הסמוראי האחרון
העובדה שהחגים הגיעו ממש לא אומרת שלא מגיע לכם לקבל גם השבוע את קאלט דה בולשיט. החתולים הסמוראים, הם נופלים מהשמיים
וזה לא הכול. נראה כאילו 90% מכל הסדרות המצוירות שעליהן גדלנו, להוציא כמה יציאות אירופאיות ("נילס הולגרסן", "גברת פלפלת", "היה היה" ועוד כמה), היו מתוצרת יפן, על כל הפסיכיות, הפסיכדליות והקצב המטורף הטבוע בהן. "הבית המעופף", "הרובוטריקים", "סופרבוק", "הלב", "גיבורי הכדורגל" (כ"כ מוקדם...ככה קראו לזה?) רשימה חלקית, כל זה מבלי לכלול את כל ה"פוקימונים" וה"יו-גי-הו!" המאוחרים יותר. ואף על פי שחלק מהסדרות הללו הן אבני יסוד בהתבגרות שלי, ואף על פי שמחייב לתת קרדיט לדברים שאתה זוכר בצורה כזו, דווקא את אחת מהאחרונות שבהן, אחת מהאחרונות בהן צפיתי, לפני שהעולם הגיע והיו דברים אחרים לעשות, היתה המשפיעה מכולם. זה משפט הזוי במקצת, אבל ניחא: לטוב ולרע, "החתולים הסמוראים" חקוקים בנשמתי.
בועטת, מודעת לעצמה ופסיכית ברמות דייויד לינצ'יות, "החתולים הסמוראים" פתחה דלת חדשה לגמרי וסללה לי את הדרך לגילוי מרתק (לפחות לילד בן 8 שגדל על הרצינות התהומית של "הלב"): יש בעולם משהו שנקרא "אירוניה", ושימוש נבון באירוניה הופך כל טקסט לשירה צרופה. דוגמה? ל"חתולים הסמוראים" היה קריין שפירשן את העלילה (ושמאחוריו עומד סיפור מעניין, מייד אחלוק) וגם הוסיף מדי פעם את דעתו לגבי המאורעות כשהוא לא מתבייש ללכלך על הדמויות, על הצופים ועל עצמו, כולל לקרוא ללקוחות בפיצרייה "הגיבורים האמיתיים של הסדרה", כיוון שהם מוכנים לאכול מהפיצה אותה מייצרים החתולים. החתולים עצמם התווכחו איתו, לפעמים. לא מגניב? תוסיפו לזה את הנטייה הגראפית של גבון, הבד-גאי, להתפוצץ כשהוא נכשל שוב ושוב במשימות ההשתלטות על טוקיו הקטנה, את שנינויות הסיטקום שמחליפים ביניהם החתולים כל שלוש שניות, את הרובוטים המטורפים איתם נהג גבון לזרוע הרס ואת העובדה שאחד מהם נקרא אנשובי (כראוי למנהל פיצרייה מצליחה), וקיבלתם מתכון לחוויה לא-שפויה למהדרין.
למטה: הפתיח של החתולים הסמוראים
אבל אין טוב בלי רע, ואת הצפייה פעורת-העיניים ורחבת-החיוך שלי ב"חתולים הסמוראים" תמיד כיערו כמה שאלות בלתי פתורות, תעלומות שלא הניחו לי בשלווה. אתה לא יכול להראות לילד סדרה על חתולי-נינג'ה שמנהלים פיצרייה ונלחמים ביצור מרושע בשם גבון מבלי להסביר איזו מין חיה הוא, לעזאזל. מה קורה שם בכלל? הוא נראה מכאני. האם הוא מכאני? למה יש לו מקור אבל אין לו עיניים? למה? הוא נראה קצת כמו שועל, אבל לשועלים אין מקורים. ועוד דבר - למה לתת לאנשובי מטרייה? מי נלחם עם מטרייה? מה הוא, מרי פופינס? לזריזי יש חרב גינזו מטורפת שאפילו הופכת לשניים כשהוא צריך, ולזריזי נותנים מטרייה. והחתולה הסמוראית.
אבל בקטנה. כל מי שמזמזם עכשיו את נעימת הפתיחה (שזכתה לעיבוד אייטיז פסיכדלי-משהו כאן בארץ) יודע בדיוק על מה אני מדבר. וגם יש סיבה קטנה לגאווה, הסיפור המעניין אותו הזכרתי קודם: הקריין לא היה קיים בגרסה המקורית. הוא תוספת של מתרגמי הסדרה ומעבדיה כאן בארץ, פרי-הכרח, כיוון שהסדרה (שיועדה למבוגרים בגרסתה המקורית) נערכה אחרת בגרסאותיה הבלתי-יפניות בשל בדיחות שרק יפנים יבינו וקטעים שלא היו עוברים אצל קהל מערבי. כדי לכסות על החורים העלילתיים של אחרי-העריכה הוסף הקריין שמלווה את העלילה, יודע הכול ולא מפסיק להיות נוירוטי ומציק. גאונות.
אלימות: בדרך כלל כלפי רובוטים ענקיים ומרושעים שמפרקים בניינים ומפחידים אנשים, כשמדי פעם חומקים פנימה כמה כאפות הדדיות ותעלולי בצק שרק עובדי פיצריות מכירים.
מושא אהבה: אסתר הנאווה. גם חתלתולה סמוראית, וגם נלחמת עם חליל סטייל-זמפיר.
כוחות מיוחדים: המון, קשה להתחיל אפילו. בואו רק נגדיר את הכוח המיוחד מכולם - ההצלחה המתמדת בקרב כנגד גבון על אף היותם ראויי-מחלקה סגורה.
יכולת טכנית יוצאת דופן (קטגורית מק'גייוור): הפיצרייה שהופכת לאקדח ענק שיורה את החתולים למשימותיהם, כישורי הבישול-תחת-לחץ.
פוטנציאל נשי: לאוהבות חתולים.
מצב לרימייק: לא סביר, אבל מי שיודע איך לחבר אותי לאיזה מארז מהודר של פרקי הסדרה יקבל המון אהבה.
מצב צפייה: Everything Goes.
מבחן הזמן: 90, וזה רק בגלל האי-בהירות בנוגע לגבון.
סיכום: החתולים הסמוראים. הם שוב נופלים מהשמיים.
נא להמתין לטעינת התגובות
