להיות ג'ולייט
ילדות יפות נשרפות מהר בהוליווד. אולי זה מה שגרם לג'ולייט לואיס לצמצם את עסקי הקולנוע לטובת רוקנרול. הכוכבת המטורללת והמהפנטת של שנות התשעים תופיע בישראל בשבוע הבא עם להקתה, הליקוקים. אסף גברון עשה איתה סיבוב
פסטיבל רוק: תושבים ופרות בעיירה שלווה באזור כפרי באירופה מוחרדים משלוותם המנומנמת על ידי צבא של עשרות אלפי אנשים צעירים חמושים בשקי שינה, בפחיות בירה ובמגפי פלסטיק למשך סוף שבוע, בקיץ, שבמהלכו יורד גשם.
אחרי שיחלפו על פני העיירה ויזרעו פחיות ריקות, בדלים מעושנים, עשן באישונים ושתן על עצים, ייכנסו האנשים הצעירים למתחם מגודר (שדה מרעה בשאר ימי השנה), יאכלו במחיר מופקע, ישתו בכמות מופקעת, וינדדו בין במות שונות
בסוף השבוע שעבר היה תורה של צ'למספורד, עיירה באסקס, כמה עשרות קילומטרים צפונית מזרחית ללונדון, לארח את וי-פסטיבל (על שמה של חברת התקשורת-תעופה-תקליטים שנותנת את החסות) ואת הפו פייטרז, סנואו פטרול, הקילרז, לילי אלן ועוד רבים.
די נמוך בסולם הסטטוס של הלהקות המופיעות, כלומר כבר בתחילת היום, שתיים ועשרה בצהריים, על הבמה הקטנה יותר במתחם משתוללת כוכבת הקולנוע ג'ולייט לואיס בבגד לבן צמוד, נוצה אינדיאנית בשיערה. היא נמצאת כאן עם הלהקה שלה, ג' ולייט אנד דה ליקס, בעברית ג'ולייט והליקוקים (או והלקים).
מולה 15 אלף איש. כמה מהם עוטים נוצה אינדיאנית כמו שלה, כמה קופצים, כמה יודעים את המילים. סביר להניח שרבים מהם מחכים לתרילז, להקת פופ גיטרות אירית מעבר לשיא שתעלה אחרי ג'ולייט והליקוקים, או לבייבישמבלז שתעלה אחרי התרילז - להקה איומה שבראשה עומד בחור תמוה, זמר גרוע, מכור כרוני לסמים, אבל האקס של קייט מוס.
אבל בינתיים, לחצי השעה הקרובה, זאת ג'ולייט לואיס - והאנרגיות האינסופיות שלה, והבגד הלבן, והמבטא הקליפורני הבוטה, והעיניים הירוקות המהממות שמאופרות בכחול עמוק - מגישה את עשרת השירים שמרכיבים את "Four on the Floor", האלבום האחרון של ג'ולייט והליקוקים. על שלט גדול מול הבמה, מאחורי הקהל, מאט דיימון קורץ אליה מפרסומת לשובר הקופות האחרון של הקיץ.
מה משותף ללהקות הבאות- דה אקסלרייטורז (דוושות הגז), 30 אוד פוט אוף גראנטס (30 כפות רגליים מוזרות של גניחות) ודוגסטאר (כוכב כלב), חוץ מהשמות מלאי ההשראה? כולן להקות של כוכבי קולנוע (ברוס וויליס, ראסל קרואו וקיאנו ריבס, בהתאמה). עוד להקות של שחקנים, עם קצת פחות יצירתיות בשמות: סטיבן סיגל בנד, הבייקון בראדרז ודניס קווייד והכרישים. מיני דרייבר סתם הוציאה תקליט בשם שלה.
מה שעוד משותף לכל אלה זה שאף אחד לא לוקח אותם ברצינות. עבור כל השחקנים האלה מדובר בפרויקטי צד, קצת כיף בימי החופש בין הצילומים לסרט הבא במקרה הטוב, ובמקרה הרע - קצת סבל, מבוכה או עצבים למאזינים (יש ביוטיוב שיר של להקה בשם פרנזל רומנב שנקרא "הלהקה של ראסל קרואו היא ערימת חרא מזדיינת").
אבל ג' ולייט לואיס, לעומתם, עובדת קשה מאוד כדי שכן ייקחו אותה ברצינות כרוקרית. כבר ארבע שנים היא משקיעה את רוב האנרגיות והזמן שלה בג'ולייט והליקוקים. "Four on the Floor", האלבום השני שלהם, יצא בספטמבר שעבר, ומאז הם מופיעים איתו ברחבי ארצות הברית ובאירופה ובשבוע הבא גם בתל אביב, במועדון זאפה. סרט קולנוע היא לא צילמה כבר שנתיים.
לואיס משקיעה הרבה גם בטיפוח הקשרים שלה עם השמות הנכונים בעולם הרוק. בתחילת השנה חיממה את סיבוב ההופעות של כריס קורנל. בהמשך השנה תחמם את מיוז. ללא ספק השיחוק הגדול מהבחינה הזאת היה להביא את דייב גרוהל (פו פייטרז, נירוונה) שיתופף באלבום שלה. עם שם כזה ברשימת הקרדיטים אתה כבר לא מצפה למשהו מביך וגרוהל באמת מהדק את סאונד הפאנק-רוק-פופ- אמריקני עם זמרת עצבנית של האלבום. זה לא תקליט שמחדש שום דבר או מתפוצץ מיצירתיות, אבל הוא לא רע לסוגו.
הקליטה במתחם הפסטיבל איומה. אני וכריס, שמלווה את ג'ולייט, משאירים זה לזה הודעות מקוטעות. המועד שנקבע לראיון עבר לפני כמעט שעה. מאה אלף אנשים עומדים לי על הראש. 90 אלף מהם עושים את זה תוך כדי המתנה בתור לשירותים. מפלס השכרות עולה. העננים מתכהים. כריס אמר משהו על איזה לאונג' מאחורי הקלעים. מי יודע איזה אחורי הקלעים. אני מנסה להתקרב לאחת הבמות. אני נסוג. משקפי השמש של הנשים עצומים ומגפי הפלסטיק שלהן צבעוניים. עור החזה של הגברים חסרי החולצות הפך מלבן לוורוד בוהק. באמצע הדרך מישהו מחזיק מישהי בשק קמח על הגב. היא צורחת. הוא מקפיץ אותה. היא צורחת. הם נהנים. הוא מקפיץ. הם נופלים. היא באמת צורחת, מחזיקה את האף שלה. הוא נשבר. כיף.
מאבטח מפנה אותי לחבר שלו, שמבין. הוא לא שמע על הלאונג' המדובר. 20 מטר משם שלט מודיע על כניסה ללאונג'. אבל אין לי צמיד בצבע המתאים כדי להיכנס. אחרי 20 דקות כריס מופיע, אחריו ג'ולייט לואיס, במכנסי פלסטיק אדומים ובמגפיים עם עקבי שפיץ, והגיטריסט שלה טוד מורס. כריס מפלס דרך בין ההמונים, אנחנו אחריו כמעט בריצה. אנחנו מקצרים דרך פרצה בגדר לכיוון שטח וי.איי.פי שהצמיד שלי מספיק טוב בשבילו, אבל מאבטח אומר לנו לחזור. שנייה לפני שמישהו מזהה אותה ואומר לה שזה בסדר, לואיס צועקת על המאבטח, "אתה רוצה שאני אלך חזרה? ככה? ", ומתחילה לצעוד אחורה. כריס רץ אחריה, מתחנן שתחזור, אבל היא משלימה את אקט המחאה וחוזרת לכניסה למתחם. עוד שתי דקות התבזבזו, ושתיים נוספות כשהיא עוצרת מול הצלמים שמתקתקים בהתלהבות. בסוף היא מתיישבת לידי. היא רזה מדי. העיניים שלה יפות. כריס אומר לי כמה זמן יש לי. זה לא הרבה.
יש לנו מעט זמן לדבר, אבל המזל הוא שאין הרבה מה לשאול את ג'ולייט לואיס. בעצם יש שאלה אחת עיקרית - למה? למה שחקנית הוליוודית מצליחה ומוכשרת ועשירה, שהיתה מועמדת לאוסקר על מציצת אגודלו של רוברט דה נירו ב"פסגת הפחד" ונכנסה להיסטוריה הקולנועית כרוצחת פסיכופתית ב"רוצחים מלידה", צריכה להזיע על הבמה הקטנה בפסטיבל הפחות חשוב של הקיץ בשעה שתיים בצהריים? אז אני שואל.
למה?
"אני אוהבת קולנוע, אבל זה תוצר של שיתוף פעולה שונה לגמרי. מישהו שוכר אותי, ואני מקווה שהבמאי יהיה טוב, ויש המון המון משתנים, אני תלויה בהמון אנשים אחרים. עם מוזיקה זה כל כך מרגש בשבילי כי זה הקול שלי. אין במאי, אין טקסט של מישהו אחר. כל חלק בחלום הזה הוא שלי, מהצד החזותי, דרך המילים של השירים ועד לאיך שאני מציגה את הלהקה בתקשורת".
בדרך כלל שחקני קולנוע שחסרה להם היצירתיות פונים לביים. למה דווקא מוזיקה?
"זה המפתח במוזיקה בשבילי: זה לא עניין של 'אוי איזה כיף, בואו נכתוב כמה שירים, ייפי איי יי!', זו חוויה רוחנית בשבילי. כשאתה מארגן סביבך קבוצה של אנשים שמנסה ליצור אנרגיה קולקטיבית של שמחה, ומנסים לשחרר את האנשים, לאבד את הראש ביחד, בדרך מעולה - יש בזה משהו קסום. הקשר עם הקהל ישיר, אתה רואה אותם בעיניים, לא כמו בסרטים, שאולי אחרי שנתיים מישהי בשדה תעופה תגיד לי שריגשתי אותה. יש לנו בהופעות תחושה ענקית של אחדות, וזה משהו ממש חזק לעשות כאמן".
"יצירת סרטים היא עבודה יותר של המוח, מוזיקה זה יותר מהבטן. אני אובססיבית למוזיקה ואני מאוהבת בסאונדים מסוימים. כשהמתופף שלי מרסק את המצילות, זה עובר לי בגוף, אולי ראית את זה בהופעה".
את חושבת שהעובדה שאת כוכבת הוליוודית מפורסמת עזרה לקריירה המוזיקלית שלך?
"אני חושבת שזה לא עוזר בכלל כשמדברים על מוזיקה. המוזיקה צריכה להיות טובה ולעמוד בזכות עצמה. היא צריכה לגרום לאנשים להרגיש משהו. היתרון היחיד הוא שלפעמים אני מקבלת הזדמנויות תקשורתיות שלהרבה להקות חדשות אין, והן צריכות לצעוק חזק יותר מכולם כדי שמישהו ישמע עליהן. אבל אנחנו התחלנו למצוא את הקהל שלנו בזכות ולא בחסד ועבדנו קשה בשביל זה. בהתחלה ניגנו מול מאה אנשים במועדונים קטנים ועכשיו אנחנו מנגנים מול 2,000 אנשים באירופה. זה בגלל הכוח של המוזיקה שלנו. אם הייתי רק סלבריטי עם להקה מחורבנת אני לא חושבת שמישהו היה ממשיך להגיע להופעות".
אז בעצם הקריירה ההוליוודית שלך הפריעה? לא לקחו אותך ברצינות כמוזיקאית?
"אולי, אבל אני בחורה חיובית. אני אוהבת אתגרים. גם בחיי הקולנוע שלי, הייתי תמיד אאוטסיידרית. תמיד היו לי אתגרים והייתי צריכה להוכיח את עצמי".
ג'ולייט לואיס נולדה בלוס אנג'לס לפני 34 שנה לזוג שחקני קולנוע. קריירת המשחק שלה התחילה בגיל 14, ובגיל 19 היתה מועמדת לאוסקר שחקנית המשנה על תפקידה ב"פסגת הפחד" של סקורסזי. שיחקה גם ב"קליפורניה" עם בראד פיט, "מה עובר על גילברט גרייפ" עם דפ ודיקפריו ו"רוצחים מלידה" הקלאסי של אוליבר סטון. היתה חברה של בראד פיט מגיל 20-16, התמכרה לסמים קשים בשנות העשרים המוקדמות ואחרי תהליך גמילה גילתה את הסיינטולוגיה. היא צמחונית. התחתנה עם סקייטבורדיסט מקצועני ב-99' והתגרשה ממנו אחרי ארבע שנים-באותה שנה שבה הקימה את הליקוקים.
איך זה התחיל?
"החלטתי שאני מתחילה להיות רצינית בעניין להקה ודיברתי עם כל מי שהכרתי שהכיר נגנים. טוד מורס הכיר את אחותי דרך אחיו ופשוט הופיע בבית שלי לאודישן. טוד היה עשר שנים בלהקת פאנק ניו יורקית בשם H2O. מהרגע שנפגשנו זה כאילו נדלקה איזו אש ששנינו מבעירים זה אצל זו. זה משהו שאי אפשר להסביר, כימיה עם מוזיקאי אחר. כשאנחנו כותבים שירים יחד, אנחנו משלימים זה את זו. יש לנו טעמים דומים במוזיקה, ואז שאר חברי הלהקה מוסיפים טעם וגיוון".
איך נוצר שיתוף הפעולה עם דייב גרוהל?
"דייב הוא חבר טוב שלנו. פגשנו אותו לפני שנתיים באחד הפסטיבלים האלה. הוא פשוט כליא ברק קטן מלא באנרגיה, וזה פשוט היה הגיוני. הוא ממש אהב את הלהקה. עשינו כמה דמואים יחד, והוא הציע לנגן בהם תופים. הדמואים יצאו כל כך חזקים שהצלחתי לשכנע אותו לעשות את שאר האלבום, והוא הסכים. לא כתבנו איתו שירים או משהו, הוא פשוט הופיע, שמע את השירים, וידע מה לנגן, כי הוא כל כך מעולה".
אבל הוא לא נשאר.
"למתופף שלנו עכשיו היו נעליים גדולות למלא, יש לו רגש ועוצמה משלו. הוא איתנו כבר שנה. ההרכב הנוכחי של הלהקה הוא איך שדמיינתי את הלהקה לפני ארבע שנים. לקח לנו ארבע שנים לגלות את הסאונד שלנו ולהפוך לבאמת מגובשים".
ועכשיו אתם שם?
"אני מרגישה שאנחנו בנקודת התחלה עכשיו. לפני כן, המטרה שלי עם הלהקה הזו היתה הופעות חיות. לא חיפשתי שלמות במוזיקה, חיפשתי אנרגיה והתפתחות, אולי אפיק לו חוסר שלמות, כמו אנרגיה טהורה שדרכה אפשר לחלוק רגשות עם אנשים, בעזרת תופים, גיטרה חשמלית, בס ואני - המנהיגה, המובילה".
כשג'ולייט לואיס מציגה בהופעה את השיר "Get Up", היא אומרת שזה שיר שמאוד קרוב ללבה כי הוא מספר את סיפורה של הלהקה שלה. השורה הראשונה של השיר היא: "כל הנערות היפות בוערות, הן נשרפו על ידי העיר הזאת". זו אולי גם השורה הראשונה של סיפור הלהקה והתשובה האמיתית לשאלה למה היא זנחה קריירה הוליוודית בשביל לדשדש בשוליים של הרוק בהצלחה מאוד חלקית. אולי מה שבאמת קרה הוא שכבר לא היתה לה קריירה מאוד מוצלחת לוותר עליה. התפקיד האחרון הזכור שלה היה מאהבת של סוחר סמים ב"סטארסקי והאץ'" לפני שלוש שנים, ו"זכור" היא כנראה מילה מוגזמת במקרה הזה. ילדות יפות נשרפות מהר בהוליווד, ואחרי שורה של הצלחות בחצי הראשון של שנות התשעים- החצי הראשון של שנות העשרים שלה- היא כבר לא יפה כמו שהיתה פעם ואולי פחות אטרקטיבית לאולפנים ולבמאים.
מצד שני, למרות זאת ולמרות שברור שבלי המעמד שלה הלהקה לא היתה זוכה לשירותי התופים של דייב גרוהל, להזמנות לפסטיבלים או לעניין התקשורתי שהיא מקבלת, ג'ולייט לואיס מצליחה לשכנע שההתלהבות שלה אמיתית. את הראיונות היא רוצה לסיים לא כדי ללכת לנוח, אלא כדי להספיק לראות להקות: ג'ט, פו פייטרז, הקילרז, וללכת אחר כך לאפטר פארטי של הפו פייטרז (שהיא מזכירה שלוש פעמים בזמן הקצר שלנו יחד). במהלך הראיון היא שומעת פתאום את פינק על הבמה ומנסה להצטרף לפזמון (היא לא מצליחה. הקול שלה נמוך מדי). וכשהיא מדברת על ההופעה יותר מוקדם באותו יום יש בעיניים שלה ניצוץ קצת מחורפן אולי, קצת תמים אולי, אבל אמיתי: "זו היתה הופעה גדולה כי מה שאנחנו מגלים יותר ויותר זה שהקהל שלנו עכשיו גדל. הוא עצום. מה שקורה בפסטיבלים זה שבהתחלה אתה מנגן לפני קהל של להקות אחרות ומקווה שיאהבו אותך. אבל הפעם אנחנו מוצאים את הקהל שלנו".
איך אתם יודעים שזה הקהל שלכם?
"הם יודעים את המילים. והם נשארים כל ההופעה. אתה יודע, מההתחלה ועד הסוף היה קהל ממש גדול, אני חושבת שהיו 15 אלף איש שבאו בשבילנו בשתיים בצהריים. זה היה די מיוחד. ויש אנשים שלובשים את הנוצות כמו בעטיפה של התקליט".
למה הנוצה?
"אני לא יודעת, אני חושבת שהיא מייצגת רוח של התק נגדות ורוח של גילוי וחקירה. זה לא באמת אינטלקטואלי. כמו הרבה דברים שאני עושה ברוקנרול זה רק בהרגשה. זה מין משהו מהקרביים. אני הולכת אחרי החזון שלי".
על עקבים בתוך הבוץ של הפסטיבלים?
"בטח. בשבוע שעבר היינו בבודפשט, אתמול בבלגיה ואחרי אנגליה אנחנו בתל אביב, ואחר כך עוד סיבוב בארצות הברית. אנחנו חיים באוטובוס - אלה החיים! זה הדבר!".
באמת ?
"כן! ".
לא עדיף לנוח בווילה בהוליווד?
"לא!".
נא להמתין לטעינת התגובות
