עלבון (נוצץ) לאינטליגנציה
"אין לי מקום" של מטרופולין הוא הרבה יותר מוצר מאמנות. שיר נוסחתי וקלישאתי, שנשמע כאילו לקוח מתוך פרסומת לצעירים מאובזרים. מדי
מה שצורם אצל מטרופולין הוא התחושה שהיא משווקת מוצר בלבד, נטול מהות. מטרופולין, מושג שפירושו במילון הפופ כרך אפלולי ומנוכר, נשמע כמו שם טוב לבושם. בתור שם ללהקה שתכניה עוסקים בחיים בכרך אפלולי ומנוכר הוא מדיף ניחוחות של מיתוג, כי תפקיד המיתוג להגדיר זהות ברורה ומבודלת למוצר. אין כאן שום תחכום, שום אירוניה, שום חידתיות וגם שום יצירתיות. זה כל כך פשוט עד שזה פשטני, חלול ויומרני.
כמה פאתוס יש בשם הזה, "מטרופולין", כמה שכלתנות קרה ומחושבת מראש, כאילו נבחר בעבודה מול קבוצות מיקוד. אני מתקשה כעת לחשוב על דוגמה נוספת, בעברית או בלועזית, לשם של להקה שמשדר כך, ללא כחל ושרק, את הנושא המרכזי בגוף העבודה שלה. זה
ואכן, הסינגל "אין לי מקום" הוא יותר מוצר מאשר אמנות. הלחן ממש חצוף בנוסחתיות הרוקית השדופה שלו. כך גם המילים ושם השיר, שזהה בעצם לשם הסינגל שהוציאו לא מזמן היהודים, בהטיה בגוף שלישי, "אין לך מקום". צירוף מקרים מתמיה שמעיד על דפוסי חשיבה קונבנציונליים בפעולה. העיבוד וההפקה מגבשים סביבת סאונד שנשמעת כלקוחה מפרסומת שפונה לצעירים מאובזרים, היא עד כדי כך מפורשת וקלישאתית - מקצב הבס-תופים הכבד, שטיחי הקלידים הקודרים, ליין הסינתי הדיכאוני, הריף הצפוי להחריד של הגיטרה החשמלית. הברייק - הרגע שבו הבס-תופים נעלמים כדי להעצים את הריגוש עם שובם - מגיע בעיתוי נדוש. אין פה שום סאבטקסט, והליטרליות הממארת של ההרכב באה לידי ביטוי גם בקליפ: הנגנים והזמרת דנה עדיני מכווצים בחלל דחוס, איזה לופט שפשוט מת להיות במנהטן, שתקרתו כמעט נושקת לרצפתו המוגבהת, ושעליה משתרעת עדיני פרקדן בפוזה מיוסרת וחסרת מנוח, רוויית מיניות קיטשית, שמקומה במסע פרסום לרשת פוקס.
התוצאה של המוצר המעושה הזה היא חוסר אמינות משווע. פסקול התקופה מתקשה מאוד לטפל באפלה ממשית. או שהוא מתעלם ממנה (בדרך כלל), או שהוא צורח בחוסר חן (היהודים) או שהוא מדגמן אותה, כמו במקרה הזה, כמעין פוזה אופנתית ונחשקת, משהו שגורם לבחורה סקסית ובודדה להתפתל על הרצפה בתנוחות פורנו רך. זו לא אפלה וזה לא ניכור. האמת היא שכמו רוב הפרסומות, זה עלבון מהוקצע למדי לאינטליגנציה.
נא להמתין לטעינת התגובות
