פתחה חלון

ריטה, יותר מכולם, ידעה טוב טוב עד כמה היא חייבת להוכיח את עצמה באלבומה החדש. אז היא לקחה את עברי לידר כמפיק, את יהונתן גפן ככותב ויצאה לדרך. התוצאה: מלאת קסם ושונה בתכלית ממוצרי העבר

איתי שטרן | 10/10/2007 10:00

"ערב אביב אחרי מאה שנות סתיו" - ריטה / "אחרי שאהב"

היא אוספת את שערה בסיכה קטנה, מגלגלת לכדי פקעת בקודקוד הראש ואורגת ממנה סליל המשתפל עד לגובה צוואר. עומדת מול מראה, מלאת איפור וסומק, מחייכת חיוך צנוע ויוצאת אל שרוול הבמה. כשעולה וילון הקטיפה האדום היא מקבלת את הקהל, משל הגיעה לכדי אולם שמחות מפואר, עטור חברים וקרובים. היא תחייך ותשיר. כולם ימחו דמעה עד סוף הערב ואז כשתחזור (יחד עם מנהלתה האישית) אל האוטו, בשקט בשקט תמלמל לעצמה רק משאלה אחת: לשיר משהו חדש. להוכיח שאפשר גם עכשיו. להראות לכולם שאני שורדת את המבול. גם הפעם.

ריטה, אישה חזקה באופן שקשה לתאר, יודעת טוב מכולנו, עד כמה היא ניצבת כעת על סף תהום. שני האלבומים האחרונים שלה נחלו כישלון מסחרי ("חמצן" היה רחוק מאוד מלהגיע לאלבום זהב) ואמנותי כשהם מתפרצים לדלת פתוחה בו הפופ הממוסחר השתדרג פלאים, בעוד שמפיקיה המוזיקליים (רמי קלינשטיין בראשם) לא ממש הצליחו לשמור את היד על הדופק. וכך, במקום לנצל את רשת הכותבים הצעירים שנידבה לה התעשייה היא בחרה להמשיך וליצור את אותם העתקים פרקטליים שניסו לשחזר את הצלחות העבר, ללא הצלחה.

התוצאה לא איחרה לבוא. נחיל הטפילים ויורשות הכתר הגיעו מוקדם מן הצפוי. ראשונה הגיעה שרית חדד שהחלה למלא את קיסריה באפקטים גרנדיוזיים שהיו שמורים עד אותה עת למלכה מבית קלינשטיין. מאוחר יותר הגיעו עקיצות מבית היוצר של "כוכב נולד" בדמותן של נינט ושירי מימון (שלקחו באופן גלוי השראה מריטה עצמה) ולבסוף הגיחה מירי מסיקה, שהפגינה מודעות רבה בכל הקשור למניירות פרסיות ושמלות מלמלה. ריטה, שישבה בבית וראתה את כל המהפכים הללו, לא באמת חששה. בינתיים היא מילאה אולמות בפרויקט של 20 מיליון שקל ("וואן"), שיחקה תפקיד מרכזי ב"שיקגו", הופיעה באינספור אירועי יח"צנות (ששמרו אותה באור הזרקורים) ושיגרה תביעת ענק ל"הליקון" שהפכה אותה ללוחמת זכויות יוצרים מתקדמת.

ואז, אחרי תקופת צינון עצבנית, בה עשתה הכול חוץ מליצור, התיישבה ריטה עם עברי לידר והחלה לעבוד על חומרים חדשים. הכיוון היה ברור: הולכים על הכי קטן, הכי אקוסטי והכי לא "ריטה" במובן המוכר והדרמטי של המילה. וכך, אחרי כמעט שנתיים של עבודה, אנחנו מקבלים את "אחרי שאהב": שיר ראשון שכתב יונתן גפן והלחין רמי קלינשטיין להפקה של עברי לידר.

למטה: הקשיבו לשיר החדש של ריטה

ריטה, אחרי שאהב- עטיפת הסינגל יח''צ

סטייל קרול קינג

בואו נתחיל דווקא מהטקסט: גפן, איש עם מושג או שניים ברומנטיקה עדינה, מיטיב לתאר חוויית התאהבות ("נגיעה רכה ומבט חלב") שנסתיימה בכאב גדול. ריטה מבקשת לתאר בו את חוויית הריגוש שבאותה שנייה (מטאפורית?) בה הכל הופך תלוש, נעלם מקו המחשבה והופך חלום ("ומה כבר היה, אולי הזיה"). תכלס, אנחנו מקבילים כאן שיר פשוט וצנוע, מלא רוך ופגיעות. כזה שמאפשר לגעת מבלי להפוך אותנו מציצנים בחייה האישיים. מין אינטימיות מרוחקת.

אלא שלצד הטקסט שכתב גפן, מהדהדת דווקא המוזיקה כמי שמביאה איתה את רוח השינוי. אז נכון, רמי קלינשטיין עדיין נטוע כאן על כיסא המלחין, אך ברגע ששרביט ההפקה עבר לידיו של לידר, השתנו פני הדברים באופן מהותי. בואו נאמר זאת כך: במקום שבו ריטה הופכת לזמרת פולק (וזה מה שלמעשה קורה כאן) קסמים של ממש עוטפים את המלחין קלינשטיין.

במקום להדהד במכונות תופים, לזרוק מקצבים ולהדהד עם מזרחית דאלאשמעטע הלכו כאן על קונספט מינמליסטי שמחזיר את ריטה לימיה הטובים. הגיטרה האקוסטית נותנת כאן ליווי עדין (שכמעט נעלם לפעמים) וככזה הוא משתלב באופן הרמוני למדי עם ההגשה הצנועה והמדויקת. כיף גדול.

אם תרצו לקחת את ההבטחה הזו, שנזרקת לכם עם הסינגל הראשון (ומי כמוני יודע שהבטחות מעין אלו צריך לקחת בעירבון מוגבל) ולהכיל אותו על האלבום המלא, תקבלו ככל הנראה מתכון לאלבום רוק-פולק עדין במיוחד שמכסה את ריטה כמה שפחות. מין אריך נגן נטול איפור, עירום וצנוע במופגן. אנטי-תזה לכל מה שיצרו הטוענות לכתר. אם אתם מסוגלים לדמיין את ריטה שלכם תואמת קרול קינג, יש מצב שזה הולך להיות אלבום החורף שלכם. אם לא, אתם מוזמנים להסתפק במוצרי העבר. מהם, באמת שיש לנו מספיק ודי.