הססנות
השוו את בנג'ימן קנאקל הצעיר לפיליפ רות ולג'י מקינרני. פרק ראשון מתוך "הססנות", ספרו הראשון של עורך כתב העת הניו יורקי "n+1"
אבל כולם התייחסו תמיד לדווייטיות שלי, הראויה לציון כך מתברר, שהיתה עמידה בפני השפעות הזמן והמקום. "דווייט, בן אדם, נשארת בדיוק אותו דבר!" היה אומר לי מכר ותיק מבית הספר. או "כמה נחמד לפגוש אותך, דווייט, לא השתנית בכלל!" היתה אומרת חברה של אמא. אפילו אמא שלי עצמה אמרה את זה לפעמים. ידעתי שחייב להיות משהו בדבריהם, אחרת צריך להניח שמדובר א) בקונספירציה או ב) באוזלת יד ציבורית קיצונית בענייני זהות אישית, וכמי שלמד פילוסופיה בקולג' ואימץ לעצמו, כאפשרות הפחות גרועה, גישה מעשית, נטיתי לדחות את שתי האפשרויות על הסף והנחתי שמה שרוב האנשים אומרים שהוא נכון כנראה באמת נכון, או נכון מספיק. מעולם לא התעמקתי בשאלה פילוסופית זאת או אחרת יותר ממה שהיה נחוץ כדי לקבל ציון שמונים, ועוד בעידן של אינפלציה דוהרת בציונים, אבל בכל זאת הייתי אדם מעשי. את עמדתי חיזקו לא רק הרהורים פילוסופיים אגביים, אלא גם כלל אישיותי הנעימה שבזכותה תמיד הייתי כה פופולרי.
אני מתנצל שהתחלתי סיפור זה, של האירועים החשובים ששינו את חיי, בצורה מופשטת כל כך, בעיקר כשמדובר בסיפור שיש בו לא רק סקס ושפע של סמים ואת הפתרון המוחלט שלי לבעיות העולם כולו, אלא גם הרבה נתונים חושיים מדויקים (תינוקות בכו במטוס בזמן הנחיתה, והבחור שישב לידי סימן בדיו כחולה עיגולים משולהבים והדגשות עזות - "אסטרטגיה", הוא כתב, וגם "חשוב!!!" - במאמר על קולומביה בכתב עת עסקי כלשהו). אבל כך בדיוק הרגשתי בזמנו, במטוס המשייט למעלה בשמים: מופשט. אנשים חושבים אולי שבמעבר ממקום למקום אני נשאר בדיוק כפי שהייתי, אבל בעיני עצמי תמיד נדמה לי שאני שקוע לחלוטין בסביבה שלי או צבוע בצבעים מקומיים וכעת, משנמצאתי במצב של מעבר בין מקומות, הרגשתי שהיעדר המקום מחלחל ומציף אותי, ועל כן יכולתי להיות כל אדם שהוא.
רק חמש שעות קודם לכן עוד הייתי בניו יורק. חייתי בעיר הזאת יותר מארבע שנים, רובן ברחוב צ'יימברס שבדאון-טאון עם שלושה שותפים לדירה ומפעם לפעם עם בחור נוסף, שעדיין היה לו מפתח ולפעמים בא לישון על הספה הפחות מתפרקת. לא התכוונתי לעזוב את העיר לתמיד, כמובן, רק לעשרה ימים, זה הכול. אני חושב שאפילו לא סידרתי את המיטה כדי לחזק את התחושה שאני עומד לחזור אליה. מלבד זאת הייתי חייב לחזור כדי להשתתף בפגישת מחזור, וככה בכלל התחיל כל העניין עם נטשה.
כמו נטשה גם אני הייתי די מקובל בתיכון סנט ג'רום שבו למדנו יחד (עם מאות תלמידים אחרים, כמובן), וב-1992, כשסוף סוף סיימנו את הלימודים, נבחרתי להיות נציג השכבה של אותה שנה (הסתובבו שמועות שנוסף על ההצבעות הרציניות היו גם הצבעות סאטיריות, ואני מודה שהספירה מחדש ארכה אולי אחר צהריים שלם, אבל בסופו של דבר אומתו התוצאות ואני יצאתי במקום הראשון). תואר "נציג השכבה" משמעותו שלמשך שארית חיי אהיה אחראי לאירועי צדקה, לארגון פגישות מחזור וכדומה, ובמסגרת התפקיד המעיק להפתיע הזה שלחתי באחרונה הודעות דוא"ל המוניות שמזכירות לכולם להגיע לכנס המחזור העשירי שלנו, אחרת ייחשבו לאפסים מוחלטים שמפחדים להראות את פניהם ברבים. כמה אנשים ענו שאינם יכולים להגיע או חלקו חדשות מחייהם, וביניהם בלטה נטשה שכתבה שאולי תגיע ואולי לא.
אחותי אליס התקשרה במקרה בדיוק כשקיבלתי את המסר המסעיר הזה. היה נחמד מצד אליס להסכים לדבר איתי שוב, וכמחוות תגובה על חידוש ההידברות בינינו הקראתי לה את ההודעה מנטשה, שבהחלט השתמע ממנה שהיא מזמינה אותי לבקר אותה בקיטו. "איפה זה קיטו?" שאלתי. "כי אני חושב אולי לנסוע לשם."
קיטו (למי שלא יודע, מבטאים את זה כמו "קיטור" רק בלי ה-ר') נמצאת באקוודור שבדרום אמריקה. אליס הסבירה לי את זה ואני התחלתי לספר לה - ולא בפעם הראשונה, לטענתה - על הקיבעון שתקף אותי מדי פעם בפעם בנוגע למכרה הצעירה הזאת שלה. אַל קטעה את דברַי: "תגיד לי בכנות, דווייט, מה הקטע שלך עם נשים זרות?"
נכון שנטשה הולנדית. ונכון גם שמוצאה של וָניתה מהודו. ובאמת שכבר כמה זמן אני שוכב בכל לילה לצד וָניתה, גם אם רק לעתים רחוקות אנחנו ממש שוכבים. באחרונה נוכחותם של גופים אחרים לצדי רק מדגישה בעיני את הבעיה המפורסמת של הוכחת קיומן של תודעות אחרות, והזרוּת הזאת בלטה במיוחד אם או כאשר התנשקתי עם אישה, שלא לומר ממש הזדיינתי איתה. "אה, כשהן זרות..."
"כן, דווייט?"
"יש יותר היגיון בזרוּת שלהן."
אליס - שלמעשה קצת דומה לנטשה אם חושבים על זה, מה שאני מסרב לעשות - פלטה נחרה קלה בעיקר כדי לרצות אותי. אבל כעבור שעה היא התקשרה שוב ואמרה, למרבה המסתורין, "תיסע. אני אומרת לך, דווייט, אתה חייב לנסוע!"
"את בטוחה? חכי רגע, תני לי למצוא את המטבע," אמרתי והתחלתי לחפש בכיסים שונים של מכנסיים אחר אחד המטבעות המיוחדים שאמא נתנה לי כדי שאשתמש בהם כאַיי צ'ינג, שיטת
"לא להרבה זמן," הרגעתי אותה, והיו לי סיבות טובות לחשוב כך. "הטלה מספר חמש... יצאה עץ," אמרתי. "ולכן- "
"זאת באמת השיטה המחורבנת שלך להחליט?"
"ולכן אני נוסע."
אבל בחמישה הימים מאז שקניתי את הכרטיס לקיטו דרך בוגוטה המשכתי להסתובב בין הדירה למעדנייה ובין הקניון למסעדה, כל המקומות הרגילים, למעט אחד - מקום העבודה הקודם שלי - ומשום מה בכל הזמן הזה בקושי חשבתי על נטשה.
קודם הגיע הדואר האלקטרוני. אחר כך הטלתי מטבע. ואז פיטרו אותי מ"פַייזר".
הטיול המתוכנן נראה אפילו יותר הגיוני בשביל אדם מובטל, כרגע בהנגאובר. הטיול נראה לי כמו בקבוקון של מטרה בחיים שיכולתי לפתוח ולרחרח בכל בוקר. באמת לא ידעתי מה אעשה ברגע שייגמרו לי החסכונות ואחרוג ממסגרת האשראי בבנק, וסביר להניח שבאפלת התת-מודע או הלא-מודע שלי בחרתי בהוצאה הפזיזה על כרטיס טיסה של הרגע האחרון כדרך לזרז את רגע האמת. ואולי הרגשתי שהתשובה לשאלה מה לעשות עכשיו מרחפת מעבר להשגתי כמעין אידיאה אפלטונית, ושאני עשוי להיתקל בתשובה משוערת - אולי אפילו בדמות נטשה עצמה - במהלך הזמן שאבלה איתה באקוודור.
גלגלי המטוס נפתחו מעל בוגוטה בקול נשיפה הידראולית וחבטה.
אני מניח שהדבר שהערכתי בנטשה מהרגע הראשון היה הקלילות שבה הסתגלה לכל דבר. זה הרושם שיצרה אצלי ואצל החבר'ה כשהגיעה לבית הספר שלנו בכיתה י"א ושיחקה לקרוס - משחק אינדיאני/אמריקני - כאילו ההולנדים הם שהמציאו אותו; כשבאה לארוחות ערב רשמיות לבושה בשמלה שחורה קטנה כמו נערות החברה ממנהטן; כשיצאה איתנו ולקחה פטריות וצחקה והתבדחה ושקעה בהרהורי סמים פילוסופיים כאילו היא מעריצה ותיקה של הגרייטפול דד; ויותר מכול, כשדיברה איתנו באנגלית הזורמת והשוטפת שלה, שלא היה בה כמעט כל זכר למבטא. רק לעתים רחוקות היה אפשר להבחין ברמז למוצאה ההולנדי וזו היתה הצצה מסעירה, כמעט כאילו שמלתה התרוממה כמה סנטימטרים במעלה ירכיה.
אבל על אף כישרונה להשתלב מעולם לא שמעתי מישהו מאשים אותה במאמץ להתאים את עצמה לסביבתה, חטא שאין עליו כפרה בעיני כל תלמיד בסנט ג'רום (אני זוכיתי מכל אשמה כי מלכתחילה נראיתי כמו תלמיד טיפוסי של בית ספר פרטי: מאז ומעולם היה השיער החום הגלי שלי מסופר בתספורת בובי קנדי, ולאספת התלמידים ביום הלימודים הראשון הגעתי לבוש בסגנון שבו אני לבוש גם היום, רק במידה קטנה יותר, מכנסי קורדרוי דקים וחולצה של האחים ברוקס, והודות לאליס, כבר כתלמיד חדש היה לי אוסף מכובד של קלטות יד שנייה של הגרייטפול דד). אבל אם נחזור לנטשה, על אף עניין הסתגלנות איכשהו היא נשארה מרוחקת, מעל כולנו. היא היתה מקובלת, אבל לא השתייכה לאף קבוצה, והיו לה דעות נחרצות ומפתיעות מאוד, בעיקר בנוגע להמתות חסד, למיסוד הזנות ולשימוש במתדון. ולמיטב ידיעתנו, היא לא עשתה שום דבר מעבר לנשיקות.
כשאני נזכר בתקופת סיום הלימודים בסנט ג'רום עולות במחשבתי תמונות של שתייה מתחת לגיל החוקי, נוסטלגיה טרם זמנה ורחצה בעירום בברֵכות שבהן צפו אגדים שקופים של אבקנים כמו עננים זעירים שהופלו ונגררו מטה, אל האדמה. נטשה ואני ישבנו פעם על הסכר של מאגר לונג פּונד, כשהמים זורמים בין הרגליים שלנו עד גובה הירך, והעברנו מיד ליד את בקבוקון המשקה המתבקש. הסכמנו שהיה יכול להיות נחמד להכיר זה את זה טוב יותר. ואז נגמרו הלימודים ונטשה, כמו אליס - ושלא כמוני - המשיכה לאוניברסיטת ייל המובחרת (תעודת הגמר שלי מקולג' יוריקה ואלי בקליפורניה, שלא עשיתי איתה כלום, לא תלויה במשרד של אבא שלי, בניגוד לתעודה של אליס מייל או לתעודת הדוקטור שלה מקולומביה). בכל מקרה, על פי כל מה ששמעתי מאליס או דמיינתי בעצמי, גם במהלך הלימודים בקולג' שמרה נטשה על השילוב המרשים הזה של השתלבות והתבדלות בו זמנית, ועדיין לא התנשקה הרבה.
אליס אמרה - אנחנו עדיין בשיחת הטלפון - "אין ספק שהבחורה לסבית."
"או שהיא סתם ביישנית."
"היא אף פעם לא נראתה ביישנית, דווייט."
"טוב, גם אני לא נראה ביישן," אמרתי על דרך ההוכחה.
איכשהו המחשבה על נטשה סיבכה אותי תמיד בהרהורים על עצמי.
ועכשיו פגעו גלגלי המטוס במסלול הנחיתה בצווחה קלה של כאב חנוק. אדים עלו מהאספלט שהיה מכוסה בנטיפים קטנים של אורות אדומים ולבנים. הבטתי סביב והינהנתי לעבר כולם מאושר ומכיר טובה על כך שמזלנו לא בגד בנו.
"שמח לחזור אל הקרקע, מה?" אמר הבחור בחליפה שבמושב לידי.
ידעתי שלעולם לא ניפגש שוב ולכן אנחנו יכולים לשוחח בחופשיות. "למעשה, אני שונא את העצירוֹת הבינוניות." התכוונתי לומר "עצירות הביניים", אבל לא השתמשתי במילים כל היום.
המצח שלו התקמט והוא הינהן. "אני מניח שקולומביה באמת די... כן. אבל היא מקום מצוין להשקעות. אנשים רוצים עבודה. ועדי העובדים לא עושים בעיות."
"נחמד." וגם אני הייתי כל כך נחמד! "למה זה?"
הוא סימן בידו במחווה של קצת מזה, קצת מזה. "בהצלחה לך," אמר וקם להוציא את התיק שלו מהתא שלמעלה. שמתי לב שהוא פותח את דלת התא לאט, בזהירות. כי נכון מה שאומרים על החפצים בתא - הם עלולים לזוז בזמן הטיסה.
עד מהרה התמלאו המושבים הריקים בנוסעים שהיו בדרכם לקיטו, והדיילות חזרו שוב על הנאום הקבוע, תחילה באנגלית ואז באספניול. מעולם לא למדתי לדבר אפילו קצת אספניול. במקום זה בחרתי ללמוד צרפתית, אולי כי זה נראה משהו שמתאים לי לעשות. בעוד כשעה אהיה נתון לחלוטין לחסדיה של נטשה הדוברת ספרדית.
או הג'וקר, עוד כינוי שהענקנו לה בזמנו. היה לה חיוך מדהים, חצי סהר, כמו בקומיקס, בין סוגריים של שתי גומות, ומישהו - טוב, למעשה זה הייתי אני - קרא לה פעם הג'וקר. הכינוי דבק בה ואנחנו, החבר'ה, קראנו לה כך לפעמים בחיבה בפניה. היא קיבלה את הכינוי בשלוות נפש מחויכת, בדיוק כפי שנדמה שהגיבה על כל דבר אחר.
אבל עכשיו, בזמן שהידקתי את חגורת הבטיחות הנמוכה לרוחב המותניים ווידאתי שהמגש שלפני מורם ונעול, קצת התחרטתי על הכינוי שהמצאתי. אחרי הכול אני הייתי היחיד ששמר על יחסי קרבה עם נטשה, אם "יחסי קרבה" הם המונח המתאים כאן. והייתי משוכנע שכאשר אגיע לפגישת המחזור העשירית שלנו, הביקור אצל נטשה ואן דר ויידן יהיה ניכר בי כאות של כבוד מוחלט. לפחות בזה אוכל להתגאות בפני חברי לשכבה בעלי ההישגים המקצועיים והנכסים הזוגיים, הישגים שהכרתי היטב כאילו קיעקעו אותם במוח שלי בכתב זערורי שבו כותבים את השם על גרגר אורז, כי במסגרת תפקידי כנציג השכבה שלחתי למגזין הבוגרים שלנו דיווחים רבעוניים על הישגים כאלה ודומיהם.
ואילו אני פוטרתי באחרונה מעבודתי, ולא היו לי דברים רבים להתגאות בהם פרט לעובדה שעדיין לא התקרחתי. נכון, קו השיער שלי אולי נסוג מעט, אבל בשלב מסוים בחיי סימנתי לעצמי מול המראה קו אדום והוא עדיין לא העז לחצות אותו. אם כבר, בעיה גדולה יותר היתה השעירות המטורפת (גם אם בלונדינית) של צווארי, גבי, חזי, רגלַי, ישבנַי וזרועותי. משום מה נראה שלנשים שראו אותי עירום ואפילו התעסקו איתי במערומַי מעולם לא היה אכפת שכולי מכוסה בפרווה רכה ובהירה. בזמן ההמראה מבוגוטה תהיתי שוב למה לא אכפת להן. אולי הן ראו בי סוג של חוליה חסרה בשושלת האדם הקדמון?
פתאום, כשהיינו שוב באוויר, חשבתי איזה הישג זה יהיה להגיע לפגישת המחזור עם נטשה. אם אצליח לשכנע אותה, או אפילו לפתות אותה לעשות את זה, כמה גאה ארגיש כנציג השכבה וכגבר. איזה יופי: עכשיו כאילו היתה סיבה לנסיעה לדרום אמריקה! קיוויתי גם שאחרי עשרה ימים בחברתה אגיע לתובנות חדשות בנוגע לכל העניין הזה של נטשה. אולי אוכל לומר לסטרטון או לביל ט', בעודי מהנהן לעבר נטשה העומדת על המדשאה במרחק מה ממני לבושה שמלה קיצית, "אין לכם מושג כמה טעינו כשקראנו לה הג'וקר, למעשה, העניין עם נטאש, וזה לא מעורפל בכלל -" וכאן אשרבב את התובנות החדשות. נכון לעכשיו כל הדברים שחשבתי על נטשה לא חידשו לי שום דבר. כמו במקרים שבהם יצאתי לטייל בארץ זרה וכשחזרתי כולם שאלו אותי איך היה: התיאורים שלי היו דומים זה לזה והתמקדו רק ברושם הזה, במקום המגניב ההוא, בסיפור קטן ומשעשע, ובסופו של דבר נותר רק התיאור האחד שהפך תחליף לזיכרון הממשי. כשנזכרתי בנטייה הזאת נמלאתי פחד של ממש. זה היה פחד מוכר, שנעשה ממשי בשל עוצמת האירועים. חששתי שמרגע שכל התחושות שחשתי בחיי יתאדו, המשקע שיישאר יהיה קלישאה. כשאמות, ישאל אותי פטרוס הקדוש: "אז איך היה?" ואני אגיד: "מקום נהדר. אהבתי את האוכל. הייתי חולה חלק מהזמן. אבל כל האנשים היו ממש נחמדים." ובזה יסתכם העניין.
השקפתי מהחלון אל החשכה המושלמת, נטולת הכוכבים, והחלטתי שבכל פעם שמישהו ישאל אותי על הביקור שלי אומר משהו חדש, בלי לחזור על אותם דברים אפילו פעם אחת, שלא לומר פעמיים או שלוש. ואם יהיו לי דברים לא נעימים להגיד אשקול אם לומר גם אותם כי העולם, ובכלל זה גם קולומביה, יכול להיות לפעמים מקום קשה, כפי שלמדתי בימים האחרונים (מאז שנעשיתי מובטל מצאתי זמן לקרוא עיתונים). לרוע המזל, באחרונה שותפַי לדירה ואני עודדנו את מלחמת האזרחים הממושכת בקולומביה בכך שקנינו קוקאין והסנפנו אותו. לא ממש התחשק לי לספר את זה לנטשה. אבל כיוון שבקושי הכרתי אותה ודאי ארצה שהיא תספר לי הכול על עצמה, וההגינות מחייבת גילוי לב דומה גם מצדי. קיוויתי שרק לא תשאל אותי מי לדעתי צריך לנצח במלחמת האזרחים בקולומביה. האם לא היו טרוריסטים בשני הצדדים? אבל אולי הולך ומתקרב הרגע שבו נצטרך לתמוך בטרוריסטים מהסוג הטוב יותר!
בתוך זמן קצר נחת המטוס ללא תקריות מיוחדות. שתי נחיתות מוצלחות מתוך שתיים. זו היתה הרגשה טובה. כשהמטוס התקרב לשער, כל התינוקות התחילו להפסיק לבכות. שמתם לב שהם אף פעם לא מפסיקים לבכות מיד? תמיד יש כמה אנקות של אי-רצון תינוקי לחלוטין, תמיד הם מחלצים מעצמם כמה יפחות אחרונות לפני שהם נכנעים למצב הרוח החדש, כאילו הם לא מוכנים להודות שאולי הדבר שהפריע להם אינו כל כך נורא בעצם, אפילו בקולומביה שסועת הקרבות.
אבל זאת לא קולומביה, הזכרתי לעצמי כשירדתי במדרגות האלומיניום אל מסלול הנחיתה. זאת אקוודור, ארץ לא נודעת מבחינתי. דיפדפתי בכמה מדריכים מהסוג של "בואו ניסע!" ו"למטייל הקשוח", אבל לא הצלחתי לבחור ביניהם אז לא קניתי אף אחד. הדבר היחיד שידעתי הוא שהאוויר כאן - ותמיד מדהים להיות כאן, ולא חשוב איפה - צונן ונודף ריחות של בערת עצים. אולי עם שמץ ביוב? תהיתי אם מה שמייחד אותי הוא אף רגיש במיוחד. אולי הג'וב הבא שלי צריך להיות טועם יינות, לשתות למחייתי ולבטח את האף שלי בסכומים מדהימים. ואז אולי אוכל לזייף פגיעה מוחית המשבשת את כושר ההרחה, ואהיה אדם עשיר מאוד.
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, וההרגשה היתה מבישה ומלהיבה.
בעודי בוחן את המסוע העגול בחיפוש אחר התרמיל שלי שמתי לב שאני רועד: סימן בטוח לתסמונת מ"ה. עוד כינוי שלנו לנטשה היה מ"ה, ממתק הולנדי, ועל כל תלמיד בסנט ג'רום שהתאהב בה אמרנו שהוא סובל מתסמונת מ"ה.
אז אולי הייתי מאוהב בה כל השנים האלה, אלא שהיא מצדה לא הפגינה עד היום שום עניין? עכשיו, כשהרחיקה לכת והזמינה אותי לקיטו, האם אוכל סוף סוף להודות בכך ביני לבין עצמי? לפעמים מרוב ניסיון להביט פנימה אנחנו מתחילים לפזול. בכל מקרה, רעדתי. אחרי הכול זה היה מקום חדש, ולכן יהיו אלה חיים חדשים, וזאת היתה הזדמנות מצוינת לרעוד קצת מהתרגשות על החופש לבצע מיד מגוון של דברים, אם ארצה לעשות אותם ואצליח להחליט איזה מהם לעשות.
העמסתי את התרמיל על הגב ויצאתי מהשער אל אולם מקבלי הפנים. ברור שאישה בלונדינית גבוהה תבלוט מאוד בין כל הראשים של שיער שחור מבריק. גם אם לא היתה גבוהה כפי שזכרתי. או בלונדינית במיוחד. או לא בלונדינית בכלל. אבל ראיתי בעיניה שהיא מזהה אותי כשפילסתי דרך לעברה בקריאות "אולה! אל ג'וקר!" אלא שחיוך התשובה שלה היה שונה מזה שהכרתי, ומיד נכנסתי לפאניקה, לא מאופי השינוי שחל בה - היא עדיין נראתה בעיני לא רע בכלל - אלא מהקיצוניות שלו. כשהאישה הזאת, עם הפנים שעברו ניתוח פלסטי והשפתיים הנפוחות מקולגן, אמרה "שלום, דווייט" בקול נמוך ומקסים, הייתי כל כך מודע לכך שאני עומד בפני מסע ארוך ומשונה, עד שבקושי יכולתי לחייך.
"נטשה הלכה לשירותים," אמרה האישה, וההקלה שחשתי כשהבנתי שהזרה הזאת אכן זרה לי - לא נטשה בכלל! - גרמה לי לחבק אותה בעוז ולהגיד, "אלוהים, כל כך טוב לראות אותך!"
כשנטשה הגיעה האישה ואני עדיין צחקנו. "תראו! כבר חברים טובים!" היא נשמעה יותר הולנדית משציפיתי או משזכרתי. היא עדיין היתה נטשה, אבל למען האמת מעט שונה. היא נראתה משונה, חרדה - בערך כמו שאני הרגשתי. ואז היא חייכה את החיוך המפורסם שלה. "את רואה, בריג'יד, דווייט הוא בדיוק כמו שסיפרתי לך. הוא שייך לכל אחד כבר מהרגע הראשון."
הססנות / בנג'מין קאנקל. מאנגלית: יעל אכמון. הוצאת כנרת זב"מ
לאתר n+1
נא להמתין לטעינת התגובות
