פשוט פשטות רכה?

"ארץ מלח", הסינגל החדש של אולארצ'יק, הוא שיר געגוע מיופייף לארץ ישראל היפה, שמעולם לא הייתה כזו

רוגל אלפר | 7/9/2007 11:15

הלחן של "ארץ מלח", החדש של אלון אולארצ'יק, יפהפה וקליט להפליא, גולש מעת לעת למתקתקות מנחמת. העיבוד האטי והנינוח מדיף ניחוחות של שיר ארצישראלי על-זמני, עם חלילים וכלי הקשה שמזכירים סוס ועגלון. כלי המיתר הדומיננטיים כבר לוקחים את השיר אל מחוזות המוזיקה הרצינית והמלומדת שפעם התחזתה כאן לפופ. הגשתו הווקאלית של אולארצ'יק, כתמיד, סדוקה ונוגה, מהורהרת, שקועה בשרעפים. במהותו, אולארצ'יק הוא יוצר ומבצע מלנכולי. ו"ארץ מלח" הוא שיר מחאה מלנכולי, לא זועם, נעדר ציניות. זה בסדר. מחאה יכולה להיות מלנכולית. הצרה היא שמדובר בשיר מחאה מביך, מייצג נאמן של אליטה סבילה ומתבדלת, שטופת נוסטלגיה עמומה, המתרפקת על עבר קלישאתי שעבר תהליך של אידאליזציה.

"ארץ מלח" זה משחק מילים שדוף, שנוטה לאפיין את גוף העבודה של להקת "כוורת" ושל חלק מיוצאיה. "איפה את היום? ", שואל אולארצ'יק את "הארץ הקטנה" שהיו בה "אדם ושכינה" והייתה ל"ארץ מלח". שהרי הוא "מכונס ומחכה לך". הוא מכונס. הוא מחכה. הוא "מסרב להתמסר לריקוד המסתחרר" שנקרה בדרכו ב"ערים ועיירות". הוא "לא מבין איך השתנתה". זו תמצית הטיעון הבסיסי של האליטה הסבילה והמתבדלת: פעם חשנו שייכות למדינה אבל היא השתנתה לנו, נלקחה מידינו, וכעת אנו בהלם, לא מוצאים אותה, ממתינים שתחזור להיות מה שהייתה. ננטשנו. אנו מכונסים ומחכים. מחכים למה, בעצם?

ובכן, לתחיית הרעיון הציוני-סוציאליסטי ש"בשבילו אנחנו כאן". ובמילים אחרות: "יהודים מכל מקום והדגל האדום והארץ הקטנה, האדם והשכינה". זה כל הסיפור, קיבוץ גלויות סוציאליסטי בגבולות 1967, שמקיים אורח חיים של עם סגולה שהשכינה שורה עליו. הנוסטלגיה הזאת לוקה בפשטנות שממרקת את העבר בטיפול פוטושופ קיצוני. ובכל זאת, "ארץ מלח" הוא שיר חריג ואף חשוב בפסקול התקופה, שנוטה להתעלם כמעט כליל מאפשרות המחאה. לכן חבל שהמחאה הזו כה רפה ואף חסרת אונים, אימפוטנטית ממש. השיר הזה לא כועס על אף אחד: לא על מתנחלים, לא על ש"סניקים, לא על בעלי הון, לא על הציונות הדתית ולא על החרדים. לא זו בלבד שהשיר לא מאשים, הוא לא לוקח אחריות על מאום. הארץ הקטנה איבדה את דרכה בגלל גורמים עלומים, מסתוריים. זו תעלומה מוחלטת. מה לעזאזל קרה, איפה את היום? חידה ופתרון לה אין.

"אני שלך", מתפייט אולארצ'יק ברומנטיקה פטריוטית- "למה את מתמהמהת?", ישראל כמובן לא הלכה לאיבוד, היא פשוט שייכת למגזרים אחרים, שאולארצ'יק אינו נמנה עמם. אבל השיר הזה לא מצליח לראות אותם. הם לא קיימים. יש רק אותו ואת אהובתו שזנחה אותו לאנחות, סתם כך, מסיבות שאין ביכולתו לפענח.

מרוב שלא נעים לשיר הזה לומר דברים בוטים, הוא אומר דברים חלולים. "ממש אין לי מושג בשביל מה אומרים שחג", שר אולארצ'יק, "מסרב להתמסר לריקוד המסתחרר, כי נורא חשוב כעת לא ליפול על הפרקט". דיירי המאחזים בשומרון היו חותמים בלב שלם על השורות האלה. זה בדיוק מה שהם אומרים על מפגן החילוניות התל אביבי המשוקץ. "בוא נתחיל מהתחלה והפעם בחמלה ", קורא אולארצ'יק. מפוני ההתנתקות בגוש קטיף יהנהנו בהסכמה. אכן, דרושה חמלה, שהרי יהודי לא מפנה יהודי.

במקרה הזה, אולארצ'יק הפזמונאי מכשיל את אולארצ'יק המלחין. והאיש ששר "בא לשכונה בחור חדש" בפתיחות תרבותית שהייתה לציון דרך בפופ הישראלי, מפגין כאן איזו אטימות מדכדכת שאין לה סיכוי להיות רלוונטית.