אלי, אלי
ב"הוסטל 2" של אלי רות' שוב תראו אנשים אומללים נלחמים על חייהם ומנסים להימלט ממרתף העינויים, רק שהפעם מדובר בבחורות. יש מי שזה מספיק לו
וידאו: טריילר הוסטל 2 קוונטין טרנטינו nrgtv
כן, אלי רות' הבהיר כבר בסרט הקודם שהוא לא הולך סחור סחור ככל שדברים אמורים באלימות, סקס ומה שהולך ביניהם, וההחלטה להמיר את שרירי הנערים האומללים בבשרן הרך והענוג של פרגיות צעירות נראית כמעט מתבקשת במקרה של רות. אבל במידה רבה היא מסמלת את הטרגדיה הקולנועית שבפניה ניצב רות הפעם: הוא נדרש להמשיך את הצלחת "הוסטל", אבל רעיונות מקוריים במיוחד אין לו. גברים צעירים, יהירים ואגוצנטריים הם בחירה מעניינת כאובייקטים מושפלים וחסרי אונים וכמושאי התעללויות ועינויים. בחורות צעירות, לעומת זאת, הן בחירה בעייתית הרבה יותר. זו בחירה שנוטלת מהתסריט אפשרות לרובד מורכב מעט יותר (כמו פירוק הגבריות בסרט הראשון), ועולה ממנה ניחוח חריף של רוח נעורים חרמנית ומציצנות שהיא על סף הפורנוגרפיה, שלא לומר סנאף. והבחורות, במקרה דנן, אפילו לא מספיקות לבצע איזה חטא סקס קדמון כמו קודמיהם כדי לקרב את עונשן. הן פשוט, קורבנות נשיות קלאסיות שכמותן, נקלעו להוסטל הלא נכון.
מציצנות ואווירת נעורים חרמנית היא בהחלט חלק בלתי נפרד, ואפילו חינני בעיני, מהווייתו הקולנועית של רות (שאף התוודה בעבר על הערצתו, שאי אפשר לפספס את השפעותיה, ל"אסקימו לימון"). אבל ב"הוסטל 2" נזהר רות מלהידרדר לאזורים מביכים מדי, ובוחר לסחוט מהסיפור את תמת האישה המשוחררת וה"גירל פאואר". הבחירה הנדושה הזו היא אסונו הסמלי של הסרט. גם "הוסטל" הראשון לא הצטיין במורכבות יתר (הוא יכול היה, למשל, לבחור בגיבורים שאינם עוברי אורח תמימים למדי אלא טיפוסים מורכבים מעט יותר), אבל לפחות היתה בו רוח חתרנית ומסעירה. מה שהיה חדשני, בוטה ושלוח רסן ב"הוסטל", הפך לממוחזר וחסר רעננות ב"הוסטל 2". ובמילים אחרות – ב"הוסטל 2" שוב תראו אנשים אומללים נלחמים על חייהם ומנסים להימלט ממרתף העינויים, רק שהפעם מדובר בבחורות. יש מי שזה מספיק לו.
למטה: הטריילר של "הוסטל 2"
אם חזרתם, כנראה שנהנתם בפעם הקודמת
ב"הוסטל 2" מלווה רות, מלבד את שלישיית הבנות המסכנות, גם שניים מהציידים העשירים שזוכים במכירה הפומבית על הזכות להתעלל בהן. אחד מהם שש אלי עינויים, בעוד רעהו מתייצב למשימה ברגליים רועדות. סיפורו של זה האחרון מדגים היטב את חולשתו התסריטאית הבסיסית של רות בעיצוב דמויות מורכבות, ויותר מכך ברבדים מרומזים וסאב-טקסט. עידון, אם זה לא היה ברור עד כה, אינו הצד החזק של רות, והאופן בה אותו צייד מציף אל פני השטח את התסביך הפסיכולוגי שלו כה פגום עד שהוא הופך את סצנת העינויים המחרידה לכמעט משעשעת.
רות עדיין חזק באלימות ברוטאלית ופשוטה,
נטולת אפקטים וזיקוקים, כמו בזוועתון אולד-סקול. הסרט השני מחלץ ממנו בין השאר שיטות עינויים מורכבות ומוזרות יותר, שגם הן לא עובדות לטובת הסרט ונדמות מאולצות מדי, אך מספקות מרחב הולם לעינויים מחרידים. רות גם נחלץ לא פעם בזכות טוויסטים לא רעים בתסריט והתחכמות לקונבנציות הז'אנר, בו הוא שולט היטב. אבל בסופו של דבר, "הוסטל 2" הוא לא יותר מביקור חוזר במלון מוכר. המצעים הם אותם מצעים שטופי דם, על המיטה נחים בערבוביה אותם איברים כרותים, ורק האורחים מסביב השתנו. אם חזרתם, כנראה שנהניתם בפעם הקודמת, וכנראה שתיהנו שוב.
עודף מעשרים מילה: ביקור חוזר בהוסטל של אלי רות מגלה שלא הרבה השתנה. האלימות גראפית, העינויים אכזריים, ורק הקורבנות נעשים מסכנים יותר.
הוסטל 2
יחצ
נא להמתין לטעינת התגובות
