קוד של שתיקה

לא פשוט לחדש משהו בפרשת מקסימוב. "התא המשפחתי" מצליחה לעורר רגש בזכות חוסר היכולת של בני המשפחה הזו להתחרט, להתלבט או לכעוס. פוריה גל מנערת אותם

פוריה גל | 2/9/2007 8:27

וידאו:תרבות עופר מקסימוב:nrgtv

הנה שוט שאין מתאים ממנו לפתוח את שנת הלימודים תשס"ח הבאה עלינו היום לטובה: אבא רוקד מול בנו בחתונה משפחתית, ובלהט השמחה מחליט לפזר עליו, תוך כדי ריקוד, סטפות של דולרים. זה מה שנקרא חינוך למצוינות. עוד שטר ירקרק ועוד אחד, כי יש לנו, כי אנחנו מבסוטים עכשיו, כי זאת הדרך היחידה שאנחנו מכירים להראות את זה, ובעיקר, כי מי סופר.

אחר כך יתברר שבנו של אותו אב חביב הפך בעקבותיו למהמר כפייתי, ובכך אף עלה על אביו מולידו. בהמשך יורשעו הבן והבת, הלוא הם אתי אלון ועופר מקסימוב, בחלקם בפרשת המעילה הגדולה בתולדות המדינה, המעילה בבנק למסחר. שנים ספורות אחר כך יעשו על זה סרט דוקומנטרי בשם "התא המשפחתי", ואני אכתוב עליו טור ביקורת טלוויזיה.

הסצנה המדוברת של האב, הבן ורוח הכסף אמנם כבר שודרה בעבר, אבל היא מדהימה כל פעם מחדש ומדגימה את האירוניה בגורלם המר של המקסימובים. היא גם ממחישה באיזה מרתף טחוב של אמונות ודימויים התנהל עולמם. הריטואל הזה, אגב, חוזר על עצמו בסרט בכמה וריאציות שונות, ובמקום אחר נראה עופר עצמו מחולל באותו מחול דולרים ביזארי, או רוקד עם אמו סלואו חתונות חגיגי כשסביבם כרוכה שרשרת דולרים ענקית. כרוניקה של התרסקות ידועה מראש.

למטה: קטע מהסרט, באדיבות ערוץ 10

ממאנים להתלבט

לא פשוט לחדש בפרשה שנטחנה עד דק בתקשורת, ואמנם רוב הזמן הסרט לא חושף דברים שלא ידענו קודם – לא מעט בשל אופיים המסוגר והחשדני של בני המשפחה, שמלבד בתו הנבונה (ומוצללת הפנים) של עופר מקסימוב, קשה לחלץ מהם הרהורים רפלקסיביים על מצבם בקול רם. רוב הזמן הם מתקשים לספק סיפור שיש בו פרשנות או הסבר מעבר למהלך העניינים השוטף, ובעיקר ממאנים להתלבט, להתחרט או לכעוס, נגועים בפטליזם משפחתי כבד שבא לצעוק. האמא מאשימה בעיקר את עצמה, ואילו עופר פשוט מאמין ש"זה אבא, ואי אפשר לכעוס על אבא", ומתאר את ההתמכרות שלו בשפה ודימויים פלקטיים מעט (אפרופו, ברכות חמות לאלה שעולים היום לכיתה א').

על החוסר הזה בנרטיב ובעומק לסיפור מפצה עריכה רגישה וקלוז-אפים שמעבירים שברי מבטים ושתיקות שמאחורי המילים, במשפחה המיוסרת והלא מאוד דברנית הזאת. במיוחד עושה זאת סצנת הפגישה היזומה של שלושת האסירים – עופר מקסימוב, אתי אלון ואביהם אביגדור – באחד התאים בבית הכלא, לעיני המצלמות. אחרי שלב החיבוקים

הנרגשים (אך עצורים), מתיישבים השלושה במעגל, כפותים בחולצות הכלא החומות שלהם, כמו שלושה ילדים שספינתם נטרפה בים וגילו שהם לבד על החוף, ושיישארו כלואים בו לנצח. הם מתלחשים, רוכנים זה אל זה, מאוחדים פתאום מול הזר המשותף, אומרים בקול רק את מה שלא מגלה כמעט כלום, ובסוף מדברים על השיער המאפיר של עופר. התוצאה היא אחת הסצנות החזקות בסרט, דווקא בגלל השתיקות שבה, בגלל הצורך שלהם להמשיך להסתיר ולהסתתר – מהצלם, מהצופים, אבל לא פחות, גם אחד מהשני.

כמה חבל שדווקא אתי אלון, כנראה הדמות היותר מורכבת ומעניינת במשפחה, מתבצרת בשתיקתה ולא מתראיינת לסרט. ככלות הכל היא היחידה מקרב בני המשפחה ההזויה הזאת שעשתה ניסיון לפרוץ את המשבצת הטבעית שהוקצתה לה. אבל בדיוק כמו בתסריטים החזקים ביותר, דווקא מה שנראה בהתחלה כמו פריצה החוצה או נתיב בריחה (במקרה שלה, העבודה בבנק למסחר) מסתמן בסוף כמו הדבר שהרס אותה, הדבר שבדיעבד סיפק לה את האמצעים שהחזירו אותה למקומות מהם ניסתה לברוח.