר מבט בפחדים הקמאיים ביותר שלנו (כמו גם במאוויים הבסיסיים ביותר). לינץ' הוא אחרון הסוריאליסטנים של הקולנוע, הממשיך המשמעותי ביותר של בוניואל. מאז "אירייזרהד", בהמשך הקרירה שלו הצליח לינץ' להעמיד דימויים נועזים ומשוכללים בהרבה משוט הכלבה המניקה. אך בשבילי רגע ההתוודעות ללינץ' נשאר הצלול ביותר.  

יאיר לב הוא קולנוען ומרצה לקולנוע

בסרט Fire walk with me ישנה סצינה מבריקה ומכושפת שהיא תמצית נושאיו הנבחרים של לינץ'. זהו הרגע בו לראשונה אנחנו מתוודעים לחייה הכפולים של לורה פלמר (Sheril Lee) כזונה במועדון לילה מסואב.

לורה רואה את עצמה כנופלת בחלל: "בהתחלה לא שמים לב", היא אומרת לחברתה הטובה, "אבל אחר כך עולים באש". ועכשיו, כשזה עומד לקרות לה, עוצרת אותה בעדינות אישה זקנה ומלטפת את פניה, ואומרת לה: "כשאש כזו נדלקת, קשה לכבות אותה. קודם הענפים הרכים והתמימים בוערים, ואז הרוח מתחזקת, ואז כל מה שטוב בסכנה. "בה בעת, קולה הטהור של Julee Cruise מתחיל לשיר "How can a heart that's filled with love cry? when did the day, with all it’s light, turn into night ?" -  ולורה פורצת בבכי תמרורים שאין ממנו חזרה. 

צפו כאן בסצינה מתוך "אש הולכת עמי"

אננדה סקפייה היא דוקטורנטית לקולנוע

ההתלבטות קשה, אבל החלטתי: סצינת הפתיחה של "לב פראי" בה ניקולס קייג' מכסח את הצורה לאיזה בחור על גרם המדרגות. הסיבה שאני כל כך אוהב את הסצינה הזאת היא כיוון שרצתי לראות את הסרט הזה כשהוא יצא לקולנוע ב-1990. הייתי בן 17 וראיתי אותו בקולנוע סבוי בחולון ביום שישי בלילה בבכורתו הארצית.

האולם היה יחסית מלא והבאזז על הסרט הזה התחיל כבר זמן רב קודם לכן. בעוד הסרט התחיל לרוץ וסצינת הפתיחה מילאה את המסך בדם, האלימות שבסרט היתה כנראה יותר מדי עבור תושבי חולון השלווים באותו ערב וכך, תוך 10 דקות, מצאתי את עצמי צופה בבריחה המונית של הצופים אל מחוץ לדלתות בית הקולנוע כל עוד נפשם בם. תוך רבע שעה נשארו מספיק צופים כדי למלא בקושי רבע אולם. החוויה הזאת הצחיקה אותי, הפתיעה אותי והדהימה אותי. לינץ' הצליח להבריח את החולונים התמימים אל מחוץ לדלתות בפחות מ-10 דקות, אבל אותי הוא השאיר. באותו רגע ממש הצטרפתי למועדון המעריצים שלו.

צפו כאן בסצינה מתוך הסרט
דני לרנר הוא קולנוען 

עם כל הכבוד לרשימה שעשינו, יותר מדי סצינות מופתיות של לינץ' לא נכנסו לכאן.  באקט של אחריות קיבצתי כמה מהן, למען הדורות הבאים. טקבקו אתם את השאר.

אנתוני הופקינס בוכהכשהוא רואה לראשונה את ג'ון מריק / "איש הפיל"

פול אטריידיס רוכב על התולעת / "חולית"

סצינת ההתאהבות במוסך  / "כביש אבוד"

"נפגשנו בעבר" - המסיבה אצל אנדי/ "כביש אבוד"

סצינת הסקס הכל כך כואבת עם פטרישיה ארקט / "כביש אבוד"

סצינת החלום ב"Winkies" / "מלהולנד דרייב"

סצינת המופע המוקלט ב"סילנסיו" / "מלהולנד דרייב"

סצינת האספרסו / "מלהולנד דרייב"

אדם קשר פוגש אתהקאובוי/ "מלהולנד דרייב"

סצינת הסיום של אינלנד אמפייר - The locomotion / "אינלנד אמפייר"

יש גם את הסרטים הקצרים של לינץ' (בחרתי את The alphabet)

אור גוטליב הוא עורך התרבות של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...