הייתי פעם ילד
בימי חשבון הנפש והמורכבות של חגי תשרי, אדם רוצה לחזור למשהו בטוח, אמיתי, מוכר. משהו שנוגע ביסודות התרבות והנפש שלנו. משהו כמו יוני רכטר, שמביט, ביחד עם רומי נוימרק, שלושים שנה אחורה, אל הולדת 'הכבש השישה עשר'. ראיון חג ושיר אישי. שנה טובה
יש בו, ברכטר, משהו מדבק. רוחו אופטימית ולכן גם חזקה מאד, לא מתפשרת ומחלחלת לכל משפט, מוסיקלי או מילולי. את השיר שמופיע כאן למטה צילמנו ארבע פעמים. אחרי כל טייק, ריטואל קבוע, יוני נכנס לתא הטכנאי ומבקש להקשיב ולשמוע מאיתנו חוות דעת. ארבעה טייקים שונים לגמרי לאותו שיר וותיק, וותיק מאד. "יום יפה", שכתב עלי מוהר ז"ל, הוא השיר שפתח את אלבום הבכורה של רכטר "התכוונות" לפני כ- 30 שנה ואני ממליצה לכם בחום להקשיב לגרסת האלבום ולחפש את ההבדלים בין ההקלטות אז והיום, ערב ראש השנה תשס"ח. רכטר מוצא את המקומות בהם נכון לו להתגמש וניגש שוב לחקור את האקורדים המוכרים, לרקד בין הקלידים, כמו בפעם הראשונה.
יוני, למה השיר שבחרת מתאים ל"רגע הזה"?
"הוא מתאים כי זה שיר שקודם כל נותן לנו איזו טפיחת שכם, כאילו אומר "יש פה משהו". אנחנו תמיד טובים בלרדת על עצמנו ובהלקאה עצמית. וזה שיר מלפני המון שנים. עם מבט על הטבע בעיר, על הייחוד של המקום. והוא נכתב ע"י חברי עלי מוהר שהלך לעולמו השנה וזה שיר שהוא מאד אהב, אחד מהראשונים שלנו ביחד".
למטה: יוני רכטר בביצוע מיוחד ל"יום יפה", צילום: דני דגן, עריכה: אייל רותם
ראיתי אותך בהופעה, חודשים ספורים אחרי שעלי מוהר נפטר והרגשתי בהכל וגם בקול את החוסר בו. למרות שאולי זו לא הופעה שהוא היה אמור להשתתף בה. הוא היה נוכח. האובדן הזה מלווה אותך, אני משערת, בכל מיני מקומות בחיים.
"פתאום יש הבלחות של כאב. כשאתה שומע איזה שיר או רואה תמונה שמזכירה. דווקא באופן מקרי, כשזה הכי לא צפוי זה גם הכי כואב. אני חושב שהוא חסר, הקול שלו חסר. הדעה שלו. אפילו חסר להחליף איתו דעות, רכילויות של יומיום. אבל אני מאד מרגיש בחסרונו גם מבחינה יצירתית, לא רק אישית".
מהו הביטוי היצירתי שאתה מתכוון אליו?
"יש לי הרבה טקסטים של עלי שלא הולחנו. אני תמיד שמרתי לעומת עלי שלא ייחס לזה חשיבות. זה לא שהוא לא אהב את מה שכתב, אבל הוא לא עשה עניין מעצמו. לא חשב לקבץ את הרשימות לספרים. עכשיו כשאני כעת עובד על תקליט חדש אז יש הרבה טקסטים שלו שאני חושב עליהם. למשל "ופתאום חזר אלי בושמה, מתוך שלא נשמע באתי עד קריאת שמע בחדרים". פתאום עלי הריח ריח שהזכיר לו אהובה ופתאום נורא נזכרתי בו. זה שיר שהלחנתי פעם וחזרתי לעבוד עליו."
אני מבינה שאתה מבשל אלבום חדש, מה עוד בתוכניות לשנה החדשה?
"השנה אני מתכנן שני דברים. הגשתי הצעה לפרויקט משירי דליה רביקוביץ' לפסטיבל ישראל ואני מחכה לתשובה מהם. מדובר על ערב שלם משיריה, עם הרבה מאד מבצעים. הרכב תזמורתי של כ- 15 נגנים, אולי רביעית מיתרים. מעין שילוב של הרוק, הג'ז והקלאסי. במקביל, אני כבר רוצה לעשות תקליט כאילו "דרך אגב" כי הצטברו אצלי די הרבה חומרים ושירים. הפעם בא לי לעבוד יותר מהשרוול. לכאורה פחות מוקפד, כלומר בלי קונספציה מארגנת. למשל, יענקל'ה רוטבליט שלח לי שני שירים שהלחנתי, אחד שיר מהם הוא שיר מאד יפה על תל אביב. יש שיר אחד שאני עושה בהופעות שנקרא "סגרת עלי דלת", והוא קצת "רוקי" כזה. ויש את השירים של עלי, וגם שיר של דוד גרוסמן שהלחנתי. יש כמה שירים של אברהם חלפי שהלחנתי בזמנו ותמיד אני רוצה לעשות. ובאופן כללי אני רוצה להתנסות בפחות התעמקות והתחבטות בעיבודים ויותר לבוא עם נגנים ולזרום."
רבים יסכימו ש"עטור מצחך" שהלחנת בביצועו של אריק אינשטיין, העניק למשורר חלפי זרקור שכנראה לא היה מקבל בלעדיכם. וזו רק דוגמא אחת מיני רבות.
"הכרתי את חלפי כילד, נער והיה ספר שלו בבית "כאלמונים בגשם" והוא דיבר אלי. כשאריק הסב את תשומת ליבי לקרוא אותו לקראת העבודה על תקליט, אז שוב מאד התחברתי אליו, מאד. חלפי הוא משורר נפלא בעיני וגם נדיר בצניעות, בפשטות ובאנושיות אבל חשוב לזכור כמלחין שאתה צריך להיות מאד רגיש לחומר של המשוררים כי יש לך אחריות כבדה".
מעניין אותי האם בזכות הוותק והרקורד שלך כאחד היוצרים הפוריים והאהובים ביותר בארץ אתה כבר יכול לאבחן בעצמך את התפקיד שיש לך בתוך התרבות הישראלית?
"אני ביסודי אדם מאד פרטי ומופנם, והייתי לפחות גם מאד ביישן פעם, היום אני פחות. אף פעם לא חיפשתי פרסום או הצלחה כי איכשהו לא הייתי צריך את זה. אני בא מאהבת המוסיקה, ומי שבא משם זה מספיק לו. כמובן שאתה צריך פידבק ואתה רוצה שיאהבו אותך, אבל אני לא חושב שהייתי מיואש אם לא היה לי הכרה או משהו... אולי אני טועה, אולי כל אחד צריך הכרה, אבל בטח שאני לא צריך כוח ותהילה. במשך השנים, אני רואה שפתאום משהו קורה, שאנשים מהעם מגיבים, אמא שמבקשת שאפגוש
כשאני שואלת האם כבר הזכירו לרכטר שב- 2008 ימלאו שלושים שנה לפרויקט "הכבש השישה עשר" – אלבום שירי הילדים של יהונתן גפן, שאת רובם הוא הלחין, הוא מצטט את מקבת של שייקספיר: "'הזמן משליך סופות מאחורי גיבו'. רוצה לומר: דברים קורים ועוברים והיום אנחנו פה ואפילו יותר טובים". אגב, רשמו לעצמכם שלפי רכטר, "אחד היתרונות בהלחנה לתאטרון הוא לקבל שיעורים חינם בשייקספיר או במולייר תוך כדי העבודה".
אז במה אנחנו יותר טובים לעומת 1978?
"אנחנו יותר משוכללים, יש הרבה יותר ידע מכל הבחינות. אבל כמובן שהפסדנו דברים. אני יותר אהבתי את צורת העבודה של פעם עם האולפנים. כשעבדת עם הנגנים ועם טכנאי אחד שהקליט על סרטים. פה ושם נשארו אולפנים בהם אתה יכול לעשות תקליט כמו פעם, אבל העולם השתנה ועכשיו הכל ממוחשב. לכאורה היום אני מפסיד את הראשוניות והצעירות כמובן, אבל דווקא בטהובן כתב בסוף ימיו את היצירות הכי גדולות שלו, הסימפוניה התשיעית והרביעיות האחרונות ואני חושב שזו פסגת יצירתו. כלומר אני לא מאמין שאדם חייב להיתקע ולסגת כשהוא מתבגר. להיפך, אני מאמין שבן אדם יכול להתפתח כל הזמן. גם בלי הדחף הראשוני של בחור בן 19 שרוצה לכתוב ולאהוב, יש לי עכשיו את ההעמקה שבהקשבה, אני יכול ללכת על פחות ולקבל יותר, עוד יותר להתחבר לעצמי. גיליתי שאצל פסנתרנים הדבר המשמעותי הוא הצליל שלהם שמבטא את הנפש. לכל גיל יש לו את העולם והסאונד שלו ואתה צריך לחיות עם זה".
יש רגע שבכל זאת היית רוצה לחזור עליו?
"יש לי לפעמים געגועים לעבר אבל לא נוסטלגיה. אני מתגעגע לעולם, לתקופה, לריחות, לאווירה שאיננה עוד. אני יכול להתגעגע לקליעה המיוחדת ביד שמאל של הכדורסלן גרשון דקל שראיתי בילדותי באוסישקין, לסבתא שלי. אבל זו לא נוסטלגיה, זה כאילו "להעלות באוב" את הדמויות האלה ולנסות לחוות אותם שוב. כמובן שהיו גם רגעים נפלאים בנגינה, בעיקר רגעים של שחרור. אני זוכר פעם הופעה עם "כוורת" בניו יורק. אלון אולארצ'יק, יצחק קלפטר ואני והיינו מאלתרים הרבה ואני זוכר סולו מסויים שמשהו בי זרם בצורה שכולם היו המומים ממנה. לא ידעתי מאיפה זה בא. אלה רגעים שאתה זוכר, פשוט שחרור טוטאלי, כאילו היית אינסוף של מחשבות, של השראה ושל רעיונות מוסיקליים. אני מאמין שהדברים האלה קיימים כל הזמן, אתה צריך ללמוד לתת להם לצאת".
כשאמא או אבא ניכנסים היום לחנות דיסקים היום וקונים לילד מתנה לחג את הדיסק של "הכבש השישה עשר" מה הם בעצם רוצים להעניק לילד שלהם לדעתך?
"כמבוגר אני יכול לומר שהורה שקונה את "הכבש" נותן היום לילד איזה חום שנשמר בו. "הכבש" יוצר קירות של סאונד שנובעים באמת מהאנרגיה, מהכנות, מהתמימות, מחוסר המודעות הזה. למשל אני זוכר שהחלטתי להשתמש באפקטים, למשל ב"איש עם השערות" כשהאוטובוס עוצר, שומעים רעש נורא של תאונת דרכים, או כשיונתן מספר על גור חתולים אז שמתי אפקט של ילד בוכה. אז זה לא היה נהוג, לא היה עוד ערוץ 2 ולא היה עוד את כל העומס אינפורמציה וזה הדהים אנשים והצליח ליצור איזה עולם חדש".
בדיעבד, זה משהו שכיוונתם אליו בשעת היצירה עצמה?
"אני חושב שהכבש היה באיזשהו מקום יצירה של ילדים מבוגרים בתזמון מאד מסויים. המפגש הזה בין חמישה אנשים (יהודית רביץ, גידי גוב, דיוויד ברוזה, יהונתן גפן ורכטר) התאים לכולם מכל הבחינות. כולם היו בשלב ביניים, כבר לא ילדים אבל עוד לא מבוגרים. עוד לא פרקנו את הטראומות של הילדות, עוד לא הלכנו לטיפולים, הכל היה עוד "לא מודע". והרגע הזה הוא רגע מאד חזק. התמימות והכנות בעשייה ליוו את הרגע הזה ויצרו את המיזוג הנפלא ביחד עם היכולות האישיות של כל אחד מהמשתתפים, כמובן".
הענווה הרכטרית, מסתבר, גם היא חוגגת לפחות 30 שנה בשטח. "לא היה לי שמץ של מושג, אני בכלל לא הערכתי את התקליט הזה. זה יצא קצת אחרי האלבום הראשון שלי, ו"התכוונות" היה היצירה האמיתית מבחינתי. הכבש נתפס כמשהו שזו לא בעיה לעשות ואני זוכר שדודו אלהרר שהפיק את זה אמר לי "אתה יום אחד תבין מה עשיתם פה" והוא צדק. אני חושב שעשיתי את זה בחוסר מודעות טוטאלי, לא הייתי מודע לכל מיני דברים פסיכולוגיים שיכולים לצוץ, שאלות כמו: "מה אתה כותב שיר שמח על גן סגור?" או "מי זו הילדה הכי יפה בגן בשבילך". כל מיני תמונות מהילדות או מהעולם שבאתי ממנו נקשרו לי לטקסטים של יהונתן. אני חושב שהתובנות של יהונתן גפן בשירים נפלאות. הילד שיהונתן כותב עליו הוא תמיד בעמדה של הסתכלות, הוא תמיד מבחוץ ובודד, הוא בעצם ילד פגיע ומאד רגיש. "אבא חזר מאילת והביא לי צדף" זה גם "אבא לא לקח אותי לאילת". יש שם קול פנימי שהוא מאד כואב ואמיתי".
התיאור שלך את האווירה ב 78', מזכיר לי את שלישיית היוצרים הצעירה, יעל צבי, יעל נחשון ואיתי פרל, איתם אתה מופיע בשנה האחרונה, יש איזה דמיון?
"זה אחר כי אני מבוגר כבר והם צעירים, יש בינינו בכל זאת עשרים וכמה שנים לפחות. הם גדלו על דברים אחרים וגם ההתעניינות שלהם שונה. יש לי איתם יופי של קשר אבל זה יותר במובן של מפגש בין מוסיקאי קצת יותר מנוסה למוסיקאים בתחילת דרכם או קצת אחרי תחילת דרכם, יש יופי של אוירה וזה זורם, אין מתחים וזה מאד כיף. הקשר הזה התחיל כשהקלטתי סקיצות של זמרים לשירים של דליה רביקוביץ' ומשם הזמנתי אותם לפסטיבל הפסנתר, לאט לאט הוספנו עוד שירים ובנינו מעין תוכנית. אני מאד אוהב לארח ומרגיש שהקהל זכאי לשמוע עוד קולות, וקולות נשיים בכלל. אני גם אוהב לתת להם להתבטא, הם שרים שירים שלהם, והכל יחד יוצר איזה עולם על הבמה. אגב, דרכם הכרתי דור שלם של מוסיקאים, כל הדור הזה של איה כורם ואריק ברמן ואנשי רימון. זה עושה טוב לוותיק כמוני להתעמת מכל הבחינות עם צעירים".
מה הם מביאים איתם חוץ מתנופת ההתחלה?
"תראי, כל אחד עם הסיפור שלו אבל יש דברים משותפים. יש משהו משותף במבטא שאני שומע, ממש באופן הגיית המילים ואני לא מתכוון לטעויות כמו "הֵתחלתי", שכל העולם אומר, אלא למשהו אחר שקשה להסביר. יש גם משהו בתוכן שהוא מאד דומה. מאד מתעסקים עם עצמם, פחות עם המדינה או עם החברה. הכל מאד אישי, הכל מאד "קרוב אצל עצמו". אפשר לראות גם שהטקסטים הרבה יותר משמעותיים להם מהלחן. המנגינה יכולה להיות איזשהו נשא של טקסט, הדור היום, לעומת הדור שלי ושל מתי כספי, שם טוב לוי ושלמה יידוב, פחות מתעסק עם ניתוחים אינטלקטואליים של מוסיקה. לטוב ולרע. אני חושב שזה חלק מעידן האינטרנט, שהכל יותר מהיר. אולי צריך ללמוד פחות ויותר קל להגיע. חשוב להדגיש שאני לא מדבר דווקא על אלה מרימון, אלא על כל האווירה מסביב".
היום כשאתה מסתכל סביב איזה דברים בוער לך לבטא שנוגעים לסביבה, במרחב הציבורי?
"חשוב לי לנסות לשבור חומות שמפרידות בין אנשים. חומות בחברה שלנו שעשויות מכסף, מכוח, מאגו, מפרסום, מערוץ 2, מפוליטיקה. אני לא כותב שירים ספציפית על זה, אבל אני מרגיש שזו ההסתכלות שלי על הדברים, אני לא אומר שאני צדיק ויכול להיות שגם אני פה ושם חוטא בדברים, אבל בגדול אני סולד מאיזו אווירה שיש פה שהיא כוחנית. אני חושב שעלי (מוהר) הצליח לבטא אותי ואת האיזון בין הפרטי לכללי. כי הוא היה מאד אישי בסך הכל אבל בכל זאת הוא הסתכל מסביב".
רכטר מבקש להסיר את החומות שמפרידות את האנשים באמצעות היצירה המוסיקלית, אבל אני מרגישה שממרומי כישרונו וניסיונו הוא מציע לנו כמה רעיונות ועצות בפתח השנה החדשה, גם ברמה היומיומית, הפרטית ביותר. "באופן כללי, טאץ' ווד, אני מרגיש שהגיל מיטיב איתי. יש אנשים שמתבגרים וזה עושה להם רע, ויש כאלה שזה עושה להם טוב. בתחושה הפנימית, אני מרגיש שיותר מעניין לי ואני מצליח גם ללמוד וגם ליישם את הדברים".
מה למשל?
"אני לומד גרמנית כבר שנה וחצי וזה עשה לי משהו. מעניין אותי פשוט ללמוד שפה וזה ממש במקרה גרמנית. גם התחלתי ללמוד שוב פסנתר כדי להעמיק את הנגינה ביצירות קלאסיות עם מורה לפסנתר שפעם למדתי אצלו. דברים מהסוג הזה עושים נורא טוב לדעתי לאנשים בגיל שלי. רק להתקדם בגיל בלי התפתחות זה די מייאש. לחזור שוב על אותם דברים. יש תקווה בלימוד בכל מיני צורות. לא חייבים ללכת למורה, אבל דווקא לפעמים אתה צריך שמישהו יגיד לך, שיקשיב לך, שיעיר לך".
מעניין אותי לדעת מה סקרן אותך השנה, מה סימנת לעצמך כדברים שיש עוד להעמיק בהם?
"אני מאד קשוב לגירויים, אפילו מהתקשורת. מבחינת מוסיקה, שמעתי פרק של שוברט שהוא מלחין ענק ברדיו, קניתי תווים והתחלתי ללמוד את זה. השנה הייתי בפעם הראשונה בהופעה של סטילי דן, הלהקה שאני הכי אוהב בעולם כבר שנים. נסעתי לבריסל כדי לשמוע אותם במיוחד ונפלתי על הופעה לא מוצלחת שזה גם היה טוב לראות, שהם אנושיים. גם שמעתי את קית ג'ארת בהופעה שהוא קילל את הקהל, ביקש לא לצלם, והתעצבן. אני מאד אוהב לקרוא, זה תחום שלא נגמר לעולם. אז בענייני ספרות למשל, קראתי השנה מכתבים של פלובר, ספר עבה ומדהים. קראתי בפעם ראשונה בחיים ספר של מאיר שלו, "יונה ונער" שהוא נפלא בעיניי וגם הספר של א.ב יהושע "אש ידידותית" מאד הקסים אותי. אני חושב שאני כל הזמן רוצה ללמוד להפטר מהדעות הקדומות, כי נורא קל ליפול לשטאנצים מחשבתיים, ותמיד להשאר פתוח, אני חושב שחשוב לשמור על סדר יום קבוע לאנשים סקרניים".
מה זאת אומרת? איך נראה סדר יום קבוע של אדם סקרן?
"אני לא מאמין בהבלחות, אלא בעבודה יומיומית על משהו. כל פעם להתקדם קצת. זה דורש כל יום לחזור על אותו דפוס. גם אם נתקעתי ומשהו לא זרם, למחרת פתאום משהו שלא חשבתי עליו בכלל פותח דלת. אני מקליט ומקשיב ודווקא טעות יכולה להביא אותי למשהו. ואז למחרת עוד פעם ועוד פעם. כלומר בעבודה הזאת נורא חשוב שיהיה סדר יום, משטר קבוע. רק אז בתוך המסגרת יוכל להיווצר איזה חופש. זה נכון גם מבחינת פעילות גופנית, זה חשוב לרוץ, לשחות או ללכת, לא משנה מה, אבל שזה יהיה כל יום. זה כמו הנגינה. ההתקדמות היא מעצם החזרתיות וכל יום אתה עושה קצת יותר".
רכטר מביא עימו לחדר ערכים נשכחים של כבוד האדם. לא רק ברמת הנימוס הבסיסי לסובבים אותו. בעוד אני שואלת אותו שאלות על היצירה העתידית או על העבודה מהעבר, קלטתי לפתע מה מזקק את הייחוד הרכטרי. עם כל הרכות גם פנים מול פנים, יש משהו בקול של יוני רכטר שהוא עקשן וחסר פשרות: "עכשיו אני רוצה ללמוד" הוא משדר לנו בעצם התנהגותו בחדר החזרות. כאילו מזכיר לכל הנוכחים "אני פה כי יש כאן חוויה שאני בוחר להיות נוכח בה". בעיני זה אמיץ ומיוחד מאד וקשה לי שלא להשוות בין מה שרכטר מייצג לאופי הלאומי שלנו בשנים האחרונות. בניגוד אליו, אנחנו אולי קצת שכחנו למה אנחנו פה בעצם, ואנחנו מעדיפים לקטר על תחושת הניכור על פני הפנמת העובדה שנשאר לנו עוד כל כך הרבה ללמוד אחד מהשני.
לסיכום, מה אני יכולה לאחל לך לשנה החדשה?
"בחיים שמחוץ למוסיקה שימשיך לפחות ככה. לגבי החלומות מוסיקליים..." רכטר לוקח לעצמו כמה שניות ארוכות, נשימה עמוקה וממשיך - "אני רוצה להיות בסביבה של יצירה. אני כל הזמן בסביבה של יצירה, אבל עם עצמי. אני רוצה להיות בסביבה של יצירה עם אנשים".
מה הכוונה?
"לנגן עם הרכב משוכלל של אנשים, וזה יכול להיות גם בחו"ל, כמו שבזמנו סטילי דן היו. לעבוד עם להקות שבאמת עושות מוסיקה ברצינות. בהחלט חשוב שיהיה לי מקום לביטוי והיו רגעים כאלה פה ושם בכוורת וגם במפגשים עם אבנר קנר בשנות ה- 70 וה- 80. זה יכול לקרות גם בעבודה על פסקול לסרט או הצגה ויש לי את זה עם האנשים שאיתם אני עובד היום, אהרוני בן ארי, אלון נדל, אבל אנחנו נפגשים אחת לכמה שבועות רק להופעות. היו תקופות שהרגשתי נפלא בסביבה יצירתית, זו הרגשה שממלאת אותך והייתי שמח שהיא תהייה יותר. לפגוש הרכב כל בוקר, לעבוד שנה, לעבור תהליך מאד יצירתי ולהקליט. זה יכול להיות לא רע לשנה הבאה".
נא להמתין לטעינת התגובות
