שכונת החיים
המונח "סרט קטן" יושב טוב לכאורה על "ביקור התזמורת", שמצליח לגעת באופן אלגנטי בדקויות של המפגש האנושי ולייצר דרמה חזקה בתסריט מאופק. ניב שטנדל גם רוצה להצדיע לששון גבאי, שאולי עושה פה את תפקיד חייו בקולנוע
זהו "ביקור התזמורת" בתמציתו ובמיטבו. סרט שותק, מעודן, מדויק. בורא קומפוזיציות נבונות, סיטואציות משעשעות, משחק רגיש. בלי רעש וצלצולים, בלי דרמות גדולות. כפי שלמדה גם דינה (רונית אלקבץ), החיים זה לא סרט ערבי. וגם "ביקור התזמורת" לא.
התזמורת שלכבוד ביקורה התכנסנו היא תזמורת המשטרה של אלכסנדריה, בניצוחו של תאופיק (ששון גבאי), שמוזמנת להשתתף באירוע תרבות מקומי באם המושבות פתח תקווה. כעת, נסו לומר "פתח תקווה" באנגלית והשמיטו את הח' מהעסק, הוסיפו מבטא ערבי להפיכת הפ' הדגושה לב' דגושה, ותבינו כיצד מגיעה תזמורתנו לישוב הנידח "בית התקווה". שם הם פוגשים את בעלת המסעדה המקומית דינה (רונית אלקבץ), שניאותה לפתוח את ליבה בפניהם ולהעביר להם, בעזרת ידידיה, לילה מוזר וסהרורי בעיירת הרפאים הדרומית.
ערן קולירין, במאי ותסריטאי הסרט, ש"ביקור התזמורת" הוא סרטו הארוך הראשון (הוא ביים בעבר את "המסע הארוך" לטלוויזיה), סיפר כי תסריטו נדחה בעבר מספר פעמים ע"י הקרן לקולנוע, בין היתר משום שחסרה בו דרמה. ואכן, כאמור, גדולתו של "ביקור התזמורת" היא בהיותו סרט קטן וצנוע, שאווירת חולמניות ואבסורד שורה עליו. האיפוק שנוהג קולירין – ברמת התסריט, בדילמות, בבניית הדמויות, בבימוי השחקנים, בעיצוב הקומפוזיציות, וכמעט בכל רובד של היצירה – משאירה את הסרט במישור הנכון לו, דרמה טרגית-קומית קטנה ורגישה שעוסקת באנשים ולא חורגת לתחום הפוליטי או לממד האלגורי. משום כך אין שום צורך לתהות כיצד תזמורת מצרית בכלל מגיעה לישראל, או לפקפק בסבירותה של סצנת הספסל עם מחוות הניצוח של גבאי ואלקבץ. הכל כמו חלום סהרורי ומשעשע, המתמזג היטב בנופי המדבר השוממים והשותקים.
קולירין היה, לפחות עד היום, קודם תסריטאי ורק אח"כ (כלומר, עכשיו) במאי. ב"ביקור התזמורת" בולטות מעלותיו כבמאי כישרוני ששומר על סגנון אחיד ומדויק להפליא, כשדווקא התסריט אינו מושלם. לצד הצלחתו של קולירין בעיצוב דמויות בעלות עומק ועניין, ובבניית סיטואציות משעשעות, מרירות ונפלאות – ו"ביקור התזמורת" הוא מעין רצף של אפיזודות כאלו – הוא אינו ממצה את העניין שבדמויות. הבעיה קשורה לתחושת ההחמצה שמתלווה למעקב אחר הגיבורים, כאילו עדיין לא עמדנו על טיבם ופענחנו את סודם. כך גם בהתייחסות כוללת יותר לסרט, כאשר התסריט אינו מעמיק חקר לרבדים עמוקים יותר בהם הוא נוגע בזהירות (הנוסטלגיה לימי הסרט הערבי וההתרחקות הישראלית מן התרבות האוריינטלית שסביבנו, למשל).
את ההצגה גונבים שניים משחקני המשנה הערבים: סלאח בכרי (חאלד) וחליפה נטור (סימון). חאלד הוא הילד הרע של התזמורת, רודף שמלות גאוותן וטראבל מייקר מקצועי, שהעימותים בין התנהלותו המשוחררת לזו הדוגמטית של תאופיק משמשים כמטאפורה ליחסי אב ובן פרובלמטיים (ששורשיהם נעוצים בטראומה מעברו של תאופיק). אף שזהו מוטיב שאינו מפותח דיו בסיפור ונותר בעיקר כמאפיין ברקע, בכרי מגלם את חאלד במיומנות כזו שקשה להתעלם מהחותם שהוא מותיר (וכך גם זכה במועמדות מוצדקת לפרס שחקן המשנה בטקס
תפקידו של נטור שולי אף יותר. הוא מגלם את סימון, נגן הקלרינט הביישן והמופנם ויד ימינו של תאופיק, שזוכה לבוז מיתר חברי התזמורת על התרפסותו בפני המפקד ועל כך שאינו מסוגל למלא את מקומו. נטור מעצב את דמותו של סימון באופן כה נוגע ללב עד כי אין אלא להצטער שסיפורו אינו מטופל כראוי לו, והסרט מותיר אותנו עם תחושת החמצה שבמידה רבה הולמת את חייה הצנועים והלא מספקים של הדמות.
הבימה המרכזית שייכת לשני הכוכבים המרכזיים, ששון גבאי ורונית אלקבץ. גבאי, באנגלית במבטא מצרי כבד, ויותר מכך בשתיקות טעונות משמעות, פשוט נפלא. הוא מרוכז, מדויק ומלא פאסון, ובה בעת חושש, מבוהל מעט וחסר אונים לפרקים. רגעים ארוכים בסרט הוא מבלה בשליחת מבטים נואשים אך זהירים באוויר, מחפש נקודת אחיזה להיתלות בה ומבלי שיתגלה בקלון מצוקתו, כזר שנקלע למקום לא לו אך מודע לכובד האחריות הרובץ על כתפיו. אלקבץ, כנגדו, משוחררת ופחות דרמטית מתמיד, מאזנת היטב במלל בוטח ושוצף את שתיקתו של המצרי, ויוצרת (כתמיד) דמות של אישה מסקרנת, חזקה ועצמאית, עם יסוד פתייני אך לב חם.
עודף מעשרים מילה: דרמה אנושית מתוקה-מרירה, קטנה ומאופקת, משעשעת ומקסימה. תזמורת ששווה ביקור, ובמאי-תסריטאי ששווה ביקור חוזר.
נא להמתין לטעינת התגובות
