הכוכבים דולקים על אש קטנה
כמו בכל שנה, מאסה של אלבומים עבריים חדשים יוצאת לקראת החגים. השנה מדובר ביבול מכובד במיוחד. מרן דנקר, דרך מטרופולין ובית הבובות ועד הבנות נחמה. סיכום ראשוני: אין אף תפוח רקוב, אבל גם לא מצאנו את הדבש. הבינוניות ישנה, רק התאריך חדש
תעודת זהות: בוטנר כתב והלחין את כל השירים, אבל למרות ה"שווים", מדובר באלבום הבכורה של רן דנקר.
תחביבים: ארץ ישראל הישנה והטובה, שלום חנוך, בריחה ממעריצות שורה תחתונה: דנקר זמר, השתכנענו. אבל מה יצא מזה? ***
דבר המועצה: לקח על עצמו בחירה אמיצה, רן דנקר. במקום ללכת על אלבום פופי וקליל, שיוכל להיות חומר גלם טוב לקליפים שיבליטו את חזותו המצודדת, אליל הבנות של הרגע בחר בסגנון "של פעם". עם שירים של קיבוצים משנות ה-70, רבי פרדסים ושדות. עם עיבודים מינימליסטיים, שמותירים מרחב קולי גדול, ובייחוד - עם איזו ארומה מאופקת, שמנשבת מעל. מרבית השירים של "שווים" לא מייצרים אף פראזה שחוקה, שתוכל להיצעק בקול גדול בידי קהל אקסטטי של בנות 14. במקביל, אפשר בהחלט לקבוע שהבחור צולח בכבוד את טבילת האש הקולית שלו. אבל זו גם בדיוק
תעודת זהות: אלבום אולפן שישי לבינלאומית.
תחביבים: קוביות בצבע שוקו, תות, שירי ילדים למבוגרים בלבד.
שורה תחתונה: יש לי טריק קבוע, פעמיים בקריירה. ***
דבר המועצה: המנעד שדנה אינטרנשיונל יכולה ליצור בתוכו הוא צר מאוד. מצד אחד, שירים "רגילים", של יוצרים "מוערכים" תמיד יישמעו עליה מעושים, לא טבעיים. כאילו שנתפרו בגסות למידותיה, לצורכי לגיטימציה בלבד. מהעבר השני, המנוני טרנס עם סימפולים פרחיים ואווירת יורו טראש הם כל-כך אמצע ניינטיז. מה נשאר? רק מקוריות. שהיתה ונשארה הערך המוסף האמיתי של האינטרנשיונלית. יש לא מעט זמרות טובות ממנה, ורק ברמת-גן. אבל לאישיות הייחודית שלה אין מתחרים. החוכמה היא לתת לה לפרוץ דרך המוזיקה. מתוך12 רצועות באלבום החדש, ההתפרצות מורגשת אולי בשלוש: "סרט הודי", "לאב בוי" ו"את מוכנה". אבל על רקע השיממון והאובר סולידיות שמסביב (ע"ע "שווים"), אפילו טינטן הקטנטן מספיק בהחלט. לא במקרה מדובר בשיר המושמע של העשור, כי הוא סוף-סוף הואיל ללכת עד הסוף. ואגב: בעידן של רינגטונים וסינגלים להורדה לא ברור מדוע דנה אינטרנשיונל צריכה להוציא בכלל אלבומים. הרי גם הפעם, כמו בדיסקים הקודמים, מדובר בשניים-שלושה גוצ'ים, ובעשרה המשביר מחסני אופנה. ועוד עודפים. לא חראם על כל הבד המיותר?
תעודת זהות: אלבום שני לגוש.
תחביבים: עיצוב שיער, גברים בשלים ואובר דרמטיות. ****
שורה תחתונה: מיוחדת, לא מיוחדג'ת.
דבר המועצה: או-קיי, בסדר, זה לא אלבום מושלם. שלוש-ארבע רצועות מתוכו יכלו להידחות בשקט לטובת אוסף "השירים שלא יצאו" שישוחרר בעוד חמש שנים. הנטייה של גוש לזמר כילדה קטנה ואובדת עולה לפרקים על קצות העצבים, וגם המונח "מניירה" מהבהב לא פעם על צג התודעה. ועדיין, לגוש יש את "הדבר הזה", שמצליח לגרום לך להקשיב לאלבום כולו באותה רמת עניין, לכל אורכו. כריזמה בלתי מוסברת, שטוענת כמעט כל שורה-בנאלית ככל שתהיה - במרבדים של דרמה, מתח ותשוקה. אין דרך מעודנת יותר לומר זאת: גוש היא אחת הזמרות היחידות בארץ, שהאזנה לשירים שלה מצליחה לעורר עניין גם בין הרגליים. היא מחרמנת, במובן הכי צר - והכי רחב - של המושג. בעולם שנשלט בידי זמרות ששרות "יפה", "מדויק", "עוצמתי" ומשעמם טיכו, מדובר ביהלום בין החוחים. ואגב, העובדה שהאלבום לא נוצר כולו בידי יוני בלוך וברק פלדמן הופכת אותו, אמנם, למגובש פחות, אבל גם לבוגר, מרתק וסקסי בהרבה. לפחות שלושה שירים מתוכו: "לראות את האור", "גם אני הייתי שם" ו"הסליחה ואני", הם מצוינים ברמה חריגה, במסגרת הסקירה הזאת. גוש עדיין מחפשת את עצמה, זה ברור. ותמיד מעניין להיות שם, גם כשהיא לא מוצאת.
תעודת זהות: אלבום שלישי לסולומון.
תחביבים: גשם, מעילי גשם, מעילי גשם שחורים.
שורה תחתונה: קיטש זו לא מילה גסה. אבל לא יזיק לקלל מדי פעם. ****
דבר המועצה: דניאל סולומון הוא דוגמה קלאסית לעובדה שביקורת מוזיקה היא דבר סובייקטיבי לחלוטין. כזה שמנותק מעובדות, בערך כמו שמרגול מנותקת מהמציאות. ולראיה: האלבום החדש שלו זכה במקומות לא מעטים לקביעות בסגנון עדות "הכי טוב שלו עד היום", ובמקומות אחרים לקטילות מהסוג שהיה גורם לכל בר דעת להתחבא במאורתו, לפחות עד שיוכרז הזוכה ב"כוכב נולד 10". אז ברור שהוא יצרן קיטש סדרתי. ושהוא חף מציניות, ברמות שלפעמים מביכות גם את הדביק שבמאזינים. ושמרבית השירים שלו דומים מאוד זה לזה. אבל היי, זה הז'אנר. לייק איט אור נוט. ובתוך גבולות הז'אנר הזה, סולומון מציע מרכולת מהוקצעת, מרשימה ולפעמים גם מרגשת מאוד. שיר הנושא, כמו גם "הייתכן" ו"ארץ יפה", הם פשוט מיינסטרים במיטבו. משהו שמבקרים אמנם נוטים לזלזל בו, אבל בפועל הכי קשה לייצר אותו. הקיטש של סולומון עובד, מהסיבה הפשוטה שהוא אמיתי. מדובר באמת ברומנטיקן, נטול חספוס והגנות. וזאת גם הסיבה שהטקסטים הבנאליים שלו (שהיו ונותרו נקודת התורפה של סולומון), לא פוגעים באמינות השירים (בדרך כלל). הלחנים הכובשים והשירה מלאת הרגש מחפים עליהם היטב. ובכל זאת, באלבום הבא נשמח לשמוע כמה טוויסטים. בין אם ברמה המילולית, ובין אם בגוון המוזיקלי. כי "חיפה 87" הוא אמנם הדיסק הטוב ביותר בטרילוגיה של סולומון, אבל טרילוגיה, דינה להסתיים אחרי שלוש מערכות.
תעודת זהות: אלבום בכורה להרכב המדובר, שכולל את יעל דקלבאום, דנה עדיני וקרולינה.
תחביבים: הרמוניות קוליות, ירח מלא, פלורנטין.
שורה תחתונה: באמת יופי של שיר, אבל למה להקליט אותו 13 פעמים? **
דבר המועצה: קחו כל רצועה מתוך האלבום הזה, השמיעו אותה בנפרד בתוך- נאמר- פלייליסט טיפוסי של גלגל"צ, ולא תוכלו שלא להיכבש. מההרמוניות הקוליות המיוחדות, מההתלהבות הברורה שמנשבת גם מבעד לקירות האולפן, ובייחוד: מהמקוריות. אין דבר כזה. שילוב סטארט אפי בין שאנטי, פולק, רגאיי, היפ-הופ ושירי מדורה של התנועה הופך את הבנות נחמה לתופעה ייחודית, מהסוג הקל להתחבב של המושג. הן הרי כל-כך חיוביות, כל-כך אוהבות, כל-כך נעימות למגע התנוך. אבל האזנה רציפה לכל שירי האלבום, גם בנאגלה השלישית שלה, מעוררת בעיה רצינית. השטיק של הבנות נחמה מחזיק שיר אחד. לא 13 גרסאות שלו. הטקסטים, הלוא, הם אותה מנטרה ניו אייג'ית אופנתית, בלתי מחייבת ומקוממת בשטחיותה. במרבית הרצועות הן רק תירוץ להרמוניה הבאה. יופי של פסקול לבתי קפה המגישים ארוחות צמחוניות בכלים ממוחזרים, אבל גזירה שקשה לעמוד בה למאזין הסקרן, שמחפש גם שירים של ממש מתחת לכל מעטה המגניבות הזה. בקיצור: הבנות נחמה הן נכס לכל מופע רב משתתפים, שחפץ להרים את המורל בשלוש דקות. אבל לא יותר מזה. ובמילים אחרות: יש בי אהבה עד בלי די. די! ! !
תעודת זהות: אלבום שני למויאל.
תחביבים: הכרזות עצמאות, קלישאות, חזרה לשורשים (כלומר, האלבום הקודם).
שורה תחתונה: אמצע הלילה בכפר, או סוף היום בעיר. מה זה משנה, הכול אותו שיר. **
דבר המועצה: הראל מויאל עושה רושם של בחור סימפתי באמת. צנוע, עובד קשה וחדור מוטיבציה להוכיח את עצמו. את עצמו "האמיתי", זאת אומרת, בניגוד לעצמו מגרסת ניצנים. הביטוי המוזיקלי לשאיפה הזאת הוא כמובן השיר המוכר ביותר מתוך האלבום החדש, "לא מכירים אותך". " הם אומרים, המסר זה לא מה שחשוב עכשיו", הוא שר שם,"' העיקר הכסף, העיקר תהיה כוכב'". והמבין יבין. הוא הבין, מה שאולי מגביר את האמפתיה למויאל, אבל לא מצליח לחפות על העובדה שאלבומו החדש דומה להפליא לקודמו. שגם הוא הורכב מכמה גרסאות שונות לאותו שיר ממש. המסקנה הבלתי נמנעת היא שרק בזכות הילת "כוכב נולד", שמויאל מנסה להתנער ממנה פה בכוח, הוא הגיע בכלל לאלבום שני. ללא גל ההדף האדיר של האס-אם-אסים, ובמרחק שלוש שנים מהלילה ההוא, דומה כי העניינים שבו לפרופורציות. וזאת בשורה לגמרי לא מעודדת מבחינת מויאל. שנאמר: בועז מעודה, לעיונך.
תעודת זהות: אלבום בכורה להרכב רגאיי שמרבית חבריו מתגוררים ברחוב התקווה 6, רמת השרון.
תחביבים: שפות. ולא: גאנג'ה, ראסטות והערצה להיילה סילאסי. שורה תחתונה: עוד לא אבדה תקוותנו. אבל היא די אוזלת. ***
דבר המועצה: עוד לפני שיצא אלבום הבכורה שלהם, התקווה 6 הצליחו כבר לייצר סוג של באזז מכיוון הבמה. בעקבות שלוש שנים של הופעות חצי מחתרתיות הם צברו קהל נאמן, שמכיר כל מילה (וזה קשה. כי מדובר בעברית, אנגלית ופאתווה). אבל אם ציפיתם להרכב חתרני, שיורק לתוך פרצופו השמנמן של המיינסטרים (מישהו אמר שוב היהודים, ולא השתעמם מעצמו?), הרי שאין לכם, אין לכם מקום לשמחה. כי התקווה 6 הם גרסת המקדונלד'ס להרכב רגאיי. בדיוק כמו שבית הבובות הם גרסת הבורגר קינג ללהקת רוק. מירי מסיקה היא ורסיית המק דיוויד לזמרת נשמה. וגו'. מ'זתומרת? זאת אומרת שלקחו אבות טיפוס בסיסיים, כלל עולמיים, והעבירו אותם סיבוב בתוך מכונת הכביסה של הישראליות. זו שכו-לם יוצאים ממנה באותו צבע, פלוס מינוס. וכך, קיבלתם הרכב רגאיי שחבריו מעידים על עצמם שאינם מחוברים לכל סממניו הבסיסיים של הז'אנר, נראים ומתנהגים כמו ילדים טובים רמת השרון וגם מקפידים לחבר "שירי מחאה", שאינם מרגיזים באמת אף אחד. כולל את גאידמק, שזכה לשיר שלם משלו. הם נחמדים, התקווה 6. ומופקים היטב. לפרקים גם עושים טוב בכפות הרגליים, ובפנים התנוך. אבל שוב, מבלי להפריע את שלום הציבור. מה שמבטיח שבמסגרת הגל השוצף של הרגאיי הישראלי הם עוד עשויים להיות הראשונים שיפרצו את חומות ההכרה הרחבה. אותנו, בכל מקרה, הם די משעממים.
תעודת זהות: אלבום שני לפרויקט של עופר מאירי.
תחביבים: הפקה, הפקה, הפקה.
שורה תחתונה: מקבץ מרהיב של פרסומות. ***
דבר המועצה: הכול כבר היה מוכן. מפיק-על, במונחים ישראליים לפחות. גל הדף של פופולריות, המנשב מהצלחת האלבום הקודם. ונבחרת חלומות של מוזיקאים, בהשתתפות עברי לידר, ארקדי דוכין, אביב גפן, דנה עדיני ועוד ועוד. אבל בסוף, אחרי האזנה לכל 12 הרצועות, נותרנו עם הרבה אוויר חם. ובאריאל זילברית: כמו מסיבה, שאיש לא בא. עופר מאירי יודע לבנות אווירה, יותר מכל מפיק מקומי אחר. לאלבומים שלו יש צליל מעודכן מאוד, שגורם למאזין להרגיש שהוא מחובר - כמעט אונליין - לנעשה באולפני ההקלטות הגדולים בנכר. אבל במטרופולין, התפקיד שהוא לקח על עצמו גדול ומשמעותי בהרבה. כאן הוא לא הסגן של אלוהים, אלא אלוהים, אין דה פלאש. פלוס הסגן. רוצה לומר: כותב, מלחין ומפיק, והכול בעצמו. להלן: תסמונת קישקשתא. ומה לעשות שמאירי הכותב והמלחין נופל בהרבה ממאירי המפיק. יותר מזה. דומה כי גם היצירה עצמה היא אצלו אמצעי ליצירת אווירה. המילים כאילו מתייחסות לניכור, אורבניות, יחסים הרוסים וגו', אך למעשה נשמעות כמו סלוגנים חלולים הכתובים במשקל המתאים, כדי להלום את. . . נו , כבר אמרנו. האווירה. וכך גם המנגינות. בסופו של דבר, כל האלבום הזה נשמע כמו פסקול לקמפיין אולטרא נרחב, של חברת אופנה/ מעצב לייף סטייל/ רכב אירופי אלגנטי וכו'. ולחלופין: הצליל הכי נכון לבית הקפה התל-אביבי הכי מדויק. נשמע עדכני, מצלצל חו"לי ולא טורד את המוח אפילו לרגע. באחד העיתונים הגדירו את האלבום הזה כ"אלבום העברי הכי טוב של כל הזמנים". מה שהופך את האמירה הזאת לאחת מהביקורות הכי מופרזות של כל העתים.
תעודת זהות: אלבום שני לבית הבובות. למעשה, הראשון שלהם כלהקה לכל דבר.
תחביבים: גלישה, קהל, שירי עידוד ותקווה.
שורה תחתונה: הלך הגימיק, נשארה להקה למרחקים ארוכים. ***
דבר המועצה: כדי לנסות ולנתח את הדבר הזה שנקרא בית הבובות נדרש הרבה יותר ממבקר מוזיקה. כאן, חברים, אנחנו גולשים כבר אל תחומי האלכימיה, שלא לומר: העל טבעי. כי רק המחזיק בחוכמת הנסתר יוכל להסביר מדוע להקה שהטקסטים שלה נראים כמו מקבץ של כל הקלישאות שנכתבו אי פעם בשפה העברית, ההפקה המוזיקלית שלה מצלצלת כמו פארודיה על "רוק ישראלי" (שהוא, כשלעצמו פארודיה) והסולן שלה נעדר כל כריזמה קולית, מצליחה לחורר כל-כך הרבה לבבות. כולל, אגב, את לבו הקר של הח"מ. הרצתי את "שוב החיוך", החדש של בית הבובות, לפחות שלוש פעמים באוטו. חיישני הציניות שלי קרסו מרוב שימוש. בלוטות הביקורת פקעו ושפכו לאגר. ועדיין, הלופ נמשך, ומתוך הכרה מלאה. אולי דווקא העובדה שבית הבובות נשמעים בדיוק כמו החברים שלכם מהשכונה, או הגרעין, שהחליטו לשחק בלהקה, משחקת לטובתם. כי התוצאה היא כל-כך בלתי אמצעית, כנה ו. . . נו - איך קוראים לקלישאה הזאת - אותנטית, עד שרק ערלי לב אמיתיים יכולים להתנגד לה. חשוב לציין שבניגוד לאלבום הבכורה, שהיה למעשה סקיצות מחוזקות של אמיר אטיאס ואיתי שיף, הפעם מדובר בעבודה של להקה לכל דבר. ההבדל ניכר לאוזן, והצליל נשמע מגובש בהרבה (אם כי, כאמור, בנאלי באותה מידה) ועדיין זה עובד. בכמה מהשירים ( "קטע מעבר", "ילד ירוק", "הפעם") זה אפילו עובד נהדר. בקיצור: אני אובד עצות. או שנחליף את העם, או שאחליף מקצוע.
תעודת זהות: אלבום סולו שני של בוסקילה.
תחביבים: רומנטיקה. קצת יותר מדי, לדעת המשטרה.
שורה תחתונה: מצליח להמריא ברגע המכריע. ***
דבר המועצה: האלבום השני של בוסקילה מזכיר מאוד את אלבום הבכורה שלו, למעט שני הבדלים: הפעם, כל הלחנים הם שלו (בראשון תרמו ניגונים גם שלמה ארצי, קובי אוז וחמי רודנר). והפעם, כל העיבודים נעשו בידי אותו אדם, עמית הראל (בראשון היו אלה משה לוי, ביג M ואחרים). מה שמוביל להבדל המשמעותי יותר: האלבום הראשון היה מעין אוסף של כל מה שבוסקילה יצר עד אליו. הפעם, מדובר באלבום אולפן "רגיל" לכל דבר. זה הופך אותו למגובש הרבה יותר, אבל גם למסעיר פחות. פחות, כי בוסקילה הוא בראש ובראשונה מבצע נהדר, שיכול להפיח נשמה אפילו בשירי הילדים של הדצים (תשמעו מה הוא עשה ל"מחפש חבר קרוב" של ארצי, למשל). אבל כמלחין הוא מתקשה להחזיק אלבום שלם לבדו. לצד שיאים אמיתיים כמו "ברגע המכריע" או "געגוע", יש יותר מדי רצועות הנשמעות כאילו הן חוזרות על עצמן. ועדיין, בוסקילה הוא גשר אמיתי ומרגש בין מזרח למערב. כזה שנע בשיא הטבעיות בין בלדות מסלסלות, בלוז כואב ואפילו רוק עתיר גיטרות, ובכולם הוא מפגין מיומנות מרשימה. עם יותר סלקטיביות בבחירת החומרים (כולל של עצמו), אפשר לצפות בעתיד למסטרפיס.
נא להמתין לטעינת התגובות
