לראות את מילאנו ולמות
השמות סמנת'ה, אנג'לה, מונה, ג'ונתן וטוני דנזה העבירו את יוני בינרט (ואת הזה שלו) למצב דום. למי שלא יודע, "מי הבוס" היא למעשה סדרה מאוד מינית. קאלט דה בולשיט
לדוגמא: נניח שאתה רואה סרט מדע-בדיוני. נניח שהסרט הוא "גברים בחלל". נניח שאתה לא רגיל לראות ביום-יום חבר'ה צעירים וקשוחים שקופצים מחלליות על פלנטות מרוחקות ומזיינים את הצורה של המוני חרקים מגודלים ורצחניים באמצעות תתי- מקלע ופצצות אטום. אז למה, בעצם, אתה מקבל את הדברים הדמיוניים בהם אתה חוזה כמציאות קונקרטית למשך הזמן בו אתה יושב בקולנוע? למה אתה לא קם ואומר: "מה זה החרא הזה? איך הוא לא מת? ראיתי עכביש ענק תוקע לו מחוש לתוך החזה, אז למה הוא לא מת?". ובכן, אתה לא אומר את זה כי יש פה עסק - אתה מקבל את מה שהסרט מציג לפניך כאמת טוטאלית, ובתמורה זוכה לאחד או יותר ממגוון התשורות שאמנות נותנת חזרה. אתה זוכה ללמוד משהו על החיים, על אנשים או על עצמך, אתה זוכה לראות דברים שלא קיימים במציאות שאתה מכיר, או - כמו במקרה של "גברים בחלל" - אתה זוכה לראות חרקי ענק מתפוצצים ויותר איברים קטועים מסופ"ש בבגדד.
אבל הנחת העבודה הזו של "השהיית הספק" לא תמיד עובדת. לפעמים האמיתות שמוצגות בפניך כ"כ מופרכות מיסודן שגם הקב"ה לא יגרום לך להאמין בהם. זו הסיבה ש"שלגיה במאה העשרים" (זוכרים? סיטקום מטופש עד-כדי-דמעות מסוף האייטיז? בקרוב פינה) נחלה כישלון חרוץ ונאספה אל אבותיה אחרי עונה וחצי בלבד. זו גם הסיבה שאף אחד מעל גיל 12 לא צפה ב-"ויקי ילדת הפלא" (שגם תזכה לפינה בקרוב ולא, אלאניס מוריסט לא שיחקה את ויקי. זו אגדה אורבנית מתועבת). ילדים קונים שטויות כל הזמן, אבל אחרי גיל מצוות מומלץ להתחיל לפקפק. השאלה של איך "אלף" שרדה ואף זכתה להצלחה לא מבוטלת ראויה גם היא למחקר אוניברסיטאי מקיף, אבל השאלה שהכי רדפה אותי לאורך ילדותי ונעוריי חמורה בהרבה ומצביעה על סדק עמוק בהנחה שעומדת מאחורי הביטוי שעליו שוחחנו: איך לעזאזל יכול היה טוני מיסלי(טוני דנזה) הגברי והמסוקס להימשך לאנג'לה באואר (ג'ודית לייט) החיוורת, הנוירוטית והמג'נונה ב"מי הבוס"? והכי חשוב - איך קנינו את זה?
למטה: מי הבוס
אל תצחקו. במשך 8 עונות רכבה "מי הבוס?" על המתח המיני שבין 2 הדמויות. במשך 196 פרקים בני חצי שעה(סה"כ 98 שעות) ביקשו מאיתנו להאמין שהאיטלקי המחוספס והמקסים נמשך לצנונית הוואספית המעצבנת שמעסיקה אותו. כן, בטח. גברים כמו טוני מיסלי נותנים בבחורות כמו מוניקה בלוצ'י, לא בדחלילים עם שיער פארה פוסט ואישיות היסטרית. אז למה המשכנו לצפות ב"מי הבוס?"? למה המשכתי אני, על אף הספקות המנקרים הללו?
גם כאן התשובה ברורה, לפחות לכל מי שמרגיש משהו מוזר קורה במכנסיים למשמע השם "סמנת'ה": אליסה מילאנו. גב' מילאנו פירנסה יותר פנטזיות גיל ההתבגרות שלי ממה שאתם רוצים לשמוע ויותר ממה שאני רוצה בכלל להיזכר. בחישוב מהיר אני יכול להצהיר ששבעים עד שמונים אחוז מהזמן שלי הוקדש, דאז, לתרחישים מסובכים שלי ושלה במגוון סיטואציות שהיו גורמות ללארי פלינט לשרוף את מכונות הדפוס של "האסלר" ולהצטרף לכנסייה האפיסקופלית.
רק קלי מ"בברלי הילס 90210" התחרתה בה,
קצת אח"כ התגשמה משאלה קטנה ופרטית שלי כשה' בא לקראתי ונתן לי את ההזדמנות לחזות בשתי המתנות המופלאות שהוא נתן למילאנו, כשקטעים מסרט ערפדים ארוטי בו השתתפה זלגו לרשת. משנת 98' זכינו להמשיך ולצפות בה ב"מכושפות" שדרשה מיליון סוגים של השהיית-הספק בפני עצמה או, לחילופין, 40 דקות של שום-דבר-אחר-בעולם-לעשות. אני יודע שיש אנשים שאוהבים את זה. לכו להיבדק. הנה הפירוק:
אלימות: הכי קרוב שאני מסוגל לקשר אלימות ל"מי הבוס?" זה כשנתפס לי פעם בריץ'-רץ' כשההורים שלי נכנסו לבית והייתי בעיצומה של מחווה למילאנו.
מושא אהבה: כבר דיברנו על זה.
כוחות מיוחדים: הכוח להחלים מזין בריץ'- רץ' באמצעות הרצון בלבד. מה, תלך עם זה לרופא?
יכולת טכנית יוצאת דופן (קטגורית מק'גייוור): היכולת לחלץ אותו מהריץ'-רץ' בלי להתעלף. תשאלו את בן סטילר.
פוטנציאל נשי: טוני מיסלי - הוא מנקה, מבשל, שואב אבק ונראה כמו הגרסא החתיכית של סילבסטר סטאלון. מה רע? מצד שני, גברים איטלקיים מרביצים לנשותיהם.
מצב לרימייק: יש כמוסות-זמן מהאייטיז שאל לנו לגעת בהן. אני מדבר, אגב, על "ויקי ילדת הפלא".
מצב צפייה: כשבא לכם להיזכר איך סמלי מין נראו לפני עידן המאיה בוסקילה.
מבחן הזמן: 100, וזה רק שלך, סמנת'ה.
סיכום: להוציא אותו מהריצ'-רץ' בלי להרוס אותו כליל לוקח בין שעה לשעה וחצי ודורש ידע מוקדם באנטומיה והנדסה.
נא להמתין לטעינת התגובות
