פיצוי הולם
הסלבריטאות החונקת. הטלפתיה עם מארינה. החלום להיות פסיכולוג. חוסר הביטחון על הבמה. ויותר מהכל: רגשות האשמה בגלל שנולד. בועז מעודה, הילד שהפך לכוכב נולד כדי לשמח את המשפחה, בראיון זוגי ראשון עם האישה שבגללה הוא שם-אמא שלו
שכן טורח על אווירה הולמת ופורץ לאוויר עם המוזיקה של בועז. "אבי, אבי, תכבה אותי מיד", משתולל מעודה. "אני לא מסוגל לשמוע את עצמי. אני לא מצליח להתרשם ממני. ראבק, תנו קצת שקט". שקט יש מספיק באליקים. רק הכביסה הדהויה מרשרשת על חבל והרוח שורק באבק. שבילי המושב הקטן צחיחים ויבשים. עוני מנמנם בפינה התימנית המרוחקת הזו, שיצאה לקבל את השנה החדשה שיכורה מילדים, מתבשילים ומכבוד. "רק כאן אני מסוגל להירגע", מתנצל מעודה. "בדיזנגוף סנטר ישר קופץ לי פפרצ'י, אבל לחור הזה אף צלם לא יטרח לבוא".
החיים קשים בדיזנגוף סנטר?
"בתל אביב אני ערוך לכל פלאש. אני אוכל לאט, נותן ביס עדין, לא מפרק את הסנדוויץ', שלא יקפוץ עלי מלצר מתוך החומוס ויתקתק פדיחה. בתל אביב אני תמיד אח של מישהו, והבנות שם לא דופקות חשבון. אני מסתובב בקניון, בחורות מבקשות תמונה ופתאום הן מצמידות לי נשיקה על השפתיים. ואני מסתכל, כאילו, מה נסגר איתכן? אתן מבוגרות, מעל גיל 30. לפני שבועיים הייתי עם חבר שלי בעזריאלי. זקנה אחת נעצה בי מבטים מהקצה של המסעדה. אחרי איזה עשר דקות היא התקרבה אלי עם הקביים והפיליפינית. לאט לאט, כמו בסרט אימה. ואני, מחייך בחוץ, משותק בפנים, אמרתי לעצמי, 'זאתי עוד מעט תרצה גם נשיקה'.
"אני נוסע בכביש ואנשים מורידים חולצות ומנופפים באטרף. מישהי עשתה תחרות עם נהג המונית שלי. יש נועזות. באות אלי בהצעות. בעקיפין. 'תקפוץ אלי, אתה צריך את השקט שלך' או 'יש לי אופנוע ים. רוצה סיבוב?'. העיניים שלהן אוכלות אותי. וזה מרתיע. היו שאמרו לי, 'שמעתי שיש לך גדול'. ואני סותם את הפה. אומר לעצמי, 'וואללה, חולות רוח'.
"בחורים באים אלי עם האחווה הזאת, המזויפת. 'אחי, מה נסגר?' או 'אחי, שיחקת אותה'. פתאם קשה לחיות את היומיום. כל משימה היא הפקה. פעם לקח לי רבע שעה להיכנס לבנק. היום לא פחות משעתיים. פקידים משנים לי את המיקום. אתה לא תעמוד בתור, אתה כן תעמוד בתור. מעלים אותי למנהל כי הבת שלו רוצה חתימה דחוף. ככה זה בתל אביב".
הקהל במרפסת של מעודה גונח בהשתתפות. אבל האבא שמואל מבסוט. "מאז הזכייה גם הבית הפך למכה. אנשים באים כל הזמן, כל היום, ומטריחים אותנו", הוא מחייך. עופרה אשתו, בכיסא הגלגלים, הרבה פחות מאושרת. "תופסים לנו את הטלפון", היא מדווחת ביובש. "בנות באות, הולכות וחוזרות עם החברות שלהן. כל מיני טיפוסים יושבים אצלי ומצטלמים עם בועז. הבית הפך לאוטובוס. כל אחד בא בשעה שנוחה לו, גם כשבועז ישן, גם כשהוא לא בבית".
האחות מיטל: "אבל מביאים לך מתנות, אמא".
בועז : "וכמה בנות הפכו לחברות שלך. ישבו אצלך בחדר, נכנסו לך לתוך המיטה. נישקו. חיבקו. ראיתי, נגנבתי".
מעודה מסרבת להתנחם. "כשאני ישנה ומעירים אותי זה מעיק. זה מפריע. אני אומרת לבעלי שיענה לטלפון ונועלת את עצמי בחדר. אבל אנשים באים. שתי בחורות התחננו בדמעות לעשות אצלי שבת. אמרו, 'אפילו שבועז לא בבית אנחנו רוצות לבשל לך, לעשות קניות, לשטוף את הרצפה'. זה מצחיק. אני בכלל לא מכירה אותן. רוצה להתקלח, דופקים לי בדלת. רוצה לישון, נכנסים אלי לחדר. יושבת לאכול, מסתכלים לי לתוך הצלחת. לפעמים אני נדהמת, אבל לא נעים לי לסלק אותם".
מיטל : "כל זה מאהבה, מהפרגון. האנשים האלה הם הקריירה של בועז".
עופרה : "כאילו שהזמנתי אותם. נופלות עלי נשים ברחוב, מתחילות לספר על החיים שלהן. ואני לא יכולה לתת אמון ולהיפתח. אבל הן באות אלי בכוח. 'מעריצות אותך, נשמה. איך לא עשית הפלה? כל הכבוד לך! איך החזקת את ההריון של בועז, אפילו שידעת שתשלמי את
מיטל : "הכל שווה את הזכייה של בועז".
עופרה : "גם אם בועז לא היה זוכה, היה שווה".
שמואל : "תספרי לעיתון כמה מרגש שלא ויתרת על בועז, תכניסי את זה שהאלוהים פיצה אותך. יענו, סגירת מעגל".
עופרה : "יש לי כאב ראש".
"בשום'כוכב נולד' לא היה סיפור כזה פנטסטי", שמואל מתרגש מאוד. "אישה מבוגרת מחיפה התקשרה אלי, שאלה אם אני אבא של בועז. אמרה שהבן שלה חזר מתאילנד בריא ושלם, אבל בתל אביב נפל מווספה ושבר את הרגליים. מהצער היו לה שבועיים כאבים בחזה. אבל אז ראתה את בועז שר לאמא שלו שהפכה לנכה בלידה והשערות בידיים נעמדו לה. הסתמרה והצטמררה. אפילו הכאבים בחזה שלה נעלמו. היא אמרה, 'הבן שלך מיוחד, אולי יש לו קשר אלוהי. אולי שכינה שורה עליו. אני הולכת לקבר אליהו הנביא ושמה עליו נרות'. עופרה, תספרי לעיתון מה הרגשת כשבועז שר לך את השיר בגמר על הבמה".
עופרה מעודה מישירה אלי מבט אמיץ. "פחדתי על הבן שלי. שלא יגדל לדברים לא ראויים. שלא יאיימו עליו. שלא ייפול לסמים כמו זמרים אחרים. שלא יתפסו אותו על חובות כמו אייל גולן. שלא ישתנה. כבר עכשיו השתנה. אני לא יכולה לדבר איתו בלילה. ובבוקר הוא נוסע מוקדם מדי. אני מפחדת. אני מבקשת מאלוהים שישמור לי עליו כמו ששמר עליו בהריון. גם אז היה כמעט מת ונולד פג, בחודש השמיני".
בועז : "אל תצטערי אמא. אם הייתי מתבשל עוד חודש בבטן שלך הקול שלי היה יותר חוזליטו. בגלל שנולדתי מוקדם הקול שלי עדין".
בועז מעודה בקושי בן 20 וכבר מתנחמד על נפשו. נסיונותיו להחליף את כפכפי המושבניק בבגדי המלך החדשים מכמירי לב. רגע הוא משחק אותה צפונבוני, קולי ומגניב, ובזה שאחריו הוא "הכי אני שיש", אמן מיוסר שכל רצונו לשיר נקי לאמא על הדשא. שקט מחושב אופף את הזוכה המפתיע של "כוכב נולד", שהשופטים דחו והצופים חיבקו, שהיה מועמד להדחה שלוש פעמים ברציפות, אבל הפך לחביב הקהל וגרף באופן חסר תקדים מחצית מקולותיו. בחזרות הארוכות, בצילומים המתישים, מעודה היה חרוץ ומפוקס, אבל כשהלחץ הציף אותו התפרע והפך לשטותניק. קפץ והתנגש בכורסאות, עשה קולות של פינגווין, אילתר ביצועים דכאוניים לשירים שמחים. בבוקר שלפני הגמר הגדול, מספרים בהפקה, כשהגישו פנקייקים וקרואסונים, מעודה שתה ביצים. ובלילה האחרון, במקום לשכב לישון, יצא לרוץ.
צביקה הדר: "בועז לא האמין בעצמו, ולא האמין שיצביעו בשבילו. יש בו משהו נורא צנוע, נורא לא מודע. וזה היה אמיתי וכנה, לא איזה שטיק. ניסינו לגונן עליו כמיטב יכולתנו, גם כי התוכנית היא סוג של חממה, וגם כי אף אחד מאיתנו, טמירה ירדני, יואב צפיר ואני, לא ממש חיים את הסצנה. וככה בועז הרגיש יחסית בטוח. לאט לאט, ככל שהט תוכניות התקדמו, הוא נפתח. אני חושב שבגלל סיפור חייו המורכב, 'כוכב נולד' היא בשבילו בקושי קייטנה. ולכן הוא העז. דווקא בגלל שלא היה לו מה להפסיד, הלך על כל הקופה. הוא עשה בחירות שירים מיוחדות מאוד. והיה מוכן להסתכן. עכשיו, כשניצח, חובת ההוכחה עליו, ואני מקווה בשבילו שהסצנה לא תשתלט עליו, אלא הוא ישתלט על הסצנה".
הגיטרה של מעודה צמודה, לא ברור אם הוא מחזיק אותה או היא שמחבקת אותו. גם כשיצא להשתין תלה אותה עליו. "תתפלאי לשמוע", מחייך האבא. "גם בשירותים בועז מנגן ושר. גם על חוף הים. בכל פינה שהוא תופס הוא מנגן". והניגון קסום, והשיר מפעים, והקול פעמון צלול. כשרונו המוזיקלי של בועז מעודה בלתי מעורער. לשיר הוא יודע בדיוק כמו שאמא שלו, שזהו לה הראיון הראשון, יודעת להתמודד, קצר ופסקני, עם שאלות קשות מדי. יש לה כאב ראש. והילד צריך להפסיק להתפתל כי בדיוק עכשיו היא צריכה כוס תה. היא בת 56, אם למיטל (31), ליעד (28) ובועז בן הזקונים. "היה לי רגש שיקרה לו משהו טוב ב'כוכב נולד'", היא מספרת. "תמיד השוויתי את הקול שלו לכל מיני זמרים ולא מצאתי אף אחד מוצלח כמוהו. הייתי עומדת מאחורי הדלת כששר, ולא יכולתי לשבוע. כשהוא עבר את המחסום והגיע לשישייה הפותחת בתחרות ידעתי שהוא ייקח".
בועז : "כפרה עלייך, את לא אובייקטיבית".
אתה לא האמנת שתיקח?
"אני לא חלמתי שאנצח. היו יותר יפים ממני בנבחרת. ואני לא מרים את היד, או עושה תנועות וסמלים. אני עולה על הבמה, שם את שתי הרגליים, פותח את הפה וסוגר. אני מביא רק את עצמי. בלי יציאות ודאווין. מה עלוב יותר מלהיות אני? לא ברור לי למה הקהל אהב אותי ואיך בכלל הגעתי למקום הראשון".
מה הרגשת כשהגעת לשם?
"חשבתי, אין מצב. אמרתי, נפל עלי סלע. תפסתי את הראש וחיכיתי שמישהו יבעט בי. לא האמנתי. זה היה טירוף, ערפול חושים מוחלט. בעיניים שלי, העצומות, רצו אנשים שלא כל כך הראו את האמון שלהם בי. שאמרו לי שלום קטן ולא מחייב. ואני אמרתי להם על הבמה, זה אני, בועז מהמושב שזכה במקום הראשון.
"צביקה הדר סימן לי, ואני ראיתי את אמא שלי. התרגשתי מאוד. שרתי לה מול- 40 אלף צופים והתפוצצתי מאושר. כי השיר דיבר עליה.'וזרח כוכב וכוכב דועך, ואני הולך וקולי הולך'. וזרח כוכב שהוא אמא, שאחרי הלידה שלי דעך. אבל הבאת אותי לעולם, אמא, ובזכותך, קולי הולך".
לא פשוט לחיות בידיעה שההריון והלידה שלך הפכו את אמך לנכה בכיסא גלגלים.
"תמיד התבאסתי על זה. היו תקופות שהייתי חי במין מרמור. כל החיים רציתי לפצות אותה ולא ידעתי איך. וכשהלכתי להיבחן ל'כוכב נולד' אמא שלי אמרה, 'אתה תביא לי את המקום הראשון. אני לא מסתפקת במקום השני או השלישי, כי כל החיים שלי רציתי להיות זמרת ולעסוק במוזיקה, ולא יכולתי. אז אתה תצליח במקומי'. וכשעברתי את האודישן הראשון היא התערבה לי בשירים, וייעצה לי איך לנגן ומה לבחור. היתה הכוח המניע שלי והמעריצה הכי צמודה. לכן, כשזכיתי במקום הראשון, זה היה לגמרי בשביט לה. הרגשתי שסוף סוף הבאתי לה איזשהו פיצוי".
מיד בתחילת ההריון עם בועז אמרו הרופאים לעופרה מעודה שיש בעיות ולחצו על הפלה. הזהירו משיתוק ונכות. איימו עליה שתתעוור. "ואני אמרתי, 'את הילד הזה אני משאירה בבטן ולא מוציאה'", משחזרת מעודה. "וכמה שלחצו הייתי יותר חזקה. עד שבא רופא אחד ואמר, 'אם האישה רוצה לקחת סיכון, זו ההחלטה שלה'".
לא פחדת?
"לא. הרגשתי את בועז יותר מדי חזק בבטן. אבל בחודש השמיני אמא שלי נפטרה ובועז נכנס למצוקה. הרופאים אמרו, 'חייבים להוציא את הילד, אחרת ימות'. יילדו אותי והתחיל זיהום. הרגליים התעקמו, הצוואר, הפה נאלם. שכבתי שבועיים בלי לזוז, אבל לא התלוננתי, כי בועז נולד ועד היום אני זוכרת ששמו אותו עלי והוא נתן בי מבט עם העיניים השחורות הקטנות שלו. אמרתי,'זה הנשמה שלי. זה שווה הכל'.
"כל ההריון ידעתי שאולי אהיה חולה, אבל הילד יהיה בריא. יצאתי מבית החולים אחרי שיקום בכיסא גלגלים. דרגה אחת מתחת לניוון שרירים. אבל גידלתי את הילדים וטיפלתי במשפחה, והייתי מאושרת על כל יום שיש לי את בועז. ולא, לא התלוננתי".
גם בועז היה מאושר. ושר. המוזיקה נגעה בכל שלושת הילדים, ירושה מובהקת מאמם. "מגיל קטן שרנו. עשינו קריוקי בגן ותחרויות שירה בבית הספר. ובשבת היינו בודקים למי יש יותר אוויר, מי לוקח הכי פחות נשימות, מי מסלסל את הקול שלו לגבהים. אמא שלי תמיד אמרה לי,'אל תפסיק לשיר, כפרה עליך, אל תפסיק'. ככה בנגינה. היתה נצמדת לדלת של המקלחת שעה, עד שפתחתי. וכל הזמן היא האמינה שהמוזיקה תיקח אותי רחוק".
עופרה : "גם מיטל הבכורה שרה בצורה מדהימה. פעם ניסינו להוציא לה תקליט, אבל הסתבכנו עם נוכל. שילמנו לו 20 אלף שקל לאולפן, ולא נתן כלום. כמה שנים אחר כך הגיע צבע הביתה. הוא שמע את בועז שר בחדר, ניגש אלי ואמר, 'תקשיבי, יש לי מכר, מוזיקאי, אני רוצה להביא אותו שישמע את הילד. יש לו קול זהב'. הסכמתי . בא איש מקצוע, הקשיב, אמר לי,'אני רוצה לעשות את הילד הזה זמר עולמי. אתם תביאו חצי מהכסף ואני אביא את החצי השני'. אבל בגלל שהיה לנו הניסיון עם מיטל, אמרנו,'לא תודה, אנחנו לא מעוניינים'". בשלב הזה גם בועז לא היה מעוניין. רצה להיות פסיכולוג. או פיזיותרפיסט. "כשאנשים חיפשו מישהו לדבר איתו באו אלי", הוא אומר. "אפילו שהייתי צעיר הם שיתפו אותי, כי הרגישו שאני מזדהה איתם. הייתי אתר הפריקה של השכונה. כולם הוציאו עלי את הלב".
ולמה פיזיותרפיסט?
"בגלל אמא שלי. מגיל קטן הייתי עושה לה מסז'ים, מטפל בה וממריץ לה את הגב. רציתי לעזור לה באופן יותר מקצועי". לפני שנתיים הגיע באקראי למבחנים הראשונים של "כוכב נולד". ליווה את מיטל אחותו שבאה להיבחן עם ג'קו, אז עוד צעיר אלמוני עם חלומות. "היה שם בלגן גדול. אמרתי לעצמי, 'איזה סיכוי שמישהו מהחדר הזה ייקח?', והלכתי משם. לא האמנתי בתוכנית, לא האמנתי בעצמי".
אז למה חזרת הפעם?
"כי עשיתי סוויץ' במוח. עד לפני שנה לא הייתי דתי. עישנתי המון. חיפשתי את עצמי בישיבה ואחר כך בקיבוץ. יום אחד הנחתי תפילין, ופתאום הרגשתי שיש לי איזו השראה. כוח לעשות דברים טובים. זה אולי נשמע פסיכי, אבל התחלתי להסתכל על הידיים שלי. אמרתי,'הידיים שלי ייגעו בדברים טובים'. והפסקתי לעשן. האמנתי בעצמי. התבגרתי. והלכתי להיבחן ל'כוכב נולד'".
השלב הראשון היה פשוט. גם את השלב השני עבר בקלילות. "היו המון זייפנים, ואני אמרתי, 'לפחות אני לא מזייף. יחסית לחדר הזה, אני שר סבבה'. ובכל זאת לא האמנתי שאגיע לנבחרת. רק במפגש השני דיברתי עם יואב צפיר והוא שאל אותי,'מה, לא למדת מוזיקה מעולם? לא היית בלהקה?'. וכשאמרתי שלמדתי לנגן משמיעה ואני שר בעיקר במקלחת, הוא התפעל, והביטחון העצמי שלי עלה".
איך היה המפגש עם השופטים?
"נוקשה. עליתי לבמה והרגשתי מיורט. כמו עמוד חשוף מול כיתת יורים. זה היה מלחיץ. לא אהבתי את השיטה שלוחצים על פליי, וקדימה, תשיר. אולי לא בא לי לשיר עכשיו? גם השופטים היו מאוד קרירים. שידרו לי, אתה בסדר, אבל לא מציאה גדולה. גל אוחובסקי עוד היה נחמד, איכשהו. וגם יוני בלוך ויואב צפיר אהבו. אבל מרגלית צנעני לא הראתה עניין".
בנית על הקשר התימני?
"בכלל לא. הייתי פלקט, בול עץ. שרתי וחיכיתי לשמוע את פסק הדין שלה. והיא אהבה מאוד, ווקאלית, אבל אמרה שאני צריך להכניס קצת נשמה. היא נתנה לי עוד הזדמנות ואיימה עלי שאם לא אשתפר תעיף אותי החוצה".
"בועז לא היה הפייבוריט שלי, לעומת לא מעט מתחרים אחרים שהתחבבו עלי השנה, כי הציגו נועזות וכישרון ברמה מהממת ביותר", מאשרת מרגלית צנעני. "הקול של בועז נדיר ביופיו, עילי וגבוה, אבל יחד איתו לא הגיע שום דבר אישי. קראתי לו 'ברנש עצי'. ולא העציות הפריעה לי. גם אלביס פרסלי פיזז רק באזור החלציים ובכל זאת היה אמן נדיר, וגם מתי כספי שר בעציות והוא גדול שבגדולים. הבעיה שלי עם בועז היתה שהוא לא הצליח לרגש אותי. אז התעללנו בו. העפנו אותו לא פעם אחת ולא פעמיים לתהום הנשייה. רצינו יותר. ואז הוא שר את 'נשל הנחש', ושם התרחש משהו טוב. ההערות הבונות של צדי צרפתי והדרישות שלי ממנו עשו את שלהן, ובועז התחיל להביא לנו פייטים. כבר היה משהו נוסף מעבר לקול. איזושהי נשמה".
לאט ובהתמדה טיפס מעודה אל השלב הרביעי, שלב הדואטים. "ומיד אחריו כבר מתחילים לצלם אותך לטלוויזיה. והאנשים ברחוב רואים ומזהים. וזה הלחיץ אותי נורא. החום עבר לי בגוף. בהפקה צחקו שאני לא מזיע בשום מקום, חוץ מעיגולים על השפה. בגלל שלא הייתי מקצועי פחדתי. לא ידעתי באמת מה אני שווה. עד היום אני עוד לא יודע".
הזכייה לא עזרה לך לדעת?
"אני יודע שאנשים אוהבים אותי ושהשופטים קצת פחות".
גם ההפקה אהבה את מעודה, ואפילו מארינה. היא חיבקה את שלומי ובועז ואימצה אותם אל לבה הגדול משל היו אפרוחים חלושים התלויים בסינרה. בגמר על חוף הכנרת, כשנותרו רק שניהם על הבמה, אחזה בכפות ידיו של מעודה ומפעם לפעם העניקה לו חיבוק מרסק עצמות. חייכה, והמשיכה לחייך באומץ גם כשמעודה השיג אותה על קוצו של יו"ד, כשגרף את הניצחון שמשום מה נראה היה לכולם שיונח בחיקה שלה.
"מארינה התנהגה בבגרות ובאיפוק", מתרגש בועז. "היא בן אדם עם נשמה. היינו מסתכלים האחד בעיניים של השני, קליק קטן בעיניים, ובום, האינפורמציה עוברת. אני מאוד אוהב ומעריך אותה. היא מאמי. היא יציאה. היא בכלל לא בת 19. פעם היא בת 30 ופעם בת 12".
איך התמודדו האחרים?
"שלומי פירגן לי, אמר, 'הלוואי שתיקח'. אמר ,'אתה כישרון נטו'. ואני עניתי, 'עזוב שטויות, בטוח שאתה תזכה, כי אני בכלל לא אגיע לעשירייה הפותחת'. כולנו פחדנו שניפול בעשירייה. אמרנו, אם נגיע לשם ונעוף, נגיד תודה".
וכשהגעת לשם?
"הרגשתי זרמים בגוף. הייתי נוזף בעצמי, 'היי, תתעורר, תשיר, תראה לכולם מה אתה שווה. תן נוק-אאוט'. אבל הראש היה קפוא. המוח עצר אותי, 'אל תאמין בניצחון, אל תתרגש. תירגע'. פחדתי שאם אפתח יותר מדי אשבור את הדיוק של הקול. בגלל זה העדפתי להישאר, כמו שאמרה מרגול, ברנש עצי".
ואיך היא הגיבה?
"בשלב מסוים היא אמרה שבחיים שלה לא שמעה קול כמו שלי. הרגשתי שזו המחמאה הכי מטורפת, כי באודישנים הראשונים אוחובסקי ויוני התחננו אליה שתיתן לי צ'אנס. מרגול היתה שלילית אלי מההתחלה, עד שבאודישן אחד היא הקשיבה ואמרה, 'יש! משהו מתחיל פה'. ומאז האהבה נרקמה לאט".
גם עם שאר השופטים?
"רוב השופטים שידרו לי שלא בטוח שאני שווה את התמיכה שלהם, שיש לי איזה ניצוץ, אבל חסרים הזיקוקים שהם מחפשים בכוכב הנולד הבא. בגללם, גם אני לא האמנתי בעצמי. רק אחרי הזכייה הבנתי שהכל חארטה, שלפעמים אנשים לא מצליחים לראות לעומק כמה זמר שווה על באמת. ושמחתי בשבילי, אבל גם בשבילם. שיבינו שמי שמוכשר לוקח, גם אם השופטים שלו סימנו אותו שלילי ".
אם לפני הגמר היה על מעודה להתמודד עם סדר יום צפוף שכלל חזרות, הופעות, צילומים ועבודה מוזיקלית לא פשוטה, מאז הזכייה מעט שעות הפנאי שלו התאדו לחלוטין. החיים, אומר מעודה בעצב, השתנו בתכלית שינוי. נדמה שהמעריצים, הראיונות, ההופעות והניצחון אילצו אותו להסתגל למהות מהפכנית שגדולה עליו בכמה מידות רחבות. "מאז הזכייה אני כל הזמן בלחץ", הוא מתלונן. "גם לפני 'כוכב נולד' לא הייתי אחד שקורע את העיר. להפך, הייתי מלנכולי. בצבא אהבתי את השקט, בבית קראתי ספרים. הרעש של תל אביב הגדולה נראה לי זר ומשונה. כשאני חוזר הביתה לנוח ולהתרחק שוברים לי את התריס בחלון של החדר רק כדי לבדוק אם אני בבית. ובנות מציצות עם משקפות וטלסקופ. אני לא רוצה להתלבש במקלחת. אני רוצה להתלבש בחדר. ולא רוצה לנעול אותו ברב בריח.
"הניצחון לימד אותי להיות דרוך תמיד, להיזהר על הפרטיות שלי, וזה קשה, כי לאנשים אין בושה. יש שעוצרים אותי ברחוב ואומרים 'אתה חייב לי חמישה שקלים בגלל שסימסנו עליך'. ולפעמים , באמצע הריצה, מכריחים אותי לחתום.'מעודה, הבת שלי מתה עליך. בוא, תכתוב לה הקדשה, אחרת היא תהרוג אותי'.
עופרה : "היו פניות של בנות שביקשו שבועז יתחתן איתן".
מראש ידעת את מחיר התהילה. נינט, הראל סקעת ושי גבסו נתנו לך דוגמה מצוינת.
"לפני יומיים פגשתי את נינט באירוע של טדי הפקות. הגיעו כל הסלבים, ונינט רצתה להכיר אותי באופן אישי. איזה כבוד! אם פעם הייתי חושב שאפגוש אותה הייתי צוחק על עצמי. נינט אמרה,'אתה מקסים. רק תישאר מי שאתה. וגם אם תעבור דברים לא נעימים בדרך, תהיה חזק'. ואני אמרתי לה,'את המלכה שפתחה את הדרך לכולנו'. אחר כך ראיתי את הראל סקעת והראל מויאל. וגם את ג'קו פגשתי. כולם אמרו לי, הטיפ הכי גדול שאנחנו יכולים לתת לך הוא שתישאר בועז מעודה. אל תשתנה. וכשתתבונן במראה בשנה הבאה, תראה את מי שהיה שם בשנה הקודמת".
חלק ממשתתפי האירוע הצהירו שהם משתמטים משירות צבאי.
"זה לא בסדר. אני התחלתי שירות צבאי כג'ובניק בחיל חימוש. כשאמא לא הרגישה טוב הוצאתי תנאי שירות כדי ללון איתה בבית. רק כשהתחלתי את האודישנים ל'כוכב נולד' קיבלתי דחיית שירות, ובעוד חודש וחצי אני חוזר לצבא. המפקדת שלי אמרה שאעשה שירות רגיל, ואם אצטרך קצת יותר זמן יתחשבו בי".
ג'קו דיבר נגד הצבא והמדינה, ונעלם מהמפה.
"אני בטוח שזו היתה פליטת פה שיצאה לו בטעות. הזכייה ב'כוכב נולד' מביאה סוג של כוח שאתה צריך לווסת. לפעמים, בלי לשים לב, נופלים לתוך הבור. גם אני נפלתי עם הסיפור של הבחורות. אני בא ומכיר מישהי, לא יוצא איתה, רק תוהה על קנקנה, וכבר מצלמים אותה ומכריזים עליה בתור בת הזוג שלי. באופן טבעי נפגשתי עם כמה וכמה בחורות, כל אחת לדייט אחד או שניים, ומיד עשו אותי מושבניק שבא לקרוע את העיר הגדולה ולהחליף בחורות כמו גרביים. הפכתי לטלנובלה. 'בועז נפרד שלוש'. ' בועז חזר ארבע'. איזה חארטה".
עופרה מעודה: "אני לא מפחדת שיחליף בחורות כמו גרביים. תמיד היו לו הרבה חברות. אני מפחדת שינצלו את התמימות שלו, שיתנשאו מעליו".
וממה אתה מפחד?
"חברה טובה שלי מהתיכון התקשרה אלי אחרי הגמר. היא הזכירה לי את התקופה שבה טיילתי בארץ, הסתובבתי יחף במושב, השתוללתי על הדשא עם הגיטרה, ואיש לא עקב או צילם. חשבתי על החיים החדשים שלי בתוך היהירות של תל אביב, באמצע הרעש והשואו והפפרצ'י. והייתי מת לבכות. אמרתי, מה נהיה ממני? הפכתי למכונה שנותנת כל מה שרוצים ממנה. נהייתי רובוט. סוג של מחשב חנפן שיעשה מה שיבקשו ממנו, העיקר שימצא חן ויצליח. איפה הילד מהמושב שהייתי פעם? איפה החופש שלי לטפס על עץ, לתפוס תיק ולהיעלם ליומיים בתוך הטבע? ולמה אני מתגעגע לזה רק כשמישהו מזכיר לי את התקופה ההיא? מזה אני מפחד. שאני לא מרגיש רע עם החיים החדשים. שהחיים הישנים שלי לא חסרים לי יותר מדי, אלא רק בהפסקות. הבנתי שאני מתחיל להתרגל להיות כוכב. וזה הכי מפחיד".
נא להמתין לטעינת התגובות
