סקס, סמים ומכשירי שמיעה
ילדי הפרחים של סוף שנות ה-60 לימדו אותנו על ערכים, על פוליטיקה ובעיקר-איך לעשות מוזיקה טובה בעוצמה גבוהה. 38 שנה בדיוק אחרי פסטיבל וודסטוק, מתברר המחיר: מחקרים שנעשו לאחרונה הראו שדור הבייבי בום מאבד את שמיעתו. הנה המחקר, והנה מה שרון מיברג חושב עליו
היום, כאשר הם כבר הורים ואף סבים וסבתות, הם משלמים את המחיר. כתבה שפורסמה לאחרונה בניו יורק טיימס מספרת כי רבים מדור הבייבי בום מאבדים אט אט את שמיעתם. על פי נתוני "המכון לשמיעה טובה יותר", שצוטטו בכתבה, אחד מכל שישה מהם סובל מאובדן שמיעה. נוסף על כך, אגודת הגמלאים האמריקנית מדווחת כי עשרה מיליון אנשים בארצות הברית, בני 45-64, סובלים מבעיות שמיעה. לעומת תשעה מיליון אנשים הסובלים מבעיות כאלו בגיל 65 ומעלה. המסקנה פשוטה: הפגיעה בשמיעה מתרחשת בשלב מוקדם יותר בחיים, והצעירים של פסטיבל וודסטוק הם הראשונים לסבול מכך.
"איש מאיתנו לא הגן על האוזניים", סיפרה לניו יורק טיימס פט בנאטר, זמרת רוק וגיטריסטית בת 54, " אני עדיין מכורה. עדיין רוצה להגביר את הווליום. אבל מסעדות רועשות מפריעות לי, וכשמדיח הכלים עובד אני לא יכולה לשמוע את מה שאנשים אומרים".
ככל שאנחנו מזדקנים, השמיעה שלנו מידרדרת באופן טבעי. הבעיה היא שהתהליך הטבעי מצטרף לנזק שנגרם לאנשים כאשר הם היו צעירים, ושמעו מוזיקה בווליום גבוה מדי. "יש אנשים שסובלים מנזק עקב חשיפה לרעש בגיל 20, אבל במשך שנים הם לא שמו לב לכך והבעיה היתה לא נוראה", מסביר ד"ר מרדכי הימלפרב, מומחה לשמיעה מהמרכז הרפואי תל-אביב. "כאשר הם מגיעים לגיל 40, הם מקבלים שתי בעיות במקום אחת, ופתאום קשה להם לתפקד".
הימלפרב מדגיש כי מדובר בבעיות שמיעה נפרדות, שהופכות בעייתיות במיוחד כאשר הן מופיעות
לקליניקה של ד"ר הימלפרב עדיין לא הגיע חולה ישראלי שהתלונן כי הרוקנרול הוא שהרס לו את האוזניים, אחרי הכול, קשה להשוות את הווליום של להקת תמוז לזה של להקות כמו ה"מי" או לד זפלין. אבל לישראל יש מפגעי שמיעה משלה: השירות הצבאי נחשב לגורם משמעותי שעלול לגרום פגיעה בשמיעה. במהלך השירות חיילים רבים נחשפים לרעשים גבוהים מדי, שיוצרים אצלם פגיעה שמגיעה לשיאה בגיל מבוגר.
גם יהודית גולדנברג, קלינאית תקשורת ומנהלת מחלקת שמיעה בחברת מדטון המשווקת מכשירי שמיעה, מספרת כי גיל המטופלים שלה הולך ויורד. "אני בתחום 20 שנה, ואני יכולה להגיד שיש ירידה בגיל האנשים שבאים לקליניקה", מספרת גולדנברג. למרות זאת היא מדגישה כי הגיל הממוצע של המטופלים המבקשים סיוע בעזרת מכשירי שמיעה הוא 69. ההערכה היא כי 16% מהאוכלוסייה סובלים מבעיות שמיעה, אבל רק שני אחוזים משתמשים במכשירים, שעשויים להקל מאוד את חייהם.
"הרבה אנשים צריכים מכשירי שמיעה והם לא משתמשים", אומרת גולדנברג, "הקישור של מכשירי השמיעה עם זקנים יצר סטיגמה שלילית. בני 40 עד 60 הם בעלי בעיית שמיעה קלה. אלה לא אנשים שלא שומעים. אם תשב איתם אחד על אחד לא תעלה על הבעיה. הבעייתיות מתחילה בטונים גבוהים בשמיעה על רקע רעש, כאשר הסביבה מורכבת יותר, הם הולכים לאיבוד".
המטרה של חברות למכשירי שמיעה ושל רופאים היא לשנות את הדימוי של הבעיה, וכך לסייע דווקא לדור הצעיר יותר שפוחד ללכת לרופא. לדברי גולדנברג, הידרדרות בשמיעה היא בדיוק כמו ירידה באיכות הראייה, וכמו שהמשקפיים הפכו לאביזר אופנתי, כך גם עשוי לקרות למכשירי השמיעה. לשם כך משווקת החברה שלה מכשירים קטנים שנראים מרחוק כמו אוזנייה חדישה לטלפון הסלולרי. אם אצל הצעירים של שנות ה-60 בעיות השמיעה מופיעות כבר בגיל 50 או אפילו 40, הרי שאצל הילדים שלהם המצב עשוי להיות גרוע בהרבה. ד"ר הימלפרב מספר כי כאשר משווים, לדוגמה, מתגייסים לצה"ל כיום ביחס לאלה שהתגייסו עם קום המדינה, מגלים כי השמיעה הסטנדרטית הידרדרה.
מעבר לכך, הרעשים שאליהם חשופים צעירים היום עשויים להיות מסוכנים הרבה יותר מהופעת רוק.
בדיסקוטק, למשל, מגיע הרעש עד ל-100 דציבלים. "צעירים רבים מספרים שיש להם צלצולים באוזניים", מסביר הימלפרב, "זה עובר אבל הנזק מצטבר". למרות זאת מפליא לגלות שהדיסקוטקים הם לא הבעיה העיקרית. את הנזק הקשה יותר צפויים לעשות מכשירי האייפוד וה-MP3. ההערכה היא כי המכשירים החדישים מסוכנים יותר לאוזניים מהווקמן הקלאסי מכמה סיבות. קודם כול, אפשר להאזין להם במשך זמן ארוך יותר ללא הפסקה. מעבר לכך, האוזניות של המכשירים הללו קטנות וחודרות ממש לתוך האוזן. סכנה נוספת שממנה קשה להימנע היא כלי נגינה רועשים במיוחד: כלי הקשה למיניהם, למשל, עשויים לגרום-וכבר גרמו בעבר-נזקים של ממש לאוזניים.
גם יש כלים בעייתיים אחרים, ובראשם דווקא הכינור. מסתבר כי הכלי בעל הצליל העדין פוגע בנגנים, משום שהם נאלצים להשעין את הראש על הכינור עצמו ולשמוע כל צליל בצורה חזקה בהרבה.
למרות הסכנות כמה כללי זהירות פשוטים יכולים למנוע את הנזק בגיל 50. כאשר אנחנו מאזינים לנגן המוזיקה מומלץ לכוון אותו למחצית מהווליום האפשרי. דרך אחרת לדעת אם הווליום גבוה מדי היא לבדוק עם האדם שנמצא באותו רגע לצדנו. אם הוא מסוגל לשמוע את המוזיקה מתוך האוזניות, זה סימן שהגיע הזמן להחליש.
דרך נוספת היא פשוט לשמור על החוק. בישראל אושרו בשנים האחרונות חוקים המחייבים התקנת מד רעש באולמות אירועים. מטרת החוקים היא להתריע על עוצמת הרעש במקום. במקרים שהיא עולה על מפלס סביר, המערכת אמורה להפסיק את החשמל באופן זמני, עד שהווליום יוחלש. החוק הורחב אחר כך גם לדיסקוטקים שגם כן מחויבים להגביל את מפלס הרעש. מובן שבפועל נוכל גם היום למצוא אולמות אירועים ובעיקר מועדונים שבהם אין מד רעש, וגם אם יש כזה, הוא לא מפריע לדי.ג'יי להגביר את הווליום. אכיפה מוגברת של החוקים תשמור על האוזניים של כולנו.
בינתיים, גם יש פתרון פשוט יותר. ברור שאי אפשר להיכנס למועדון כאשר יש לנו אטמים באוזניים, אבל כן מומלץ לצאת מדי פעם החוצה להפסקה. לדברי רופאים, הקטיעה הזו מצליחה למנוע את הנזק המתמשך באוזניים שלנו. יכול להיות שאולי תפסידו שיר טוב, אבל בעוד 20 שנה תוכלו ללכת ברחוב בלי להרגיש שאתם בדיסקוטק.
באף שלב בתהליך ההתחרשות שלי לא הטילו המומחים את האשמה בשטן הרוקנרול. אני בא מרוק רך ומעדיף את ג'יי ג'יי קייל על פני ג'ימי פייג' ואת קלפטון מהורהר על פני קווין. חוץ מכמה פעמים קרוב מדי למגברים בהופעות של ספרינגסטין ויאנג, אין לי היסטוריה של האזנה מופקרת בנסיבות מחמירות.
לכן אני מתקשה עם התיאוריה המעט מופרכת, שעניינה הקשר בין בייבי בומרס, רוקנרול ובעיות שמיעה. אילולא יצא ביל קלינטון מהארון האטום שבו אנו חיים, ותקע מכשירי שמיעה באוזניו, ספק אם היה חורג הדיון הזה מדפי הספרות המקצועית. כל נכות ומחלה זקוקה לדוגמן כדי להפוך לשיחת היום. קלינטון הוא דוגמן מאותגרי השמיעה. מקלינטון, דרך הסקסופון ומסיבת יום ההולדת שערכו לו הרולינג סטונס, המרחק לתיאוריה רפואית אינו ארוך.
שמיעה נפגעת בצבא אצל מי שיורים. שמיעה ניזוקה במקומות עבודה רועשים. ברוב המקרים מדובר בפגיעה בעצב השמיעה (מצב שאפשר לתקן בניתוח) או בשל וירוס ומחלה. יש משהו רומנטי וסקסי לכאורה בהנחה שרוקנרול הוא גורם מרכזי לחירשות אצל מי שגדלו עליו. זה עוזר כאשר אנחנו מגיעים בגילנו להופעות עם מכשירי השמיעה באוזנינו ושחים לנערים לצדנו שזה קרה לנו בוודסטוק, כאשר אלווין לי קרע את הגיטרה ב"אני הולך הביתה" ובגלל הרעש שהקים פיט טאונסנד. זה כמו צלקת שנושא מי שנפצע בקרב ונותר בחיים. זה עושה כבוד. יש לי קילומטראז' רוק לפחות כמו כל מישהו אחר בגילי, אבל אני נזהר מלקשר בין האוזן התיכונה לסולו גיטרה. לא תמיד אפשר להפוך נכויות למשהו רומנטי.
ב-20 השנה שאני הולך ומאבד את השמיעה, יותר מאשר אני מאשים את הרוק באחריות למצבי, אני מצר על המצב שאליו הגעתי. שאינני יכול ליהנות יותר ממוזיקה בלי אוזניות. שבהופעה האחרונה של בוב דילן, שממילא משנה את שיריו כל ערב, לא זיהיתי חצי מהשירים ועם אלה שהכרתי לא הצלחתי לשיר. מאז שאני חירש אינני יכול לנגן בגיטרה מהטעם הפשוט שאיני יכול לכוון אותה. גם אם אני מכוון אותה בעזרים אלקטרוניים, אני לא שומע את עצמי מנגן. זה גרע חלק גדול מהדברים המענגים בחיי אבל לא גרם לי להפנות אצבעות מאשימות.
התיאוריה הזאת עצבנה כאשר החלו לגלגל אותה לפני כמה חודשים בניו יורק טיימס. והיא מעצבנת כשהיא מתגלגלת כאן. היא דומה לכל ההקשרים המופרכים שעושים בין המחלות של ימינו וכל הדברים שאנחנו אוכלים ושותים. העמדות והדעות משתנות פעמים כה רבות שמוטב לא להקשיב להן. כדי להסיר ספק, סיגריות הורגות ושומן מצר את הוורידים. אבל יש תור כה ארוך של נבלים בחיינו לפני הרוק. על אף שאם מישהו יכול בהזדמנות חגיגית זאת להעביר חוק נגד הווי מטאל, אני בעד.
מה שחסר לי בדיון הקליני בחירשות, הוא החמלה. דיונים קליניים מטבעם הם יבשים וענייניים. הייתי רוצה שמישהו יקדיש זמן שווה לנסות ולהבין עד כמה מדכא לחיות כאשר בני הבית נואשו מלשתף אותך בשיחה, ובני שיח מקריים חושבים שאתה דביל מושלם. כמה מעיק ומייאש זה להנהן בטמטום גורף נוכח מה שנדמה לך שמישהו אמר ולומר כן, גם אני, כאשר כולם מסביב מרימים כוסית לנצח הפשיזם. מכשירי השמיעה החדשים, שנאמר עליהם שהם זעירים וסקסיים, הם תמיד כמו שתי אצבעות שתקועות לכם באוזניים. נסו להסתובב שעה עם אצבע בכל אוזן. אין שום דבר סקסי בלרקוד עם כולם בהופעה חיה, כאשר אתה מנסה לנחש את הקצב לפי הלמות הבסים בבטון. שלא לדבר על הטינטון, אותו צפצוף אינסופי באוזן שהוא הפסקול האמיתי של חיינו. ולא רוקנרול.
נא להמתין לטעינת התגובות
