אחי, שחרר לי את הזרנוק
אדם סנדלר הצליח להוסיף לרזומה שלו עוד קומדיה אינפנטילית בשם 'צ'אק ולארי' העוסקת בזוג כבאים הומואים. לניב שטנדל יש בעיה עם משהו שהוא משני הצדדים, או במילים אחרות: לא סיבה לגאווה
זו בדיוק האווירה ב"צ'אק ולארי", שמבקש גם להסתלבט על חשבון הקהילה הגאה, וגם לחבק אותה בחום. או, כפי שג'רי סיינפלד ניסח זאת: אינני הומו, אבל לא שיש משהו רע בכך. אבל האם זה אפשרי? ללעוג לפייגלעך בארוחת הבוקר, ולהניף את דגל הגאווה במצעד הערב? לקבל את זה, תסלחו לי על הביטוי, משני הצדדים? לא בטוח.
גיבוריו של סנדלר הפעם הם צמד כבאים – אייקון אמריקני גברי לעילא – שאחוות הגברים ביניהם, אחווה שנצרבה באש, עשן וניצולים עתירי שומן, עומדת למבחן קשה במיוחד. לארי (קווין ג'יימס), אלמן המטופל בשני ילדים, מבקש לדאוג לעתיד ילדיו לעת צרה (שנראית, לאור הג'וב שלו, קרובה מתמיד), ובוחר, בתחבולה תסריטאית לא מתוחכמת במיוחד, למסד זוגיות חד-מינית עם חברו הטוב צ'אק (סנדלר). אלא שאת הרשויות החשדניות זה לא מספק, והם שולחים בעקבות הצמד חוקר חטטן (סטיב בושמי) שמבקש להסיר את מסכות הפנים מעל פרצופם ההטרוסקסואלי של השניים.
למשימה מגויסת פרקליטה יפהפייה (ג'סיקה בייל), שרק מחממת את ההורמונים ומסבכת את העניינים. מרגע זה הסרט פנוי לצאת לחלק העיקרי שלו, דהיינו: מקבץ סיטואציות במסגרתן ייאלצו צ'אק ולארי ליח"צן זוגיות הומוסקסואלית מזויפת ולהתמודד עם ההשלכות החברתיות שלה. זה כולל, בין השאר, מסיבת גייז אקסטרווגנטית, חתונה הזויה בלאס וגאס, ומבטים חשודים מהדוור השכונתי. שלא לדבר על התגובות במלתחות הכבאים.
למטה: הטריילר של צ'אק ולארי
אחרי שהתברגן קצת ב"קליק", סנדלר חוזר כאן לדמות הרווק הפרוע, גס הרוח וחסר האחריות שגילם בעבר (לא מעט בוודאי בעזרתו של הבמאי דניס דוגאן, שביים אותו ב"בילי מדיסון" וב"ביג דדי"). הוא "מיסטר פברואר" של לוח השנה, רווק הולל ורב שגל מדופלם. זה הכרחי, כמובן, כדי להנגיד אותו באופן מוקצן לסיטואציה הקווירית כולה, אבל זה גם הולם את הדימוי שטיפח לעצמו סנדלר במשך שנים, והתרחק ממנו מעט לאחרונה במסגרת שאיפותיו להפוך לשחקן רציני יותר ("קליק", "Reign Over Me"). כנגדו מתייצב ג'יימס כדמות הרגישה והעדינה יותר, אך התסריט (לו שותף, בין השאר במאי ותסריטאי "דרכים צדדיות" אלכסנדר פיין) מסתלבט גם על חלוקת התפקידים הסטריאוטיפית בין הזוג המוזר, מי הגבר ומי האישה.
השינוי הבולט שמציג "צ'אק ולארי" בהתייחס לסרטיו האחרים של סנדלר, הוא כמובן המסר. סנדלר נהג עד כה להתרפק על קוד מוסרי שמרני והומניסטי, במיטב המסורת האמריקנית. "מר דידס", "קליק", ואפילו "שמונה לילות מטורפים", היו שירי הלל לסובלנות, לתא המשפחתי ולרוח
"צ'אק ולארי" מתמקם בנחת, בסופו של דבר, בפילמוגרפיה של אדם סנדלר. לחובביו הוא מבטיח את השטיקים המוכרים, אם כי יש משהו פחות פרוע בסנדלר הזה (אין ספק שהוא מתבגר, בקצב שלו). הבדיחות על הקהילה הגאה מנוצלות עד תום, ולא באופן מתוחכם במיוחד (ראה סצנת הרמת הסבון הדרמטית במלתחות). המסר פשוט ובהיר ("מתרומם זו מילה לא יפה", מסביר סנדלר). ההופעות של דן אקרויד, בושמי וכמובן התפקיד הביזארי הקבוע של רוב שניידר (הפעם ככומר אסיאתי מאיר פנים) לא מביכות יותר מדי. סנדלר יכול להיות מרוצה מעוד קומדיה אינפנטילית ומשעשעת ברזומה, אבל לא בטוח שזו סיבה לגאווה.
עודף מעשרים מילה: עוד סנדלר קלאסיק לאוהבי הז'אנר. גם מחבק את הקהילה הגאה, וגם מאמץ אותה אל לבו. ההצלחה חלקית.
נא להמתין לטעינת התגובות
